ארכיון חודשי: אוקטובר 2019

תועלות האייקונין של הרבנים בחברה החרדית – מעולם השידוכים

דברים נאים שפורסמו בארץ ישראל על המסחר שעושים בזיו פניהם של לומדי התורה בעלי הצורה.

  • ידוע שביחסי מין יש עניין של שפה בין השותפים, פירוק מתחים, רבייה, תענוג וכן בריתות כשמדובר בין בני אדם ועוד.
  • גם נהוג להגיד שבתרבויות עובדי עבודה זרה קדומות נהוג היה לקיים יחסי מין במקדשים. ואיסור קָדֵשׁ וקְדֵשָׁה המופיע בתנ"ך מתייחס גם לזה ומשתלב בעניין, והשם הנגזר משורש "קדושה" מוכיח שכבר אז נהגו להגיד שהיו יחסי מין "קדושים" אצל עובדי האלילים שדרו בשכנות עם בני ישראל בתקופה ההיא. (יש במחקר המערערים על העניין הזה ורואים בזאת דברי דופי נגד האחרים).
  • כמו כן, האימפריה ההבסבורגית ידועה בבריתותיה השונות שהיו לה עם כל חצר מלכותית חשובה באירופה הנוצרית שזכתה בקשר נישואים עמה. בכך הם, ההבסבורגים, יצרו בריתות לעת צרה, הידקו את הקשרים שלהם, העלו את עמדתם ובמקרים מסוימים ירשו שטחים וחיזקו כך את כוחם.

דבר זה דומה לחצרות חסידיות במגזר החרדי כיום, המרבות בקשרי חיתון עם חסידויות אחרות, ולא עם בני או בנות גבירים ממוניים, כיון שחשוב להן לכרות ברית עם טייקון דתי שיעמוד לטובתן בעת צרה.

וגם במגזר הלא חסידי, המגזר הכלל אשכנזי, שושלת שטיינמן נשואה ומוברגת עם שושלת קנייבסקי ושושלת אלישיב כולה, והשושלות מוברגות זו בזו דרך הנכדים והנינים.


כדאי גם לשים לב לכך שבחברה החרדית ישנה צורת פרסום מיוחדת שקיימת גם אצל משפחת האצולה הבריטית.

הקורא יכול לזכור את פרסום חתונתו של הנסיך צ'ארלס עם ליידי דיאנה, אח"כ את פרסום לידת הילדים, אח"כ את אירוסי הנסיך ויליאמס עם ליידי מידלטון, אחר כך את נישואיהם, בהמשך את לידת הילד, ג'ורג', ולבסוף את לידת אחותו שארלוט. טקסים שלמים המוקדשים למשפחת המלוכה. ובטקסים הללו הזוכים לפרסום רב מהללים את את מוסד המלוכה ואת חברי בית המלוכה ובכך מקדמים את האינטרסים של בית המלוכה.

ואפשר לחשוב שאולי אנשים במעגלים מסוימים מעוניינים בפרסום עצמי ואין להם את התירוץ הקביל מבחינה חברתית להצדיק את הפרסום שהם רוצים על עצמם. אי לכך הם מביאים ילד לעולם (אולי במיוחד לפרסום). מיד עם היוודע הבשורה המשמחת, התקשורת "מעדכנת" את העם על הולדת פרי הבטן – יבורך פרי הבטן. כל העלונים והעיתונים מלאי ברכות כשגם המפרסם מרוויח בזכות כך רייטינג ופרסום לו ולמוסדותיו. וכן גם בהלוויה יש טררם שלם בדומה ללידה.

כמו הפרסום באצולה הבריטית, כך גם בחברה החרדית. כשנולד בן אזי יש טקס ברית מילה, ואם הוא בכור לא כהן או לוי והוא פטר רחם, יש לאחריו את פדיון-הבן. או אז העיתונות מתמלאת בצילומים של המפורסמים השונים שהיו באירוע המשמח הלז ומזוויות רבות ועם דמויות שונות. כך קורה גם בבר המצווה, באירוסין, בחתונה ובאירועים של הנכדים. טקסי פרסום למעמד העליון ודרך לחנך אותנו שהם חשובים וטבעי שזה כך שהרי זה בתקשורת. והעניין ממשיך גם במוות, עושים פרסום של מחלת הרב, ומבקשים שהציבור 'יתפלל', הציבור מנייס על העניין, אחר כך חלה הרעה במצב ומבקשים שהציבור יתפלל יותר, וכמובן הציבור מרכל יותר. ואז מודיעים שהמצב מסוכן וכעת הציבור בהיי ומרכל בלחץ. לבסוף יש הודעת פטירה, לוויה, וטקסים על הקבר. וכמובן מקפידים לצלם או להזכיר את הרבנים החשובים שנכחו שוב ושוב.

