קטגוריה: כתבנו לענייני חילונים

יסכה מסטריז – מאת כתבנו לענייני חילונים

מאמר שפירסם כתבינו לענייני חילונים בנוגע לכפיית החינוך והשעבוד על צעירי הצאן בעקבות נפילה של בת אדוקים אל החופשיים

"ואמר ר' יצחק יסכה זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה שסכתה ברוח הקדש שנאמר (בראשית כא, יב) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ד"א יסכה שהכל סוכין ביופיה". מגילה יד א

גם אני ראיתי את הסיפור העצוב, המדכא ומעורר אי השקט של יסכה מסטריז, הנערה ששינתה את שמה לסיכה כריסטינה שהחליטה להפוך את חייה ולהיות חילונית נאורה, "מוכרת מזונות" ודוגמנית.

מדובר על נערה-ילדה שאמא שלה האהובה נפטרה. האבא קיבל המלצות מכל מכריו שישלח אותם לאומנה אצל משפחה טובה. וכך עשה. הילדה איכשהו סבלה וממש לא הסתדרה במשפחת האומנה, שלכאורה רצתה רק לעזור לה, והרווחה לא הוציאו אותה משם. וכן הומלץ לאביה לא להכניסה לביתו כשבאה אליו בבקשת עזרה בתחום.

כתוצאה מכך היא התגלגלה לרחוב לזמן מה. בהמשך סולקה ממוסד לנערות והחליטה לחיות כעצמאית. יום אחד היא חיפשה באינטרנט איך להרוויח כסף ומצאה עבודה כנערת ליווי. עבדה, הרוויחה, טיפחה עצמה ולכאורה חסכה וכעת החליטה להיות דוגמנית צמרת. היא לא האשימה את החברה שבה היא גדלה, אלא פשוט הסבירה שהיה הורה אומנה מתעלל ושלא הוציאוה מהבית לאחר שהתלוננה.

יסכה מרשימה בכישרון ובחדות המחשבתית שלה. וכן קשה לי היה שלא לשים לב לערנות שלה ולשליטה העצמית שלה על עצמה וסביבתה. ובהקשר הזה ניכר שהיא רוצה להוליך את הצופה בדיוק למקום שהיא רוצה. אני מצדיע לה על החוסן שלה ועל היכולת שלה לנתב את חייה. היא רצתה לעזוב את הבית באומנה, והיא עזבה. רצתה לעזוב את המוסד לנערות ולהיות עצמאית ועשתה זאת. רצתה כסף קל, השיגה. רוצה להיות דוגמנית אז משיגה לעצמה זמן מסך יקר.

וכעת נדון לגבי הרווחה והחברה, כשהיא בורחת מהבית האם צריך לכלוא אותה במוסד לנערות בכפייה על אף המחירים הנפשיים הקשים, או עדיף לשחרר הרסן ולתת לה לשוב הביתה או לבקש עזרה מהרווחה וללכת למוסד לנערות במקום להיות באומנה. זה דיון חשוב וקשה. לא בטוח שכליאה זה יותר טוב. אולם השאלה צפה איך היא לא מצאה קרובי משפחה שיסייעו לה במקום משפחת האומנה. וכאן לא אתפלא וממש לא אתפלא אם הייתה כאן טעות חמורה של "הרווחה" ובאג של דת המדינה הקולקטיביסטית.

וכן לגבי רמת ההתערבות החברתית-משפחתית הנדרשת כשהיא החליטה להמרות הכללים במוסד לנערות בסיכון וללכת לחיים עצמאיים, הרי היא רצתה להשתחרר מחיים קולקטיביים לחיים אינדיבידואליים, כביכול, בכל מחיר. אם היו חונקים את הנפש החופשית שלה היה לה יותר טוב?

זה גם דיון קשה בנושא. אולי זה היה גורם לה סבל הרבה יותר קשה.

לסיום, רואים שמדובר בנשמה מיוחדת שנפלה בין הכיסאות, ולא בכתב האשמה משפחתי-חברתי-חרדי מהלך מעבר למשפחת האומנה שניסתה לעזור בדרכה שלה. היא הרי אפילו גייסה את אביה ואחותה להופיע בסרט. ורואים שאפילו כשהיא התגלגלה לרחובות לזמן מסוים, היא לא טוענת שנוצלה מינית וזה דווקא פרגון לעיר בני ברק ששם גדלה והתגוררה אז בזמן המעשה.

