והיו עיניך רואות את מוריך – שיטה הקדושה פון הייליגע ישועות משה, דהיינו שוואצונעס

והנה שיחת חיזוק מהרבי שליט"א ר' לייב אלקסאנדער בן ר' וולף הירש הלוי זצ"ל בעניין חוש הביקורת של האדם כלפי שליטי הדעה, המחשבה או המוסר בהחברה. ופעמים רבות מדובר באנשים תורניים כמו רבנים ולמדנים ולא רק בעלי הרכילות או הנגידים בהבית מדרש. הדברים נאמרו לפני שנים הרבה והם מפורסומים כעת לתועלת הציבור בגלל דברי הבלע של אחד השליטים בנסיכות ויז'ניץ שאמר שהחסיד צריך להיות זנב לרבו – שיטה הקדושה פון הייליגע ישועות משה, דהיינו שוואצונעס.

"והיו עיניך רואות את מוריך" – חשוב לו לאדם לראות את רבותיו. לראות ולא לשמוע מפי השמועה. לראות ולא להאמין למעשיות לא ברורות ולפעמים גם שקרים. חשוב שהאדם יראת את מורו כמות שהוא גם עם חסרונותיו ולא רק עם מעלותיו. וזה חשוב שיזכור שרבו הוא איש ככל האנשים, אולי מורם יותר מן העם, אבל עדיין בשר ודם, אפר ועפר ומטיפה סרוחה. וזה כמו שהנביא ישעיהו אומר: "וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ, וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ, וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ", כלומר, האדם לפעמים שבוי בגשמיות ואינו מקשיב למורו במלמדו את רצון ה'. ולאחר שקשה עליו חייו בגלל חסרון בהמזון, אזי מוחו פתוח לראות העולם ולהאזין להנביא. אז כמו שצריך לראות את המורה כדי לקיים דבריו, כך גם צריך להזהר לא להפוך הרב לע"ז.

ובעוונותינו הרבים אנשים-רב מן הציבור פעמים עושים דבר הקרוי בלעז 'אידאליזצייע' של הרב, כלומר לראות את הרב כרעיון במנותק מהמציאות כרעיון זך וטהור הנמצא במחשבה. לכן חשוב מאוד לראות ולהחזיר מצב הראיה של הרב למקומו הראוי לו, כי האלהים אוהב אמת ושמו אמת. וזה העניין קל לעשות כשרואין את פני הרב, מפני שאין לך אדם שאין בו פגימות כסכין שחיטה. וכשרואה את הפגמים של הרב, יודע שהרב ילוד אישה ולא אל לא יושיע. ואין הכוונה לומר שהאשה מאוסה מן האיש, אלא שרק היא מבחינת המציאות ממליטה הבני אדם.

וזה כמו המעשה שפעם אחת באה בתולה להיוועץ אצל הרבי לגבי שידוכים שבכל פעם שהיא מתראה עם בחור מרגישה קור גדול בליבה. אולם אם מתכתבת היא עימו, מרגישה היא שהוא ידיד טוב ויכול להתפתח מן העניין חיבור של אמת. אולם לאחר שמתראה עימו פנים אל פנים מיד הרגשתה נעלמת והיא מרגישה תוהו כלפיו.

וזה גם דומה לעניין של ראיית פני הרבי, והביאור הוא, שפעמים כשהזולת נמצא מול האדם יותר קל לו לאדם לא לדון אותו לכף זכות ולמצוא הפגימות, וזה כעין אבק לשון הרע ורכילות מהלך ומהדס. וזאת כי מידת הדין של האדם מתעוררת ביתר שאת כשרואה את בעל הדבר מול עיניו.