לדוגמה: מופיעה תמונה בעיתון ובה ידועני ציבור חרדים, ומתחתיה הכותרת 'מרן שר התורה גדול הגדולים צדיק הצדיקים וקשיש הקשישים הרב X איחל מזל טוב לרב הגאון ראש הישיבה ראש הראשים למדן הלמדנים ישבן הישבנים הרב Y, בחתונת בתו Z.


תופעה נוספת הקיימת בחברה החרדית, היא שימוש ברב כ'דוגמן מצוות'. בהתחלה, הייתה תמונת הרב רק תמונה של כבוד, או גילוי כי מאמינים בדרכו. כך היה לדוגמה אצל הרוסים במאה הקודמת שתלו תמונת מנהיג דגול כסטלין שמש העמים על הקיר.

אצל חרדים רבים נהוג לתלות את התמונה של הרב הנכון 'בעל ההשקפה הנכונה' על הקיר. למשל, תמונתו של הרב שך הייתה ועודנה תמונה מרכזית ברוב הבתים מהפלג הליטאי, ותמונת החפץ חיים היא רב מכר כבר מעל מאה שנה.

כיום כבר התקדמנו. התמונה היא גם קידום אינטרסים. אנו מעלים תמונה של הרב למען פרסומת למגבית של צדקה, הנראית מעוצבת כפוסטר של סרט חילוני או של מוצר צריכה. כמו מוצר צריכה סתמי המפורסם בחוצות הערים על ידי פרזנטורי הפרסום של היצרנים, על ידי דמויות של דוגמניות ודוגמנים הנחשבים בעלי מראה מצודד – כך מגבית של צדקה תפרסם פוסטר, ובצדו או במרכזו יש את תמונת הרב בעל לוק של קדושה וקרבה לאל.

במילים אחרות, תמונות הרבנים עברו אבולוציה, ומתמונות של אג'נדה הן נהפכו למקדם כלכלי. אחד ה'סטארים' או יותר נכון 'סטאר הסטארים', 'פרזנטור הפרזנטורים' ו'מכניס הכספים' המבוקש ביותר ושדמותו מכניסה סכומים רבים, הוא הרב חיים קנייבסקי שליט"א.


למעשה אני תוהה האם כאשר הרבה מן התורמים הן תורמות, אפשר שלא לחשוב האם מוכרים את הרב כ'סמל מיני'. ולכאורה דבר זה טוב באג'נדה של הציבור, מכיוון שהן תחנכנה את בניהן שיהיו כמו גדול הדור (קשה להתעלם מן המשמעות של המילה 'גדול'). כמו כן, העניין פותר בעיות של שלום בית, שהרי הן מתייחמות על הרב המוצלח והחתיך ובכך נענות לבעליהן.

חשוב גם לשים לב לאידיאל היופי בפרסום. אין כמעט רב בעל מראה מוזר, ובמגזר האשכנזי אין רב ספרדי בעל מראה חריג, המצליחים בפרסומות. ולכן, לדוגמה, לא נראה תמונת רב קצוץ זקן, או רב אתיופי שחור כצדיק שימכור מצוות ויכניס כסף לארגון הצדקה הזקוק לכספינו, לכספי אבותינו ולכספי ילדינו. העניין פשוט: מכיוון שכמו שבעולם הפרסום החילוני יש אידיאל יופי של הפרזנטורים, לדוגמה מבנה הגוף המחוטב של הדוגמנית הנראית בפרסומת (ואכמ"ל) – לנו יש אידיאל יופי של צדקות, ברם קשה שלא לחשוב שיש בו גם אפקט מיני.


ברם יש כאן חשש גדול שבמצב שבו יש רק דוגמנים זכרים (רבנים למיניהם), העניין עלול אולי לפתח תשוקה מינית כלפי הרבנים בעלי הסקס-אפיל החזק, וזה עלול חלילה להביא למשכבי זכור האסורים על פי התורה. לפיכך יש עניין לקדם פרסומות של "דוגמ-רבניות" או "דוגמ-טיפות" כגון הרבניות או המטיפות קוק, קולדצקי, והרבנית מבעלז, למען הגברים וכדי למנוע איסורים חמורים.

מעשה משמחה המודרנישער ופנחס הטשאלמער

מעשה שנתקבל בהקהילה לפני שנים מספר. וכדאי לספרו בהקהילה אימתי שמתפרסמים דברי מחלוקת השקפתית בעם ישראל. וכל המרבה הרי זה משובח.