ידוע ששרה אימנו הייתה יתומה כמו יסכה שלנו ויפה מאוד. דבר זה העמיד אותה בסכנות רבות פעמים מספר. אולם שרה אמנו הייתה מיוחדת בצניעותה וצדקותה.

יהי רצון שהגיבורה המסכנה שלנו תמצא את דרכה של שרה בבחינת "יסכה זו שרה" (מגילה יד). נאחל לה המון סיעתא דשמיא, היא צריכה את זה.

הרצל – מאת כתבנו לענייני חילונים

כתבנו לענייני חילונים ראה מאמר של חברת פרלמנט לשעבר במדינה הציונית. כתבנו לא הסכים עם מה שהיא אמרה שהרצל תמך בדת ישראל ולכן החליט לאזור עוז ולהגיב כנגדה. לאחר שהדברים פורסמו חשבנו שכדאי לחלוק העניין עם הציבור של הקהילה.


עליזה לביא במאמרה אומרת שיחסו של הרצל היה חיובי לדת ולא כאל תפיסות מיושנות שצריכות לחלוף מן העולם. היא גם אומרת שהרצל לא היה הציוני הראשון. היא כן מודה שהרצל היה מנותק מעמו במידה רבה ממורשת עמו. היא גם שמה דגש על כך שהרצל רואה תפקיד לכהני הדת בהובלת הקהילות לציון. בנוסף היא רואה שהרצל קרוב ליהדות כי הוא רוצה בתי כנסת יפים ונישאים וכן כי הוא מכיר בכך שהדת שימרה את העם היהודי. היא גם מתרגשת מכך שהרצל אמר שהציונות היא שיבה אל היהדות. היא גם מצטטת גם את הרצל לגבי בנין בית המקדש וכן את תיאור כניסת השבת והיא רואה זאת כשיא הקרבה לדת היהודית. מסקנתה שהרצל לא התנגש עם היהדות אלא היה חלק מהיהדות ובעצם היה לא רק חוזה המדינה אלא חוזה המסורתיות בארץ ישראל.

אני ארצה להגיב לה על דבריה על סמך הבנתי הפשוטה בנושא:

  • ניתן לדון האם הרצל היה הציוני הראשון – ברם אם נגדיר את הציונות כפתרון בעיית היהודים הוא אכן היה הציוני הראשון ומחדש בתפיסתו ביהדות הלאומית ש-1. היא תפתור את הבעיה היהודית. ו-2. שהלאום מגדיר את היהדות ולא הדת. דברים אלו לא כל כך מסורתיים ומתנגשים עם היהדות הרבנית האורתודוקסית. התפיסה היהודית הדתית לא רואה כל כך מבחינה יהודית את הלאומיות כפתרון הבעיה היהודית וכן מתנגדת שהלאום יחליף את הדת.
  • למעשה הרצל היה פוליטיקאי טוב, ככזה הוא ידע שהוא צריך לגבש קונצנזוס ולכן להביא ראיה מנחמדות לחלקים מן העם זו לא ראיה מובהקת. לפיכך איני מתרגש מכך שהוא רואה תפקיד לרבנים, שהרי הוא צריך אותם שיעבדו בשביל הפרויקט שלו. לפיכך הוא גם לא מתנגש עם הדת בכל נושא, אלא מנסה לגייס מהדתיים תמיכה, וכמו שהוא עשה עם המזרחי. ולכן הוא היה צריך לתאר את השבת של המאמינים בצורה יפה על אף שהוא לא שמר שבת. הוא היה צריך לגייס הסכמה עממית.
  • בנוסף הרצל רצה שידברו במדינה גרמנית, כלומר הוא ראה עצמו כגרמני שרוצה מדינה יהודית גרמנית. יהודית בלאומיותה וגרמנית בנשמתה. הוא האמין שניתן לשלב, ניתן להיות בני אדם מתוקנים לאחר הקמת המדינה, להחזיק בארכיטקטורה יהודית זה לא אומר שהוא לא מתנגש עם היהדות הרבנית. וכן לגבי בית המקדש, מה זה שונה משחזור עתיקות כמו האקרופוליס ביוון. הוא יכול להיאבק ביהדות המסורתית ועדיין להתגאות בעבר של העם היהודי. הוא לא טיפש הוא ידע שסוג של לאום חדש צריך פרויקטים לאחד את העם. לכן הוא מתגאה על כך שעם ישראל שרד כל כך הרבה שנים מחוץ לארצו וכן שזה בזכות הדת.
  • ניתן לראות שהוא מזלזל קצת בזה שהוא מדגיש שהיהודים המאמינים מאמינים באל הבלתי נראה. וכן בזה שהוא אומר שהציונות היא שיבה אל היהדות, כלומר יכול להיות אדם שאוכל חזיר וחי עם גויה, אולם אם הוא ציוני הוא שב ליהדותו.
  • לא ניתן לראות בהרצל מסורתיות גדולה במיוחד. הרצל היה לאומי פרוגרסיבי אירופאי קלאסי שמקדם סדר-יום לאומי של עולם הזה נגד הסדר-יום הרוחני של גאולה וגן עדן של הדתיים. מדובר כאן בכיוון אחר לחיים. הוא ראה בעולם הזה טרקלין ולא פרוזדור.
  • למעשה מי שלומד על הרצל יודע שהוא חי חיים חילונים אירופאיים. לאחר שהוא ראה שההשתלבות אינה מצליחה, הוא לא חווה הארה רוחנית וחזרה בתשובה, אלא הוא מצא דרך חדשה, במקום להשתלב בין הגויים כי זה לא עובד, צריך לנרמל את העם, נרמול העם יגיע על ידי מדינה מתוקנת ואז הגויים ילמדו להעריך אותנו והבעיה היהודית תפטר, כלומר כעת יהיה קל יותר להתבולל ולהשתלב בין הגויים. וכן אם אין כבר שאלה יהודית בעולם אין להרצל הנמקה מדוע צריכה להיות מדינה יהודית. מבחינתו אין לו בעיה (כלומר יש לו בעיה לעומת ארץ ישראל, אבל במצב סכנה הוא מעדיף להתחיל באוגנדה גם לבסוף לא יהיה ציון החדשה הלאומית בארץ ישראל) להקים מדינה יהודית באוגנדה ליהודים שאינם נחשבים כיהודים מבחינת ההלכה כל עוד הם ממוצא יהודי.
  • ואסיים בציטוט ממדינת היהודים:

"האם ניתן את כוהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חופשים אנחנו בכח החכמות והמדעים ועל כן לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ."

והנה כאן ניתן לראות את הרצל הלא מסורתי. היהודי המסורתי הוא בעל כבוד רב לרבנים ולדת וגם אם הוא רואה לעצמו היתר הוא חש בעניין חולשה, לפעמים עושה תשובה ובוודאי שלא יכלא את הרבנים בבתי הכנסת כמו חיילים לבסיס. הוא רוצה בהם תפקיד יפה, משהו לראווה אבל חסר מהות. הוא לא מוכן לנקוט בלשון יפה ורואה ברצון הרבני לקבע נורמות רבניות עניין של דחף לא רציונלי ובהמי כביכול. הוא היה נאור ומתקדם בעיני עצמו שהיה בטוח שהוא יכול להחליט לעם מה לרצות, ובמקום לעשות בחירות על תפקיד הרבנים והדת, הוא פשוט כבר דוחף לכך שהם יהיו שוליים ונוקט במילים משפילות שאותן הדגשתי. בנוסף הוא רואה בבתי הכנסת עניין שלהם ולא נקט בביטוי "שלנו". הוא מחוץ לבית הכנסת המייצג את הדת והמסורת.

תודה רבה לחברת הכנסת לשעבר עליזה לביא על כך שהעלתה הנושא וגרמה לי לחזור וללמוד את הרצל שוב פעם.

דיוויד 2012 Duvid – מאת כתבינו לענייני חילונים ותרבות

כתבינו לעניני חילונים ותרבות צפו בסרט על השפעת החילוניות על החרדים ועל חרדים היוצאים למסע במערב החילוני. כזכור כתבנו לענייני חילונים חושב שחרדים מודרנים רבים בדומה לבעלי תשובה הם גשר בין החרדיות לחילוניות. לפיכך חשוב לסקר את הקבוצה הקטנה הזו כדי להבין מה האתגרים והסכנות שאנו עומדים לפניהם במאבק האידאי והערכי כנגד האויב החילוני.



האם היציאה בשאלה קשורה להתפרקות מוסרית?

בסרט המצורף פה מהפייסבוק רואים את דוויד Duvid החסיד נפגש עם טובה, בחורה "חרדית-מודרנית" הקוראת ספרים חילוניים. טובה אינה מקבלת את העניין שאסור לבטל תורה ושאין זמן לקרוא ספרים לא תורניים. היא גם חושבת על ילדים ובית ורואה זאת בעיני רוחה. "לכולם יש זמן", (בתגובה שאין לו זמן לקרוא כי הוא חייב ללמוד תורה כל הזמן), כך היא אומרת לדוויד.

