קטגוריה: כתבנו לענייני תרבות

מענדל רוצה אהבה – צריך נישואי אהבה בחברה החרדית

כידוע בארץ הקודש אצל האדוקים הקוראים לעצמם חרדים יש הרבה בעיות. וה' ישמור ויציל אותנו מהנזק שלהם.

והנה איש יהודי המתקרא 'חסיד' בשם מענדעל הוציא ניגון-מראה בשם ליבע-ניגון 'ניגון האהבה' ששם הוא מספר שרוצה להיות כמו אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה וכולהו. הוא בוכה במר ליבו על כך שהוא רוצה להרגיש חיבור חזק קדוש כמו אצל אבות האומה היהודית.

וכך מישהו מאנ"ש בקהילה הפיץ פאמפלעט דיגיטלי וחשבנו שהעניין חשוב לציבור הקוראים של הקהילה מרחבי תבל. והנה הכתוב:

"יש כאלו שיחושו שמשהו לא ברור, מה הבעיה של מענדל, הוא יכול לאהוב כל נערה שירצה. מענדל ראטה כוכב המגזר החסידי השיק שיר חדש לאחרונה שבו הוא מציג את האהבה בתורה אצל אבות האומה היהודית. הוא בעצם בא להראות לצעירים חסידים שזה לגיטימי גם במגזר החסידי לחוש אהבה לפני הנישואין.

למעשה כתוב בגמרא "אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך". כלומר ברור שהאדם צריך לחוש משיכה ולא להיות כפוי לעשות זאת.

אולם מענדל ראטה מתאר תופעה בעייתית הלכתית מוסרית במגזר החרדי. שם ההורים קובעים לצעירים עם מי להתחתן מבלי הרבה בחירה. ההורים מוצאים משפחה מתאימה לאינטרסים שלהם הרוחניים והגשמיים ואז פוקדים על הילדים להפגש לשעה קצרה ולהתארס.

מענדל ראטה היה שם, הוא נפגש לרבע שעה ולא רצה. הופעל עליו לחץ אדיר ללא שהוא ידע שיש לו הזכות לסרב. הוא לא נמשך לארוסתו. ולפני החתונה אביו אמר לו מה אתה בכלל מבין באהבה?! אהבה באה אחרי החתונה. לבסוף הוא התחתן ולאחר זמן של סבל התגרש.

מענדל גם אמר בדרך אגב שהוא נזהר מהבאת ילדים לעולם ובכך חסך צער גדול לילדיו וצער ותלות לו ולאשתו לשעבר.

צריך שצעירים חרדים ידעו שיש להם אוטונומיה לאהוב, לסרב להורים ולסביבה הדתית קהילתית שלהם לקשר כפוי. כואב הלב.

מענדל ראטה צודק! והקמפיין שלו חשוב וקדוש".

וחשוב לנו לומר שעל אף שמענדעל ראטה חסיד ואין דרך הקהילה ללכת בדרך העקלקלה של החסידות, הוא אומר אמת, ואנו אוהבים האמת.

האם זה בסדר לקרוא ולהשאיר ספרים של חיים ולדר בבית או בספריה? כתבנו לענייני תרבות

לא מזמן התארחתי בכמה בתים של של אדוקים בני תורה. וראיתי שם בריש גלי ספרים של המנוול חיים ולדר שר"י. ואמרתי לעצמי אולי כדאי לחשוב על העניין – האם באמת חשוב להוציא את ספרי חיים ולדר מבתי הציבור?

כידוע לרבים לפני מספר חודשים התפוצצה פרשיה שתרמה למהפכת המוגנות המינית החרדית. מעשיה כואבת שתרמה למודעות, להרתעת מפגעים מיניים ועוררה חלק מהציבור לאקטיביזם אזרחי. לבסוף חיים ולדר התאבד ובכך הוכיח למגניו שהוא יודע שהוא אשם ולא יצא זכאי במשפט.

