ארכיון חודשי: נובמבר 2019

מעשה ממשומד שיצא לתרבות רעה

הרבי שליט"א קרא מעשיה שהוא אהב מאוד וביקש לפרסם.


מעשה מחופשי משומד בעל תאווה שחישב לעצמו הקץ. וזהו סיפור חשוב שמספרים בהקהילה ב'הוורט' לאחר שנסתיימו התנאים בין הורי החתן להורי הכלה.


פרק א

לפני שנים רבות בארץ פולין היה אדם שהגיע ממקום ליד פראג שתחת שלטון האשכנזים. הגיע מכפר הנקרא בשם הורביץ, ושמו של אותו אדם שהיה איש עברי היה על שם עיירה זו, ונקרא שמו בישראל, שאול הכהן הורביץ. והוא היה ממשפחה חשובה ביותר שעקרה את מגוריה משפניא שליד אפריקה, ולכן היה שחור ככושי בן חם. וכן סיפרו שהוא מגזע תרשישים היות שסב סבו ידע לברוא גולמת (וזה משרתת שנוצרה מן האדמה על ידי שם השם שנכתב על קלף ותחבו בראשה, והייתה משרתת את סב סבו לעת זקנתו).

ודורות רבים במשפחה שימשו בקודש בקהילה, מרבנים עד עסקני חסד. אחד היה דיין, שני שתדלן, אחר שימש כאחד מז' טובי העיר, אחד היה מומחה להימלך בו לגבי לאיזה רופא ללכת ואפילו הגויים היו נועצים בו ואחד אפילו היה רב המדינה עם גושפנקא מטעם הקיסרות הרומית הטמאה.

והוא נישא לאישה מיוחסת בת של רב ושוע חשוב מהעיר וינה הקרובה. והם הקימו בית של חסד, היו מארחים מסכנים ודלים לסעודות החג והשבת ואפילו בשעת הדחק בחורף הקר לשינה. והיו גם חוסכים מפיתם ומפיהם מאכלם ומביאים לעני, וכל העולם היה מהללם על צדקותם הרבה שבאה על חשבון בניהם ובנותיהם שנצטערו נורא, אבל הם אמרו שכך מחנכים הילדים לתורה וחסד.

והם היו עניים משום שהם היו בזבזנים. בתחילה חיו בעשירות כי הוריהם עזרו להם. והם לא חסכו כלל. היו קונים דברים יקרים ומשליכים לאשפה. היו מקבלים סכום כסף מהוריהם והיו מבזבזים אותו על מסע במרכבות פרטיות כדוגמת אנשי המלכות. ולאחר שנפטרו הוריהם, נפלו לדלות, כי אחיהם ידעו שלא משנה כמה כסף יתנו להם תמיד העניין יעלם, בין לצדקה, בין לחומרא שעולה אלפי זהב וכסף ובין על שטוסים והבלים. והיו מטופלים בילדים רבים מכיוון שהאמינו שילדים זה ברכה. ור' שאול חשב שחשוב לו לאדם ללמוד תורה ולהצטרך לבריות. ולכן לא היה משיג הרבה רייכסטעלערין לפרנסת משפחתו הגדולה שמנתה עשרה בנים ובנות. ובדיעבד לפעמים היה הולך לקבץ מעות או היה מוכר חידושי תורה שלו לרבנים אחרים שהיו מפרסמים זאת בשמם. אך האיש היה עסוק מאוד ולא בטלן, משום שמסר שיעור בחינם בישיבה ובבית הכנסת ואפילו בעיירות סמוכות למקום דירתו. וכן היה עסוק בביתו כי אשתו לאחר לידת עשרת הבנים החיים ונוסף על עוד חמישה ילדים שמתו בקטנותם נפלה למשכב הנפש והיתה תמיד במרה שחורה.

ובמיוחד הייתה שונאת את בנה הבכור בשם ישראל. הייתה מעליבתו ומכהו גם כשלא עשה דבר רע. וזאת מפני שהיה הכי דומה לאביו. והיא שנאה את כל בניה ובנותיה מחמת חייה הקשים, ותלתה העניין בבעלה. אך לא הסכינה להכותו מחשש שיכנה מנה אפיים.