הוא אינו נלהב ממנה. הוא מדבר עם ידידו ג'ואל שגורר אותו למאורת 'אנוסים' (חרדים מפחד ולכן הם כמו אנוסי ספרד שמקיימים את מצוות הדת הנוצרית – יש אנוסים מפחד מעונש על ידי החהר ויש כי הם לא רוצים להיות חילונים, הם חרדים אתניים ולא חרדים דתיים) בליל השבת. שם הוא מכיר את לינדזי שמשכנעת אותו לחלל את השבת ולהוסיף עץ למדורה ומדברת בהתלהבות רבה על דיג'יי רנגון ועל חומרים משני תודעה.

לאחר השבת הוריו אומרים לו, לאחר שהם רואים שהוא לא מתארס עם טובה, שאם הוא לא יתחתן כעת הוא לבסוף יתחתן עם אלמנות ושאם הוא לא ימצא לעצמו שידוך הם ימצאו לו.

דוויד מחליט להפגש שוב עם טובה. אחרי הפגישה הוא מתכנן ללכת למסיבה. לפני הדייט שלו הוא מתדלק בסמים ומגיע לפגישה מסומם.

לאחר הפגישה הוא נפגש עם ג'ואלי ולינדזי במסיבת הריקודים של 'רנגון'. הוא עדיין בטריפ ונלהב מאוד מן העולם המערבי החילוני הנוצץ והמהבהב בפניו.

הוא ולינדזי מזדווגים. לאחר זאת הוא מתחיל לדבר איתה על זה שהוריו לא יקבלו אותם. לינדזי אומרת לו: זה לא יעבוד כי יש לי חבר שאני אוהבת אותו.

דיויד חש נבגד על אף שהוא בעצמו בגד (או ממקבל) בבחורה טובה שעמה הוא נפגש כעת. הוא מחפש את ג'ואל ורואה אותו מתנשק עם גבר, כלומר, הומו-סקסואל, וכן שהוא בוגד באשתו אשר ילדה לו ילד וכעת בהיריון שני ממנו.

מרוב גועל מן העולם החילוני-גויי הבוגד דוויד רץ לאחר המסיבה עם "בגדי היום-טוב" המסיבתיים החילוניים שלו לטובה. וכך ללא כיפה הוא מציע לה נישואין. היא מבינה שהוא 'קוקו' ואומרת לו שהיא מחבבת אותו, אולם היא לא יכולה להסכים להצעה, משום שדוויד צריך לחפש את עצמו.

דוויד מגיע לביתו בלבושו המסיבתי מאמש ליל ומודיע להוריו שהוא הציע נישואין והיא אמרה לו: לא. דוויד כעת הוא מבין שהוא אינו מוצא את עצמו בקהילה. וכשהוא מגיע לחדרו הוא מגלה שעל מיטתו מונחת מתנה מטובה, ספר – הארי פוטר. ובספר הקדשה שהוא צריך להיות קוסם ולפלס לעצמו את חייו. היא הבינה זאת לפני הצעת הנישואין היות שהעניקה לו את הספר קודם.

דוויד נפגש עם ג'ואל ההומו-סקסואל שבוגד באשתו שמסביר לו שהוא אוהב את אשתו רק לא כמו שגבר צריך לאהוב. ג'ואל משאיל לדוויד את הרכב שלו ודוויד נוסע אל האופק.


החילוניות מוצגת פה לחרדי לשעבר כמסיבות, מין, אלכוהול וסמים. חילוניות זולה. אין את ג'ון רולס או את לוק ורוסו. זאת אמריקה של ג'אנק אין את החילוניות הגבוהה אלא רק את הרדידות של המערב. דוויד, לינדזי וג'ואל בוגדים בבני זוגם וזהו כל החופש שלהם.

הסרט הפורמליסטי עשוי טוב ומתאר יפה מאוד את תודעותיהם של הגיבורים. הוא מראה את סצנת היוצאים אשר סובלים מתסמינים של קולוניאליזם תרבותי. הם מאמצים את התרבות החדשה וזונחים את הישנה ובכך מאבדים את המסורת שלהם ואין להם לא עולם הבא ולא עולם הזה.

מומלץ גם לקרוא את הרשומה: (2015) Samuel 613 – אנליזה על "היציאה בשאלה" של הטיפוס הנוירוטי


    להרחבה על חרדיות אתנית: