מעשה נפלא באיש יהודי עשיר ואומלל עד למאוד ושמו בישראל טודרוס הלוי. חי היה בעיירה המפורסמת נקסדורף הקרובה לאוגסבורג. לרבי טודרוס הלוי לא הייתה אומנות קבועה. מחליף היה מקום מלאכותיו, כמו דנהוג לפי התנא רבי עקיבא להחליף נשים. המלאכה דהיה עוסק בה למחייתו הייתה המלאכה המפורסמת, הקלה והנקיה, מלאכת הרבנות.
רבי טודרוס הלוי בצעירותו
רבי טודרוס שונא היה מקום מלאכתו ואוהב את מלאכתו כיוון דמתפרנס היה מזאת ודהיה נהנה להיות ראש לקהילה, אך לייעץ לחברי הקהל המטופשין לא אבה. כך היה מקיים את לשון המשנה בהידור, ככתוב: "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות". ואין לך שנאה גדולה יותר משנאת-האדם למקום מלאכתו של האדם.
ובכל קהילה דהיה מגיע לשם, מפני סיבה לא ידועה, אנשי הקהילה היו מחשבין את הקץ. ומקיימין יפה מאמר הגמרא, תיפח עצמן של מחשבי קיצין. כך בכל פעם מחדש, היה מגיע לקהילה קדושה בעיר ואם בישראל פלונית והיו אנשי הקהילה מתחילין לחשב את הקיצין וחוזר חלילה. (היה זה מדבק כהשוורצער טוט).
היו לו בעבר ז' ילדים מז' נשים שונות ומשונות. אך בדבר אחד דמו האחת לשנייה דהיקשו בלידתן ומתו. ומן הנקבה הח', דלא ילדה ילדים כלל, היה סובל ממנה חרפות וגידופים. הרבי הקדוש היה מחריש כיוון דידע דמה' נעשה הדבר.
יומא חד אשתו הח' לקחה לו כל בגדיו, עברה על בל תשחית ל"ע, ושרפה אותם בתנור ביחד עם כל ספריו הקדושים, רחמנא ליצלן. רבי טודרוס איש המעש לא מצא מה לעשות בביתו כיוון דשרפה את כל ספריו. רצה לצאת לשוקא של עיר. והוא מתבייש היה לצאת מן הבית דרק היה לובש את בגדי אדם וחוה זצ"ל. וןהעניין מחמת דבצורת האדם הזו יכולין האנשים לראות האם יש לו ציצין המעכבין, וכך ידעו האם המוהל עשה מלאכתו רמיה או מלאכת מחשבת.
בצר לו טודרוס הצדיק הלך לישון. והנה בחלומו חולם דאם ילך לחשב את הקץ או כדאמרי אינשי לאבד עצמו לדעת, על ידי החלקה מן הברוק (הגשר) המפורסם בפלך, "גאורג-פון-איינץ-ברוק", לא יסבול יותר ממשא חייו ויגיע חיש לעולם הבא.
זריזין מקדימין למצוות ורבינו, רבי ר' טודרוס הלוי, חיש יצא מן הבית באותו הלילה, כמות אברהם אבינו עליו השלום, לאחר דהקיץ נרעש ונפחד מן החלום, בחושך כגנב, מחמת עינא בישא מפני שנתבושש הרבה מפני מראית העין, דהרי עירום כביום היוולדו היה כיוון דאשתו המרשעת שרפה לו בגדיו, כנזכר לעיל.
הגיע אל הברוק העתיק והמט לנפול, ולא ידוע כמה הזמן עבר עד דהגיע. עלה על הברוק הגבוה. ותוך כדי דהוא הולך להחליק ולחשב את הקץ… ופתע פתאום חש ידיים איתנות כשל גוי אוחזות בו. סב רבי טודרוס לאחוריו והוא רואה לנגד עינו ולהפתעתו הגדולה את הנסיך הצדיק והישיש גאורג פון-איינץ, הידוע כאוהב יהודים כאנטונינוס, אשר שנים רבות לא יצא מפתח ביתו עקב מרה שחורה דנתקף ואחזתו, כך לכל הפחות על פי השמועות דלא פסיק אמרו.
הנסיך גאורג פון-איינץ
וכעין גזרה שווה הנסיך היה עירום כנחש הקדמון גם הוא. זאת משום דלא זכר הנסיך גאורג איך מתלבשין, לאחר דעשרות שנים חי בפלטינו ללא כסות לעורו, משום דהיה לבד בביתו והרי מדוע צריך ללבוש מלבושים כלל?! הנסיך והיהודי טודרוס נתיידדו ודיברו על הא ודא ובפרט על ניאו-פילוסופייע אשר הנסיך היה מומחה גדול בזה והיה אור לעולם כולו. (כאן המקום להאריך למי דאינו יודע דניאו-פלוספייע זה להתעסק בפילוסופייע על אף דיודעין דזה הבל ורעות רוח.)
שאלו אחד את השני מה עושין על הברוק? סיפרו האחד לשני דחלמו חלום דאם יחליקו מן הברוק אל מותם לא יסבלו יותר מן החיים ויגיעו ווייטער לעולם הבא. השנים שמעו את הסיפור והבינו דזה היה עניין החלום ומה' יצא הדבר להפגיש ביניהם. מיד נעשו רעים גדולים והיו מפורסמין בידידותם. מיד ארגן הנסיך לר' טודרוס אש"ל בעיירה נימאנדעסלאנד היא ירושלים דאשכנז. ובסופו של עניין הקהילה ביקשה ממנו להיות המרא דאתרא. ואין כאן המקום להאריך.
גשר גאורג פון-איינץ
נהיו רעים טובים עד כדי כך דבהגיעם לשנת מאה שנים חסר אחת לימי חייהם, נעלמו יחדיו כאילו פערה הארץ את פיה ובלעתם ולא נודע איה ואיך באו אל קרבנה. ימים מספר אחר זה הדבר, יושבי נימאנדעסלאנד וכל מדינת איינץ הדאוגין, הסחופין והדוויין מהדאגה איה הנסיך חסד פון איינץ והצדיק רבי טודרוס, היהודים והגויים, אשר העריצו את השניים, חיפשו אותם יחדיו.
לא מצאום המחפשים לעולמי עולמים. ועד היום מנהג נימאנדעסלאנד לחפש אותם מתי דמחפשין האפיקומן דנהגו הקטנים להחביא. ושמועות יש אצל נשות נימאנדעסלאנד דעד היום רואין אותם מהלכין יחדיו על הגשר בשעת ליל וללא בגדים לעורם, אחת בשנה, באותו היום ובאותו השעה דנפגשו בע"ה ורצו לחשב את הקץ ולהחליק לעולם הבא.