היתה אומרת לו שלא יצא ממנו כלום, שהוא גרוע מן השייגעץ ואפילו אם ירצה להשתמד שונאי ישראל לא יקבלוהו מרוב שהוא טיפש ורע מראה. וכן שלא ימצא שידוך וימות לבד כי שום נערה לא תחפוץ בו, אפילו המופקרת. ופעם אפילו אמרה לו שכשרואה את פניו, מושחת לה היום והיא חשה צורך להקיא את נשמתה וזאת כי הוא אדם מגעיל שנולד פגום.

ואכן ישראל בן שאול הכהן הורביץ הפך לנער עצוב ולאחר שימים הרבה שלא הייתה לו שלוות הנפש מפני שהיו צועקים עליו ומכים אותו לעת מצוא, הפך לאדם פזור דעת המתקשה בזיכרון ומחשבה.

והיה מתבלבל בהלכות הרבה, היה מברך בטעות שהכל על הלחם והמוציא על הירק וכן לא היה יודע להתפלל כראוי והיה מבטא את שם השם מספר התפילות ולא היה זוכר שאסור לומר את שם הויה.

ואביו שהיה צדיק גדול בעיני עצמו וברצונו, לא היה חושך שבטו בשביל לחנכו, ופעמים שהיה משאיר בו סימנים מן המכות בכדי שיתבייש וכך לא ישגה שוב. אולם ישראל בן שאול היה שוכח ושוקע בחלומות מחמת תנאי חייו המרים, כשחלם הוא חש חי וכשהיה ער היה חש מת. ואביו שראה שמעשי בנו לא נהיים מתוקנים מחמת המכות, לא היה אומר לעצמו שאין הדבר מועיל פה. הוא היה אומר שבנו עיקש ופתלתל וזו דרך היהדות להכות בנים שובבים, ככתוב: "חושך שבטו שונא בנו", ולאחר שהיה נזכר בזה הפסוק היה משלש את מכות בנו. ופעמים שהיה מכה את בנו זמן הרבה וארוך יותר מהזמן שהיה לוקח להתפלל מנחה מעריב בבית הכנסת.

ודבר זה היה משונה מאוד בהקהילה. ולא הבינו האנשים בשכנותם מדוע אביו ואימו של ישראל, הנראים צדיקים, מתעללים בו כאילו הוא יהודי והם גויים. אולם חברי הקהילה שתקו ואמרו שאינם רוצים לפגוע בכבוד התורה של אביו של ישראל, ר' שאול, שנחשב היה כגדול בתורה וכצדיק המסוגף בייסורים שזכה לדעת תורה, ולא עלינו סובל את בנו העיקש. [הג"ה וכאן המקום להגיד שיש לפעמים אנשים רעים הנחזים לצדיקים והם מתי מעט ובד"כ חוש הריח של עם ישראל מונע מהם להגיע לשררת הרבנות ובכך אין הם משחיתים את עם ישראל].


פרק ב

ויעברו הימים ויזרמו הנחלים ויגדל הילד ימה וקדמה צפונה ונגבה ויהפוך לנער. והיה תמיר כאילן גבוה משכמו ומעלה וגיבור ובעל כוח. ויהי היום וירבץ לו אביו ומעוצמת המכה וחוזק גופו של בנו ויפול אחורה אפיים ארצה. ויראה ר' שאול שאין בנו מתפחד הימנו וכן וירא שבנו ישיב לו מנה אחת פעמיים. ויפסיקו ר' שאול ואשתו הרבנית מהכות את בנם ישראל ויעברו לשאר הבנים והבנות הקטנים, אבל היו ממשיכים לענותו בדברים.

והבן הלך לישיבה ואביו אמר לראש הישיבה שישמור על בנו שמירה מעולה מפני שבנו חפץ ללכת בדרך רעה והוא מלא ברשעות כמעט עד מ"ט שערי טומאה. ויתעלל בו ראש הישיבה הרבה, וראש הישיבה היה אדם גדול שלא פחד מישראל שהיה קטן הימנו במידה, וזאת מפני שראה שהוא חלש ממנו ושאין לנער ישראל כל מציל ודואג. והיה מכה את הנער במקל ובחגורה, בסנוקרת ובאגרוף, וכן היה מעליבו מול כל קהל הישיבה, ויאמר לו מילים קשות כגון, עז פנים לגיהנום, חתיכה של אפסות מאופסת, הר של בשר עצמות וצואה. והדברים גרמו לישראל לחשוב מחשבות. וחשב בליבו שחייו רעים וצריך לשנות מקום או דרך וכך את מזלו.