בנוסף לאחר שהיו כאלו שרצו להגיד שהוא רק התאבד מבושה בגלל הלשון-הרע שהציבור דיבר עליו, פרצה מחאה ספונטנית חרדית. מחאה אומנם בשוליים החרדיים הקיצוניים, אבל מחאה חשובה. היו גם אנשי פלג שרקדו מול מדורת ספרי חיים ולדר לוהטת, והיו חרדים מודרנים או חרדים מסורתיים שהפיצו בריכוזים חרדים מודעות רחוב ופליירים בשם מאמינים לך מידע נגד חיים ולדר ופרטי התקשרות לפניה לעזרה למוטרדים ומותקפים מינית. הקמפיין שלהם הצליח לגייס כרבע מיליון שקל. במקביל למחאות נגד חיים ולדר, חרדים רבים בארץ ובעולם פעלו להוצאת ספרי חיים ולדר מחנויות הספרים, מהספריות ומהבתים. מחאה שהייתה גם בחברה הדתית לאומית שגם שם אהבהףו לקרוא את ספריו.

בדרך אגב, חשוב להגיד שתמוה שהעסקנים והרבנים לא התעוררו קודם להגן על ילדי ישראל מפגיעות מיניות שהרי אנו, כנראה, אחת הדתות שהכי נזהרות מאיסורי עריות ונידה ונגד "אביזריהו דעריות". והנה אנו מפקירים את בני ובנות ישראל לפגיעות חמורות ולאיסורים חמורים. ההתעלמות מטיפול ציבורי בפרשיות של פגיעה מינית וההמנעות מהליכה לערכאות והעדפת הטיפול הקהילתי גורמת לכך שפעמים רבות טורפים מיניים אינם מורתעים. ואם הם מוברגים במקומות הנכונים, הם יכולים לפגוע שנים ארוכות באין מפריע, פוצה פה ומצפצף.

רבים בחברה החרדית החלו לבער את הספר מביתם ולאסור הקריאה בספר. יש שעשו מדורה ושרפו הספר, ויש שפשוט השליכו הספרים לאשפה. יש שדאגו לעשות פרסומי ניסא בשריפה ברחובה של עיר. ויש שהעלו תמונה לרשת החברתית של הספרים באשפה.

והשאלה היא מדוע הם השליכו הספרים? יש שאמרו שהספרים משחיתים את נפש הקוראים הצעירים. יש שאמרו שהספרים עצמם טובים, אבל אין לתת לגיטימיות לסופר רשע, לא טוב לילד שיקרא בספר של אדם ורע ואז יחשוב שהרוע לגיטימי – זה עלול להשחית את ההתנהגות הקורא. יש שאמרו שקיום הספרים פוגע בנפגעות ובנפגעים. נפגעות הרואות הספרים בבית, חשות שגופן מופקר ונופלות למשבר וצער, וכדומה.

מאידך יש שאומרים שלא צריך להשליך הספרים שהרי יש פה הפסד כספי לרוכשים. בנוסף יש האומרים שהספרים טובים ומחנכים והאיש רק במקביל חטא, וחטאו לא בהכרח משליך על ספריו. הוא נפל, זה לא אומר שכל מה שעשה בחייו פסול. וכן יש גם עניין של חופש הביטוי. לגיטימיות להשתקת דעות מזיקה לחברה מהסיבות הידועות. יתר על כן מי אמר שעצם קיום הספר נחשב מזיק.

דעתי הענייה אומרת שאכן אין סיבה כעת לבער הספרים. ברם עד שהקהל האמין היה עניין לשרוף בציבור כולל תיעוד כמחאה. כדרך לשכנע את הציבור לחשוב בנושא על ידי המעשה האלים והחריג. אולם כעת הציבור יודע. אז מדוע צריך לבער את הספר? היצירה קיימת בזכות עצמה.

היו דמגוגים ששאלו אם בני אדם היו קוראים מיין קאמפף? אז מה ההבדל? ( הניחו בדעתם שהציבור לא ירצה לקרות בספר של הצורר) ותשובתי הפשוטה שאין הבדל, גם מיין קאמפף הייתי מחזיק לצרכי קריאה. ואכן קראתי פעם את מה שתרגמו לעברית ולא ראיתי בזה תועבה.

ויש עוד מעלה גדולה להשארת ספרי המנוול – שהרי אם יבוא אורח ויראה הספר הוא יכול להתלונן. ואז כך אנו ממשיכים להוקיע את האיש ולדבר על מעשיו הרעים ועל ידי כך להציף את חשיבות מוגנות המינית לציבור ומאידך להוקיע את הרשע.

החרדי הרך, החרד"ק והפקח בקורונה בקרון – מאת כתבנו לענייני תרבות

אחד מאנשי הקהילה שלח לכתבנו לענייני תרבות מעשה שאירע ברכבת הקלה בירושלים עיה"ק. מעשה שניתן ללמוד ממנו על תרבות חלק מאנשי ירושלים, הרבה מוסר השכל כיצד לא לעשות חילול ה' וכיצד לעורר עבריינים הטוענים שהם שומרי תורה ומצוות להתנהגות של דרך ארץ. והנה הסיפור להלן:

היום הייתי בירושלים בבוקר עם חולצה לבנה של מתנחלים ועם כובע מצחיה ומותניה – לבוש נדיר במגזר ובכך נראיתי תייר, לא ירושלמי או חלילה חילוני לא עלינו.

התיישב לידי ברכבת אדם עם חולצה לבנה של חרדים שחבש כיפה כהה ונראה כחרדי ספרדי – המכונה כיום חרדי רך. האיש נהג כלפי בגסות ואלימות בדרכו להתיישב לידי – אדם חסר נימוס מערבי מעצבן החושב שהכל שייך לו ונוהג ממש בניגוד לכינוי של הזרם הסוציולוגי שלו בחברה החרדית.

לאחר שגמר לדחוף ולאחר שזזתי למענו כי לא הסכים לשבת במקום ליד החלון, הודעתי לבריון: אסור לך להיות ברכבת.
הוא שאל: למה?
אמרתי לו: כי אתה לא חובש מסיכה.
הוא טען לי שהוא כן חובש מסכה.
אמרתי לו: אתה מסרב לשים המסכה כראוי על האף. אתה מפר החוק. אסור לך להיות ברכבת.
הוא טען שהוא כן שם.
אמרתי לו: אתה לא שם מסכה לפי החוק פה בישראל.
הוא אמר שהוא שם.
אמרתי לו: אבל אתה לא שם, שוטר יכול לתת לך קנס.
הוא: מלמל בקול לא ברור באותה מנגינה מתנצלת ומתגוננת כמקודם.
אמרתי לו: אחרי זה אתם לא מבינים מדוע אומרים שאתם החרדים לא שמים מסכה ואתם אומרים שסתם שונאים אתכם ומחפשים אתכם.
אז הוא אמר במלמול ברור יותר: בוא לא נדבר על זה.
ומייד ושם המסכה, סוף כל סוף, כראוי.

ממש חרדי רך הנוהג כילד בגיל הרך.

בהמשך הדרך הגיע פקח ועבר אחד אחד תוך כדי שמכריז בקול כמוכר בשוק, מסיכות, כרטיסים, להציג כרטיסים בבקשה, שימו מסכות.

הפקת היה נחמד ואני התאפקתי מלהציג לו את כרטיס הרב קו השני שלי שאותו לא העברתי, אני מתאפק בנושא כבר שנים רבות מאז שהחלטתי להציג פעם אחת בלבד לפקחית שצרחה ברכבת ועשתה לי חור באוזן "בטעות", כרטיס רב קו אחר שהיה עמדי שאותו לא העברתי. ואז אחרי הדרישה של הפקח לפרטי המזהים לצורך הקנס, אני "נזכרתי" שיש לי כרטיס אחר תקין ופשוט "בשגגה" נתתי לה לבדוק כרטיס הלא נכון.

אין זה הפלא ופלא שהבריון שישב לידי לא העביר כרטיס ובכך חמק מתשלום.

פקח: אדון אתה צריך להעביר כרטיס.
בריון: העברתי.
פקח: לא העברת.
בריון: העברתי, אתה יכול לבדוק.

הפקח מעביר הכרטיס במגנט ומתקף הנסיעה.
הפקח הכריז: כעת זה עבר, עד עכשיו לא העברת.
הבריון שתק.

אמרתי: אתה רואה, גם לא שם מסיכה וגם לא משלם על הנסיעה ואז אתם מתפלאים ששונאים אתכם ולא מבינים למה.