והיום, לא עלינו, ישנם עמי הארצות שמקבלים הרב בדרך רעה ועושים ממנו עבודה זרה. ממש. וזה התורה רצתה ללמדנו שדבר מגונה הוא. ויש כאלו אנשים שעושים 'יארצייט' ועבודה זרה, ושמחים ומפזזים כתיישים וכעיזים תוך כדי שהם מספרים בשבחו של הרב ואומרים רק דברים טובים, ומצניעים ומעלימים את פגמיו עד שנדמה כמלאך שכולו לבן. ואם יש איש עז האומר דבר שאפשר להבין לב' פנים, משליכים אותו החוצה מן החלון לאשפה ומכים אותו ארבעים חסר אחת.

וזה ממש כחטא העגל ששמחו על מותו של משה, שהתחילו מרקדים על סיר הבשר כפי שמרקדים לפני הכלה, והעמידו שם קופה של מעות. וקופה זו נתמלאה דמים על ידי האנשים אשר שיעבדו את נשמתם, ומזה המעות עשו עגל הזהב.

והם, לא עלינו, עשו שם אידאיליזצייע של משה רבינו עליו השלום ואמרו שהוא אל או כעין האל והוא העגל במובן מסוים. והיו שם הערב-רב, שהם רבנים בלילה. וקרויים כך, שעושים רוב מעשיהם בחדרי-חדרים ובמחשכים. ובמקום לנצל היארצייט ללמוד מוסר ולהתחזק לעבודת השי"ת ולהיות אדם שלם יותר, מתבוננים הם רק על המעשים הטובים של המת וממציאים מעשיות שקר והבל וללא מוסר השכל כדי לברוח מחייהם הקשים והעצובים.

ועל כן מובן היטב מדוע הנשים לא נענשו בחטא העגל, שהרי בידוע שהנשים דעתן קלות. כלומר, שלהאיש יש דעת כבדה וכיוון שכך אנשי הקהילה נשמעים לדעת האיש יותר מלדעת האישה. וזה לא דבר אמיתי שחייב להיות לנצח, אלא עניין של בניית מחשבת חברת בני האדם. וכך האנשים הזכרים חושבים וכך הנקיבות מקבלות החינוך, והן כך חושבות על עצמן ונהיות במצב של 'מארגנליזייע', בלשון לעז. ולפי כך אין הן מתערבות בענייני הדת אלא מקבלות דעת ההגמון ונבעלות בראשן למחשבתו. אך אין הן עושות אידאליזצייע, כיוון שהן משולות כשפחות. ועל כן עושות הן רק מה שהן חייבות למיעבד ולא יותר כדכתיבי: "עבדא בהפקירא ניחא ליה".

ויש על עניין זה חקירה אצל ציבור היראים, האם הכוונה חכמים בלילה להרע, שהיו מנצלים את הבריות להרוויח מעות או משום דהוה עשי מעשי "אצילות" בלילה לנשי ונערי ישראל ומכיוון שעשי מעשי ערב קרויים ערב-רב כמו שנאמר: "ולעת ערב אל תנח ידך", והם הרי, לכאורה, מקיימים דבר זה בהידור רב.

וזה דבר הפשט בעניין, מדוע בחטא העגל שהערב-רב חטאו, והם היו רבים, מדוע נהרגו מתי מעט? אלא שהיו רק מתי מעט מן הערב-רב, היות שלכל 'ערב-רבי' כזה יש חצר גדולה, אזי שלושת אלפים ערבי-רבי לשישים ריבוא זה מעט. וזה לא כהדרש שהערב-רב הם מצרים שעלו עם בני ישראל, שאם כן היו יותר מג' אלפים. לכן חייבין להגיד כמו שפירשתי בעזרת השי"ת.

ואם בני האדם לא מקיימים והיו עיניך רואות את מוריך, אזי עלולים הם לקיים והיו עיניך רואות את חמוריך… כי כשהרב חי במעגל של בני אדם הרואים בו מלאך או אלוהים, אזי הוא מתנוון מרוב שמאבד הבנת המציאות ואינו רואה מה שהעם רואה והוא פשוט נוהג לו כמו המשוגע שנמלט מבית משוגעים והופך לחמור נושא ספרים.

והנה שיר המוקדש לדברי הבלע של אותו נסיך ויז'ניציאי.