ולאחר זאת השמירה המעולה ישראל החל מזלזל במצוות, מפני שראה שמכבדים את אביו ואימו ואת ראש הישיבה האכזר ושותקים על דרכם הרעה. ויאמר בליבו, כי הכל הבל הבלים ובעל הכוח הוא בעל הצדק. וילך בשרירות ליבו והיה מכה אנשים אחרים, מחלל שבת, אוכל נבלות וטרפות בפרהסיא (ואין כאן מקום להאריך על כל חטאיו). ויעש שם רע לבית אביו וחילול ה'.

ואביו נורא נצטער וחשב לעצמו שהבן צריך קירוב ואולי יחזור למוטב. וינסה לקנות את לב בנו במאכלים, שתיה כסות וכדומה וללא הואיל. ויהי היום ויצא הקול שבנו הלך לצבא המלך, השתמד ונעלם. ויחשוב ר' שאול שאולי הרעה באה על דבר אכזריותו אל משפחתו בשר מבשרו. ויצטער ויבוש מאוד מפני המלעיגים בו שהוא לא יוצלח ותיכף יזלזלו בו שכל משפחתו יורדת מן הדרך ולא יתחתנו עם משפחתו כאילו הם ממזרים. ויעש סיגופים ויקבל על עצמו להיטיב דרכיו ולנהג עם שאר ילדיו בכפפות של משי, באהבה ולא באכזריות. ויורה לאשתו להפסיק להכות ולהעליב את בניהם. ואכן מלאכתו צלחה ובניו הפכו לצדיקים ובנותיו לצדיקות ויעשו שידוכים חשובים מכל קצות אשכנז. ותהי משפחתו למופת ואף לא אדם אחד זכר את ישראל המסכן שיצא לתרבות רעה.


פרק ג

ישראל נעלם מלב הציבור וישפוך על ראשו מים טמאים וילך אל צבא הקוזאקים ויעש שם חיל והפך לקצין נכבד והם אפילו לא ידעו שהוא מזרע ישראל כלל. והנה היום והוא ראה קצין נאה עימו בגדוד, ויקשור עימו בדברים, וישאלהו מדוע הגיע לצבא, ויען לו הקצין שהוא ברח מבית אביו כי אביו היה מכריחו לשרת בבית הכניסה ושם כוהן הדת היה עושה בו מעשים רעים שאין הוא רוצה להרחיב על כך. וישראל חש אליו קרבה שהרי גם הוא ברח ממקומו כמותו, ויתקרבו זה לזה, ומחמת שלא היו עמהם נשים חשו לאחר זמן תאוה זה לזה, וזה בא בחביתו וזה בא בקורתו. ויחיו יחדיו בסתר נגד המוסר ודבר המלכות כפי שחיים עם אשה, וכל אחד מהם היה שוכח אצל השני מכל זיכרונותיו הרעים שהיו לו בחייו.

יום אחד הלכו להילחם למען המלך כנגד הצ'רקסים מארץ אדיג'ה. והמלחמה הייתה על דבר זאת שסירבו לקבל את מלכות המלך. והם סירבו לקבל את מלכותו מפני שהיה מאמין באותו האיש כשהם האמינו בדת מוחמד. וילחמו ימים רבים ויכבשו ערים בצורות רבות. והאוהבים היו מתחרים על כבוד הממונה עליהם בצבא המלך. והיו בודקים מי הרג יותר אותו היום ומי היה אמיץ יותר במלחמה באותו קרב. ויום אחד פגע באהוב נפשו חץ עופרת בליבו וימות. וירא זאת ויזעק צעקה גדולה ומרה ויקח את חרבו וינעץ בבטנו וחתוך בה כמנהג אנשי המזרח הרחוקים וימות. וישתוממו אנשי הצבא על אהבתם הרבה, ויקברום בקבר יחדיו, ובחייהם ובמותם לא נפרדו. וכך נסתיימו חייו המרים של ישראל מלאי הצער והחטא.

פרק ד


לאחר מותו עלתה נשמתו המזוהמה של ישראל השמימה. ותרא נשמת ישראל את הקב"ה והמלאכים מכינים לו המשפט. וכל המוני דרי מעלה באו לראות. וכן ראה גם מלאכים מפחידים הרבה המכינים מכשירי עינוי רבים להעניש את נשמתו.

ולפתע דממה דקה נשמעה וקול כרוז נשמע אומר בלשון הקודש, מ-ש-פ-ט! ויבואו מלאכים רבים ויביאו הוכחות רבות לכל עוונותיו, ולאחר כל מקרה של חטא שמו על מאזניים גדולות מזהב טהור אבן משקל שחורה קטנה וליד כל מצוה שמו אבן משקל לבנה קטנה. ומיד חיש המאזניים נטו שמאלה לצד של החטאים. ויבוא הסנגור ויגד שצריך לחשב שהוא כעין תינוק שנשבה, אבל בדת היהודית, שהרי אביו התנהג אליו כמו גוי. ולפיכך הוא לא קיבל המסורת של התורה והרגיש כאילו הוא גוי, הוא בעצם קיבל חינוך נגד התורה ולשנוא את התורה, שהרי כל חינוכו היה חילול ה' גדול. ועם זה דברי הסנגוריה נהיה שוויון. וכל דרי מעלה התחילו מתלחשים מה יהיה ורבים קימטו ואימצו מצחם, תוך כדי שמנועעים גופם כלולב, לחשוב על פתרון. ויהי לאחר שעות רבות, ולא קרה כלום. ויאמר הקב"ה במקום שאין איש, אני אפסוק, ויאמר הקב"ה: "זכאי!".

וישתומם הציבור בשמים הכיצד הוא זכאי ליכנס לגן העדן כשהוא מחצה על מחצה. ויבחרו שליח לשאול את הקב"ה, ויבחרו את אברהם אבינו עליו השלום. ויבוא אברהם אבינו וישאל את הקב"ה מפני מה כך פסק. ויען הקב"ה שבזכות יציאתו לדרך רעה הוא הציל את אחיו ואחיותיו מצער מכות והשפלות ההורים ובכך מנע מהם לצאת לדרך רעה, שהרי בזכות זה שנפל מן הדרך הישר גרם לאביו ואימו להיטיב את דרכיהם. לפיכך מבלי דעת הוא הציל את שאר משפחתו. ויבואו כל דרי מעלה לברכו על שיצא זכאי בהמשפט ויפצחו בריקוד 'הוא זכאי' שגם היום שרים להיוצאים מבית האסורים.

וסיפור מבהיל זה לא היה ידוע לאיש, אבל יום אחד רחל הצדקנית, אחד מל"ו נשים הצדקניות שבדור הזמינה מצבה לבית הקברות. ותבנה מצבה ללא גופת מת ותעמיד מניין להקדיש, וכתבה על מצבת האבן יד ישראל זכאי. ואף אחד לא שאלה כי ראו בה אשה עם שיגעון ולא צדקת.

ועדיין לא נודע הסיפור, אבל לפני מותה קראה לחברתה שגם היא הייתה אחד מל"ו נשים צדקניות שבדור, ותספר לה, והיא סיפרה ללבלר הקהילה וכן הביאה לו קולמוס ודיו מיוחדים. ותצווהו לאחר שנים הרבה שיכתוב וישאיר גנוז כדי לא לפגוע במשפחה של ר' ישראל. ויהי היום, לאחר מאה שנה ויעשו בדק הבית בבית הכנסת ויפתחו אפילו את כל הספרים לנקותם מאבק. וינערו את ספר הזוהר שהיה מלא באבק וברשת העכביש, ותוך כדי הניעור ויפול מן הספר נרתיק עור משונה וימצאו בתוכו ספר קטן עטוף בכריכת עור משובחה ויפתחו הספר ויקראו הסיפור וכך נודע הדבר.

סוף

עינוי הגר – פרשת לך-לך

פירוש ישן בעניין ותענה שרי מאת הרבי השני, רבי קלונימוס בן טודרוס הלוי זי"ע. וורט ישן זה יוצא כנגד המחדשים וכנגד הפרוגרסיבים המאמינים באמונות משובשות, אשר פעמים מזמינות עוד צער על בני האדם, מחמת זאת שיוצרים קיבעון ללא לפנים משורת הדין. וכן שהם מאמינים בטוב שקרי שקורא לאנשים רעים לנצל המצב לטובתם ולעשות עוד רע לבני האדם. וזה ממש לפני עיוור.


בראשית ט"ז א וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. ב וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. ג וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה. ד וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. ה וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ. ו וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ.

פירש זקני רבינו שלמה יצחקי ז"ל על עינוי שרי, היתה משעבדת בה בקושי. משמע שרש"י סבר שלא הוה עינוי הגוף, אלא עינוי על ידי עבודה. ויש בעולם המבארים הביאור ברש"י, שאיך אפשר לחשוד שצדקנית, כשרה אמנו, תעשה הרע של עינוי הגוף לשפחתה הגר ולכן רש"י היה צריך לפרש שלא נטעה.

