קטגוריה: דברי תורה

וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים

ווארט מבהיל מהרבי שליט"א בעניין ריחום על הבריות. ודברי הרבי הם על דרך צחות ויש להבין את דבריו שאין לעשות יותר מידי עד שהאדם נהיה חלש ואז העולם הבזוי בז לו ומצר את צעדיו.


תניא ר' גמליאל ברבי אומר (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים.

ואומרים בק"ק נימאנדעסלאנד ירושלים דאשכנז על דרך צחות שמי שמרחם על כל הבריות, אזי הבריות לועגים לו וחושבים אותו לחלש ורוכשים לו בוז ומשטמה וכן מצרים את צעדיו ולכן הוא זקוק לרחמי שמים.

אך מי שאין מרחם על הבריות אינו זקוק להתערבות ניסית של רחמים מהשמים המבזבזת את זכויות האדם, אלא העולם יודע לכבדו ולקלסו.

דרוש של רבינו שליט"א בעניין "ואהבת לרעך כמוך"

דברי הרבי שליט"א בעניין ואהבת לרעך כמוך. דברים נאים וחשובים כנגד אלימו הדיבור והכתיבה בהעולם המתעטפים באיצלא של מידות טובות.


יוצא ביום יום לשמוע אנשים צדיקים גדולים בשאיפתם האומרים שחשוב לקיים את המשפט "ואהבת לרעך כמוך". והם אומרים או מרמזים שהם מקיימים העניין בשונה מאחרים שלא.

אוהב אנוכי לדון לכף זכות את ההתנהגות הקיימת ולא לזלזל באדם כלשהו הנוהג בצורה המתפרשת בסופו של דבר על ידי אנשים מן הציבר כאילו הוא אוהב את עצמו יותר מרעהו, כביכול.

ואומר הנני בתמימות שמבחינה עקרונית האדם תמיד אוהב את עצמו, ופועל לפי מה שהוא רוצה, אלא אם אין לו שליטה על עצמו. לפיכך לא יכול להיות מצב אמיתי שבו הוא אוהב את רעהו כמוהו. מה שיש כאן זו קריאה מוסרית לאדם להתנהגות מסוימת.

אולם מיד האנשים הללו שאומרים שהם מקיימים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מזלזלים בטוענים כך שאנו בני אדם רעים ושאנו מזלזלים בדברי ר"ע שאמר שהעניין אפילו כלל גדול בתורה.

והנה צריך לשאול את את האדם החושב, איך זה ייתכן שהם אינם שמים לב לסתירה בתוך דבריהם?!

והנה ראשון חשוב הכותב על העניין:

וטעם ואהבת לרעך כמוך – הפלגה (לשון גוזמה), כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו. ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חבירך. (רמב"ן בבא מציעא סב א)

כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו – אבות ו, י-יא

בפרקי אבות מחובר פרק של ברייתות שזה אומר שזה טקסט מחוץ למשנה הוא נחשב פרק ו. הרבי שליט"א לקח על עצמו ללמוד מסכת אבות לאיזו נפטרת חשובה. הרבי שליט"א הגיע למשנה י' ולא חידש שום דבר. אולם במשנה יא שקשורה למשנה י' הרבי חשב על רעיון חזק באמונה, שכר ועונש והשגחה פרטית. וחשבנו לזכות את עם ישראל בדברי התורה הללו. הרבי דרש על העניין בבית המדרש ואחד התלמידים זריזי הקולמוס שלח לנו לפרסום.


אבות ו, י. חֲמִשָׁה קִנְיָנִים קָנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד, יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד.

תּוֹרָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב, "יְהֹוָה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז".

שָׁמַיִם וָאָרֶץ מִנַּיִן דִּכְתִיב "כֹּה אָמַר יְהֹוָה, הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי", וְאוֹמֵר, "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה, כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ".

אַבְרָהָם מִנַּיִן, דִּכְתִיב וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קוֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, דִּכְתִיב, "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהֹוָה, עַד יַעֲבוֹר עַם זוּ קָנִיתָ", וְאוֹמֵר "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה, וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם".

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן, דִּכְתִיב, "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהֹוָה, מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ", וְאוֹמֵר "וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ, הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ":

הבריתא באה להראות דברים החשובים בעולמו של הקב"ה ומראה אלו דברים יש בהם שם קניין. אולם מה לגבי שאר הדברים שעליהם לא נאמר קניין? על כך צריך לעיין במשנה הבאה.

כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו", וְאוֹמֵר "יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד":

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "יְהֹוָה חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר":

רואים שרצונו של הקב"ה הוא כבודו ולכן גם אם לא נאמר עליהם שם קניין, הם עדיין חשובים בעולמו של הקב"ה. וזה כמו שאנו אומרים, להבדיל, רצונו של אדם זהו כבודו, אז על אחת כמה וכמה רצונו של הקב"ה מלך מלכי המלכים.