עריכה: מערכת כמראה הקשת


קראו לו שמחה ושם משפחתו היה שטורם. מינקותו תכונתו המרכזית הייתה הסערה. היה נוגס במאכלי אביו האהוב כהוריקן קתרינה, ומשאיר חורבן בצלחת וסימן של מערבולת בכוס. היה נכנס לשירותים בטריקת דלת שוהה דקה בדיוק 'על השעון', וביוצאו החוצה היה שוטף את ידיו בחיפזון מדויק של עשרים ואחת שניות ומנגבן חיש במשך עשר שניות.

משהתבגר הפך לווכחן גדול וידוע. היה תמיד שותק בתחילה, שומע את להגי הצד השני בשתיקה כשקט שלפני הסערה ואו אז היה פותח את פיו. היה אומר טיעון ועוד טיעון ועוד טיעון ואינו בוחל בטיעוני סרק ומערבב את דעת השומע. היה מכניסם ל'שוק' ונועל את הדיון עם מילתו האחרונה.

בסוף העשור השני לחייו הפך עם רוחות הזמן למודרני בעיני עצמו. היה תוקף את רוח ישראל סבא ברוח מצויה. לתקופה קצרה נעלם, ואנשים שחשבו עצמם יודעי סוד אמרו כי לבושו בתקופה זו היה ירוק. לאחר מכן הפציע שוב ולשיער ראשו סימני התארכות מיום ליום, עד אשר היה תמיד מתנופף במרוצתו או ברוח.

הרבה מחבריו נפגעו מהתנהלותו. אולם הוא הבין מגיל צעיר את הביטוי 'משיב הרוח ומוריד הגשם' (כשאדם רוצה להשיב רוח שומה עליו להוריד לעצמו שתיה) , מכיוון שאהב מאוד לעשן והיה זקוק לשתייה, דאג תמיד לשתייה אמריקאית קרה וזמינה לו ולחבריו מושאי ווכחנותו. חבריו נהנו מנדיבותו ההרסנית לארנקו והיו מסובבים אותו ככלה בחופתה ושכחו את היעלמותו. ונהוג היה לטעון עקב תופעה זו שיש לו כריזמה.

גר הוא בעיר הקודש ירושלים. איווה למושב לו את הרובע היהודי בגלל האווירה הרוחנית של העיר העתיקה על שלל מקומותיה הקדושים, כשבראשם כיפת הסלע שהזכירה לו את בית המקדש ואת אימו.

מנהג ישן ונושן יש אצל תושבי ירושלים הלבושים כמו בימי העידן העתיק של מלחמות הדת באירופה, ואשר כינויים 'טשאלמערס', או 'צַ'אלמֶערְס' בלשון עברית של הציונים, לעבוד בשעות הלילה בגיוס כספים למען משפחות במצוקה. מנהגם היה לפשוט בצורה שיטתית כעזים בשדה המרעה. ותמיד היו מכריזים שאין הם עובדים למחייתם, ועניין זה הפך לאבסורד ידוע, והחילונים היו מאמינים להם ואומרים: "הנה תראו החרדים אינם עובדים".

היה צ'אלמער שמן עם כתונת פסים אשר צבע הבגד היה כחול והפסים לבן. משהו המזכיר את סמלה של המדינה שכלפי חוץ אינם מכירים בה. הצ'אלמער, אשר שמו היה פינחס, אהב לאסוף כספים ברובע והיה פושט כל יום שלישי על ביתו של שמחה מיודענו. שמחה היה תמיד טורח להזמינו לביתו פנימה. הזמינו לשתיה, לסיגריה, קוגעל טוב, ברנדי בהכשר הבד"ץ העדה החרדית, וכמובן ויכוח טוב על ענייני השעה.

ככל שהרוח המשיכה לנשוב בעולם ולהניע את האבק ממקום למקום, שמחה הקצין והפך לאחד מראשי מחנה החרדשים הנאמנים. הקים בית ספר מעורב לילדים וילדות חרדים בשם 'הקידמה והמיניות הבריאה'. חילק אמצעי מניעה בשם תכנון נכון של המשפחה. ועוד שאר יוזמות השאובות מחיי הרוח של הגויים. וכדי לפנות לו עוד זמן התגרש מאשתו הטובה, ונוהג היה לומר "המטרה מקדשת את האמצעים, אני נשוי לדרך ולאמצעים, לא לאשה. אשה באה, אשה הולכת, אך המטרה נשארת".

יום אחד החליט להקים מרפאת מוות להפלת עוברים של נערות חרדיות במצוקה שלא קיבלו חינוך מיני, כיון שלא למדו והתחנכו בבית ספרו של שמחה שלנו. בזה אף הציל הוא הרבה נערות מיציאה מירידה מדרך התורה, אשר גם עלולה אולי להוביל שאולה להתאבדות, וכך מנע עבודה מן ה'חברה קדישא'.

על חוצפה זו הצ'אלמערס אשר היו אדוקים מאוד בדתם לא יכלו לסלוח. החלו הם מתאספים ליד ביתו וצועקים 'געוואלד'. פצ'קווילים כיסו את מרחבי ביתו כשטיחים פרסיים בארמון השאח. ומכולם מביטה תמונתו ושמו, כמו הזבל של מועמדי המפלגות לפני הבחירות.

שמחה שם לב שפינחס הצ'אלמער פסק מלהופיע. הבין הוא שסוף כל סוף כנראה גם בענייני הכסף יש לצ'אלמער גבולות אדומים מחמת המרפאה להרג עוברים. שמחה שהחל להשתעמם היה הולך לטייל באזור מגוריו. ומכיוון שפחד לצאת מביתו בזמן המחאה הלילית מול ביתו, היה יוצא מחופש לכמותם, כצ'אלמר ותיק ובעל ניסיון.

יום קיץ אחד, עת בגדיו היו אצל המכבסה, חשק לצאת. בהתחלה חשש ועל כן התאפק. אולם לאחר זמן, נשבר. יצא לרחוב והלך לטייל לכיוון העירייה. כשהגיע לכיכר החיילים שבין החומות לעירייה, רכב גדול נעצר לידו בחריקה ומשם יצאו אנשים רעולי פנים כאנשי דאע"ש וחטפוהו.

נתברר שהם היו חברי תא המחתרתי של 'התנועה למען האקשן בימי הקיץ הארוכים' הידועה בשם 'קנאת השם'. הם חטפוהו והחליטו שיוציאוהו להורג בסייף מתוקשר מול המצלמות כמנהג קודש דאע"ש. הכינו את כל האביזרים ובינתיים השאירוהו בבית המסתור אשר בשכונת 'בתי הונגרים'.

שמחה היה עצוב. חשש שהוא הולך למות. עשה חשבון נפש וראה שחי למען קדמה אשר אינה שווה אפילו כלום. ונתחרט על תמימותו הרבה ועל אמונתו בצדק האלוהי והאנושי. לפתע שמע את הדלת נפתחת, וראה את פינחס הקבצן, חברו לשעבר, נכנס.

פינחס התיר את האזיקונים שבהם היה קשור, העמידו על רגליו. שלף מלבוש צ'אלמערי משקית שקופה ומרשרשת והורה לאסיר לשעבר להתלבש. במהירות רבה יצאו הם מן הבית לכיוון שכונת גאולה, כשבדרך הם רואים קבוצות נערים מדברים בהתרגשות על החטוף ועל הוצאתו הקרובה להורג.

כאשר הגיעו למעבר הגבול בין שני עברי רחוב יפו, בין שטראוס החרדי וקינג ג'ורג' החילוני, עמדו להיפרד. או אז לא יכול היה עוד שמחה להימנע, ושאל את פינחס מה שהציק לו בשעה האחרונה: "מדוע הצלתני?".

ענה לו פינחס: "מינקותי אמרו לי שכל מי שאינו כמוני וקהילתי הוא גוי, ויש לנצלם כי הם רשעים וטיפשים. אולם אני אתך דיברתי וראיתי את התנהגותך הנחמדה, ותמיד גם הענקת לי מתת נדיבה ואירחת אותי כיד המלך, ולפעמים עד שעות מאוחרות ועד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. הבנתי שלא כל מי שאינו כמוני הוא רשע ובן מוות. למדתי ממך שמותר לעבוד. ואכן החילותי לעבוד בשיווק דרך הרשת וכמובן בסודי סודות, ורק המשכתי לבוא אל כבודו מתוך הרגל, כאדם המבקר את רעהו. ולהגיד למתת של כבודו 'לא', לא יכולתי מפני הכרת תודתי, לפיכך קיבלתי את המתת. מכסף זה ארגנתי כולל עם מלגה לאברכים שיסרבו לקבץ נדבות. וכל זה היה בשקט גדול. וכלפי חוץ היה לנו כולל לקנאים. ומפאת קנאותי, כביכול, נודע לי שאלו שחטפוך שמוך בו בבית, ובכך יכולתי לחלצך. עלה והצלח והמשך לשלוח את לחמך על פני המים".