דברי הרבי שליט"א בסוגיית 'בטל דבר בטלה אהבה', והדברים חשובים מאוד להצעירים בהקהילה הרוצים להינשא – פרקי אבות
כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר ושאינה תלויה בדבר זו אהבת דויד ויהונתן.
אבות ה טז.
ויש פשט של חוקר לא נודע למי, ואומרים כך הציבור כדבר פשוט, שידוע דבהעידנא שלנו אם איש ואשה היו פעם בקשר של חיבה וציחוק כיצחק אבינו, והם אזלו לקשר של פרידה כדוגמת משה רבינו וציפורה גרושתינו, שהם חייבים לינתק ולהפסיק להכיר האחד את השני כאילו לא היו אי פעם במקום אהבה.
וכך מעשים שבכל יום, עלטערערער מהלך עם 'יושבת בית אביה ומלובנת שיער' ב' או ג' חודשים ונהיו ידידים במעט. אך בגלל בעיות הדור לא הווי בעלי תאווה גדולה האחד לשני ומתפרדים, מיד שוכחים כל האי הזימנא דהוי חברותא בצוותא.
ופשוט שזה מגיע מן התאווה להיות בעל רכוש והיחס להנאה של האדם, כאמנון דפיתה ואנס את תמר. כגון שמצינו בזאטוטי שמשעשעים עצמם כשנכנסת בהם רוח הציחוק ומיד פסקי מציחוק זה ואזיל לציחוק חדש. ולפני שמפסיקים לצחק בתכשיט שאביהם או אימם נתנו להם, חייבים הימה לשבר כלי הציחוק, כדי שתינוק אחר לא יוכל ליהנות מזאת.
ובחוץ לנימאנדעסלאנד יש אנשים ונשים אשר יוצאים ומהלכים 'בשידוכדייטע'. ובזמן ההתראות בין הילד לילדה או האדון לאדונית הכל כשר ואין שום תשוקה אפילו. ואם אחד מן הנפגשים הוי גומר בליבו שאין השני מוצא חן בעיניו, מיד מפסיק להיות חפץ ביקרו ומתעלם הימנו וכאילו לא 'ידע' את יוסף כלל.
וזהו הפשט בבטל 'דבר' בטלה אהבה. בטלה האהבה, כביכול למפרע ולא כתיבי, אין אהבה. מפני שנתברר דלא הייתה אהבה כלל אלא 'דבר'. כמו שמצינו אצל דוד המלך ע"ה שהיה אוהב ליהונתן. ואצל דהמע"ה לא היה זה חטא, ככתוב: כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה. וידוע שדרך האוהבים מאותו מין של האדם לעשות אהבה חופשית. ולכן אוהבים כל הזמן מפני שלא הוי להם הקפיטליזמוס של האהבה. ולגבי עניין ש'דבר' הוי פריה ורביה יש עמדי הוכחות גדולות ואין כאן המקום להאריך. אולם אביא ראיה אחת דכתיבי: שאין "דבר שבערוה בפחות משניים"..
ואי תימה לך ד'דבר' הוי אהבה ומאי שנא?
קא משמע לן דתרי אהבות איכא בנוגע להעניין. יש צורה של אהבת ה'דבר' כמו שהאדם תאב לאכול. ויש צורת אהבה, שזה אימתי שהאדם תאב לעצמו, אבל לשמח השני. ואם לא הוי בעל רכוש, לא הוי עצב מאד שלא יכול לשאת השני כלל, אלא ממשיך בהחיבה כאוהב, 'כביכול אמיתי'. ומתאווה כמו דהשי"ת מקשיב לקולם של העקרים והעקרות.
וזה כמו אהבת ה'. שהרי אינה בחוש וכן שאינה רכוש, כיוון שהקב"ה אל לכל העולם וזה כעין אהבה חופשית.
ובעלי הרכוש, די-קאפיטאליסטישערס העגואיסטישערס, הוו אתאיסטעשערס גמורים ובעלי גאווה הדוחקים את רגלי השכינה. ולפיכך אנו מצווים על הצדקה והחסד. וזאת כדי ללמוד להיפרד מן הרכוש ולקבל את אהבת ה' ולא יקוים בנו הכתוב: "וישמן ישורון ויבעט, ל"ע.
קהילת קודש נימאנדעסלאנד ירושלים דאשכנז 