רואים כאן יסוד פשוט חשוב שמי שרגיל להאמין שמה שהמלמדים אומרים לו בחיידר אז הוא לא שם לב למה שכתוב כאן. הקב"ה לא ברא את העולם למען תכלית מעבר לכבודו. וזה אומר לנו שרצונו של הקב"ה הופך מעשי האדם לטובים או רעים בהתאם לרצון ה'. ודבר זה לא חידוש בדבר המשנה, הוא פשוט חידוש לעומת דבר ההמון. מה שחשוב בתורה זה רצון ה', אין עוד מלבדו. (ולגבי הרשות שיש לאדם כלפי הקב"ה יש להרחיב במקום אחר אי"ה) וכן הקב"ה לא מסתלק מעולמו, אלא הוא מולך עלינו ועושה רצונו לעולם ועד

ועל זה הדרך אנו רואים בחלק השני של הבריתא, אצל רבי חנניא בן עקשיא, שהשי"ת רצה לכבודו לזכות את ישראל לפי רצונו בתורה ומצוות. וכן כתוב בהמשך ה' חפץ למען צדקו, מה שה' רוצה זה צדק ולמען החלת צדקו הוא מגדיל תורה ומאדירה.


לע"נ מרת רינה בת ר' שמעון יהודה

הוי רץ למצוה

הרבי שליט"א דרש על פרקי אבות השבוע ואחד התלמידים רשם וורט יפה אחד וחיש שלח לנו לפרסום.


בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה [כבחמורה], ובורח מן העבירה.

אבות ד ב

נשאלת השאלה מפני מה כתוב רץ ולא רודף, הרי כתוב בורח מן העבירה והפוך מבורח זה רודף, אם כן מדוע כתוב רץ בלשון האמצע בין רודף לבורח?

ואפשר לומר שבן עזאי בא ללמדנו שצריך לברוח מן העבירה, זה אומר לחפש כיצד להנצל ממנה גם מראש כמו חכם הרואה את הנולד.

אולם לגבי מצוות לא צריך לרדוף מצוות ולהציק לכל מי שלידינו או לפגוע ברוח נפשנו על ידי חיים של צער ופחד מרובים מדי. לכן רק כשהמצוה מגיעה אלינו, יש לרוץ ולעשותה ריצה מלשון זריזות והספק לא מלשון רדיפה.


לע"נ מרת רינה בת ר' שמעון יהודה

"וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" – פרשת לך לך ופשט ברמב"ם בהלכות חנוכה

הרבי שליט"א אוהב להשקיע בפשט, והנה פשט נחמד מאת הרבי בנוגע לסדר הדברים  בתורה לגבי מלחמת אברהם וארבעת המלכים וברמב"ם לגבי הלכות חנוכה בעניין פגיעת היוונים בעם ישראל.


כתוב בבראשית יד טז:

"וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם"

וצריך להבין את סדר הדברים והנה רואים: רכוש, לוט ואז הרכוש שלו, הנשים ורק אז העם. וקשה האם בני האדם פחות חשובים מרכוש? וכן האם הנשים חשובות היו בזמנם יותר מהעם? וצ"ב.

ונראה לפרש שזה עניין של המנוסה. ונתאר מה אירע, אאע"ה, רדף אחרי ארבעת המלכים והם מפסידים בקרב ומתחילים להימלט מפניו. וכדי להקל עליהם הניסה ואולי לעכב את צבא אברהם שלא ירדוף אחריהם, אלא יאסוף השלל, אזי קודם הם השאירו את הרכוש.

ואז הם ראו שהוא ממשיך, אזי הם שיחררו את לוט שהוא אחיין שלו ומכיוון שלוט היה אדם חשוב אזי הרכוש שלו לא היה עם שאר העם – ולכאורה לוט חשוב בזאת שהתורה נזקקה לבאר מה קרה עימו עוד לפני סדום.

אולם אברהם המשיך לרדוף אחריהם אולי שלא רצה אז להיתפס בעיניהם כבעל נפש רכה ואז אולי הם יחזרו שוב להצר את לוט או אפילו את אברהם. לכן הוא רצה להמשיך לרדוף אחריהם עד שיקח הכל חזרה מהם כולל הרכוש של סדום, שעל אף שהיו רשעים היו ככל הנראה בעלי ברית של לוט בן אחיו. אבל את זאת הם לא ידעו.

ולאחר שהם שיחררו את לו ואברהם המשיך לרדוף אחריהם אז הם חשבוט שהוא רוצה גם את רכושו של לוט. אז השאירו גם את רכוש לוט. אך אברהם המשיך אז הם חישבו בליבם שהוא רוצה את הנשים, אז הם שיחררו הנשים. אך אברהם המשיך אז הם החליטו לבסוף לשחרר גם את העם. ואז אברהם עזבם.


ובדומה לכך יש גם ברמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה א:

בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות; וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלהי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני.

ונשאלת השאלה מפני מה בנותיהם נמצא לאחר ממונם הרי ברור שפגיעה בהבנות יותר חמורה מענייני ממון?

אלא יש לומר שקודם היוונים פגעו בקיום התורה בפומבי ולא בסתר, אחר כך הם לקחו הממון ואז פגעו בבנות ואז הגיעו לבית המקדש וכו'. ולאחר שלקחו הממון גם אין כסף לברוח או לשחד.


רואים שהדברים אינם כתובים כסדר החשיבות, אלא כפי סדר ההתרחשות.