ותימה, מדוע התורה כתבה ותענה שהוי לשון עינוי גוף ולא על ידי עבודה בלבד, כדאיתא בדברים כ"א י"ד: "תחת אשר עניתה" שהעינוי גורם לאדם לענות ולצעוק ככתוב בדברים כ"ו:

ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. ז וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.

אלא לכאורה התורה הקדושה רצתה להראות לנו שאנו לא כרוב אנשי העולם שמאמינים, ברוב תמימותם, ב'המוסר' כמשהו חשוב ונכון לעצמו לנצח נצחים.

קמשמע לן שהתורה הקדושה בעי למימר, שמה דקודשא בריך הוא מצוה לעשות, צריך לעשות. לא כי זה טוב או נכון או כלשון דאמרי הטיפשי 'מוסרי' החושבין ש'מוסרי' זהו דבר טוב וראוי באופן מוחלט לתמיד, כי עם מה שהתורה הקדושה אומרת לעשות, כמו שמצינו במחיית עמלק ושאר מקומות, כלומר, מה שנכון מה לעשות.

ודבר זה פשוט מאוד, היות שהקב"ה קבע את העולם, אזי לא יכול להיות 'מוסר' אמיתי שזה הוה כעין אחיזת עיניים או פיקציה בלע"ז. ובאמת כתוב בווערטערבוך ש'המוסר' הוי כללים שהאנשים פועלים לפיהן.

ולכן צריך לפרש לפי דברים אלו ברש"י שהתורה גם לימדה אותנו איך מבצעים עינוי:

  • לא מתחילים בעינוי קשה כשיש עינוי קל, שהרי לפעמים האדם מרגיל נפשו ואז בורח. פשוט צריך תמיד להפחידו שיכול להיות רע יותר. וככתוב במסכת שמחות פרק ב':

    "הלכה ד מעשה בבנו של גורנוס בלוד שברח מבית הספר והראה לו אביו באזנו ונתירא מאביו והלך ואבד עצמו בבגד, ובאו ושאלו את רבי טרפון, ואמר אין מונעין הימנו כל דבר.
    הלכה ה מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששבר צלוחית בשבת, והראה לו אביו באזנו, ונתירא מאביו, והלך ואבד עצמו בבור, ושאלו את רבי עקיבא ואמר אין מונעין הימנו כל דבר.
    הלכה ו מכאן אמרו חכמים: אל יראה אדם לתינוק באזנו, אלא מלקיהו מיד או ישתוק ולא יאמר לו כלום. ר' שמעון בן אלעזר אומר: יצר, תינוק, ואשה — תהא שמאל דוחה וימין מקרבת."

    רואים שעינוי טוב זה שיש פחד וזה אפילו עניין מסוכן היכול לגרום לאיבוד לדעת.

  • לא צריך לעשות הרבה רע להאדם ולהשפילו יותר מידי כשאפשר לעשות זאת בדרך עקיפה, של עבודה. צריך להיות אדם עדין גם כשאת האדונית והיא השפחה וכדומה.

ולגבי עינוי, צריך להבין שבשעבוד יפת תואר יש עינוי הגוף של אונס או שאם היא בורחת מותר להחזירה כמו שמשיבים הצאן להבית גם בכח היד או המקל וכד'. וכן לגבי עינוי בעבודה במצרים היו נוגשים בנו. וכן לכאורה על ידי כל עינוי שפחה על ידי הגבירה. וכאן בשרי והגר שכתוב עינוי, זה לא כי היא חזרה להשתעבד בה בעבודה שהרי מה החידוש בעינוי הזה, אלא פשוט שהיא דאגה לענותה יותר מהרגיל כדי להענישה או להחזירה למוטב וכד'.

אהבת האיש לאשה על פי התורה ועניין קין והבל – פרשת בראשית

הרבי שליט"א שבת בפרשת בראשית בקהילת קודש לייפציג שתחת הרבנות של הרב מרדכי אליעזר באלה שליט"א. הרבי התבקש לשוחח בדברי תורה. רעיון אחד העלנו כבר וכעת נעלה עוד.


בעניין אהבת האיש והאשה על פי התורה

והנה כתוב בבראשית ב:

כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. כד עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

  • רואים כאן שהקב"ה מפיל תרדמה על האדם. וזאת כנראה כדי לרמז שאדם האוהב אשה נופלת עליו תרדמה וליבו נחטף – אם הוא נשאר ער הוא לא יאהב בצורה הנחשבת טבעית לאדם עם שחרור הנפש, כביכול, אלא זה יהיה חשבון וכפיית הנפש כביכול.
  • ואפשר להוסיף שבאהבת האיש והאשה לא צריך להיות כלל כאב. שזה פוגע בהחיבור ביניהם.
  • וכן הקב"ה לקח את האשה מן האדם, מגוף האדם וצריך ביאור. ואולי אפשר לומר שזה כדי להגיד לנו שהאדם צריך לחשוב על אשתו שהיא חלק מעצמותיו. וככתוב על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו – זה גורם לדבק שזה חיבור.
  • וכן שכתוב כי מאיש לוקחה, באהבה עזה האדם מרגיש שחסר לו משהו. כלומר, היה לו וזה נלקח הימנו וכעת יש חיסרון שצריך למלא. זה לא רק היכי תימצי להרוויח, אלא הפסד. כעת הוא חש שני בשרים אולם כשחי עמה ביחד חש שהוא בשר אחד. הוא חש שהכל נמצא במקום ושלא חסר לו כלום, הוא בשר אחד גדול.
  • ובזה שכתוב ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה זה להגיד שכביכול האשה היא המשך האיש. ובעצם עשו הארכה בהצלע שזה צד בלשון עברי לא של הציונים, כלומר צד האיש אל האשה שנסגרה עם הבשר תחת הצלע שהרי לא כתוב עד היכן מגיע הצלע. והם כביכול כמות תאומים סיאמיים.
  • העניין מסתדר עם הפשט שהאדם והאדמית נבראו זכר ונקבה בגוף אחד ופיצול האדם והאדמית לאדם וחוה גרם לתחושת חיסרון.

רואים שבאהבה עזה יש הירדמות וחטיפת הגוף כלפי האשה וחשים חיסרון בהגוף ללא הצד השני וכשביחד אזי חשים בשר אחד.

בעניין קין והבל

כתוב בבראשית ד:

א וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה. ב וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה. ג וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה. ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. ה וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. ז הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ. ח וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ

 כה וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן. כו וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה.

  • וצריך ביאור פשר שמות קין והבל. לקין יש שם חשוב ולהבל שם פשוט. השם של קין הוא חשוב, שהרי חוה מרגישה שהיא קנתה את ה'. אולם על בנה השני היא אומרת הבל. ולא נהיר על מה היא אומרת הבל. ואפשר אולי לומר שהיא אומרת הבל על עניין השם הראשון. וכמו שרואים שהיא אומרת שת על בנה המת הבל. וזה כמו שרואים אצל נשים חרדיות בארץ ישראל. נשים אלו מוזרות מן התורה וחשות כעין גויות ואז הן רואות צדיק ואומרות בליבן 'לוואי ועלי יניח צדיק את ראשו'. ולאחר החתונה חשות שהוא איש האלוקים המייצג אותו בביתן וכך הן חוות קרבה לה' גם במיטתן. אך לאחר זמן מבינות שזה לא כזה חשוב ואז אומרות הבל.
  • ועדיין קשה מדוע חוה נתנה השמות לבניה ולא אדם, ואולי זה משום הכרת הטוב של אדם לחוה שהרי היא סבלה בצער הלידה.
  • וכן רואים שהמקריב הראשון הוא קין והבל לכאורה מחקה אותו בצורה משובחת יותר. ומדוע קין הקריב ראשון וכשנפלו פניו הקב"ה מדבר עימו ונותן לו עצה לגבי המנחה. ואפשר לומר ששמו של קין העניק לו קרבה לה' והוא חש קרוב אליו ונעשה כעין כהן הדת הראשון בהעולם. בעוד שהבל התחרה וניסה לעשות דת לעצמו.
  • לאחר שהקב"ה שועה למנחת הבל, קין החליט להרוג אותו ולהפוך למונופול כלפי הקב"ה. וכך לכאורה הוא הרג את הבל לשם שמים.

ושמא המוסר השכל הוא שבין האיש להאשה יש להיות בשר אחד, אבל עם ה' יש מקום לעוד בני האדם ולכן הוחל לקרוא בשם ה' רק לאחר לידת אנוש. הקנאות של קין דחתה את עבודת ה' לשנים הרבה, והעבודה הייתה בקריאה ולא במנחות, שזה דבר פשוט יותר לכל נפש.