קטגוריה: כתבנו לענייני תרבות

על הרב אברהם ישעיהו הבר מייסד מתנת חיים – כתבנו לענייני תרבות ומדור מעולם הישיבות

אחד האישים החרדים הבולטים בחברה החרדית שבלטו גם מחוץ לחברה החרדית הוא הרב אברהם ישעיהו הבר. הוא הקים את 'מתנת חיים'. אשתו, רחל הבר יו"ר עמותת מתנת חיים כעת, לאחר שהמשיכה אותו לאחר מותו, זכתה בפרס ישראל השנה מאת הציונים על מפעלה האזרחי החשוב והמופתי כשלכאורה היא מקבל הפרס כשותפתו לפרויקט וכביכול בעבורו.

הרב היה אדם נחמד ובעל חזון. היה מתמיד גדול, מלמד בישיבה וגם בעל חסד שהקים עמותה בשם מתנת חיים – עמותה העוסקת במציאת תורמים להשתלות איברים. איש כביר ונדיר אשר שילב בין תורה לחסד. אפשר לקרוא עליו פה משהו שנתפרסם עליו מיד לאחר שנפטר.

אחד מתלמידיו היה משה (שם בדוי). משה מספר למערכת זיכרונות כאחד שהיה בחור ישיבה בישיבתו והיה תלמידו. משה מספר שהוא הגיע לישיבה ואחד הדברים הראשונים שהוא שם לב בישיבה זה אדם עם פרצוף אדום המחייך חיוך רחב תמידי לתלמידים במקום מבט זועץ מפחיד ומרתיע כשאר הרבנים שם בישיבה.

הרב היה אדם המנסה לפשר בין תלמידי הישיבה בעת מתח ולא השליט את דעתו, נניח בזמן חורף כשיש ויכוח על המזגנים בחדר שיעורים. הרב לא ידע כמובן שסגירת חלונות תורמת להידבקות… אבל כאדם טוב לב היה מוצא דרך לרכך האווירה המתוחה בין הנערים הרבים בנושא.

הוא היה חזק במידת הביטחון – הוא היה דורש שכשאדם עושה השתדלות הוא צריך לזכור שעדיין ה' מנהל העניינים ולכן אין על מה להיות לחוצים בחיים. הוא היה מביא סיפור, נראה לי בשם אביו, על אדם שראה את מטוסי איטליה הפשיסטית טסים מעל תל אביב. אותו אדם תל אביבי חשש מהפצצות, אז הוא החליט לרוץ מהר מפני המטוסים המפציצים. והוא רץ ואץ, אבל בפועל הוא רץ לעבר מקום ששם המטוס הפציץ והוא נהרג. הוא רצה ללמד אותנו שלפעמים אדם עושה השתדלות, הוא בטוח שזה יעשה לו טוב, ברם זה יכול לעשות לו רע. לפיכך מדוע להיות בהול על העניין? ניתן להתעניין ברוגע.

הוא היה חולה הזקוק להשתלה וזו הייתה דרכו להבין שהוא צריך לפעול ברוגע ובמתינות. היו לו רק שני ילדים, עניין נדיר בחברה האדוקה – כנראה שהיו לו בעיות גם בתחום הזה וכך הוא נצרך למצוא כיוון למידת הביטחון. אחרי ההשתלה הוא קיבל את הרעיון להקים את מתנת חיים.

הוא סיפר לנו פעם, מה ההבדל בין בריסקער לליטוואק קלאסי? אצל ליטוואק הכל מותר עד שיוכח שאסור. ואצל בריסקער הכל אסור עד שיוכח שמותר. היה לו חשוב להראות לנו אסכולות שונות בעם ישראל ובאמצעות הומור.

היינו מחכים לשיעור שלו, אהבנו אותו ואהבנו את דבריו. הוא היה אומר לנו וורטים נאים כמו: אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְו‍ֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם – אם אדם לומד תורה בדרך שלו, ביום יום, על ידי שהוא מונח בלימוד וחושב על רעיונות תורניים הקשורים למה שקורה מולו, כגון השבת אבידה, גזל, כיבוד אב ואם וכדומה, אזי האדם מקבל כוח מה' לזכות לעשות יותר מצוות ולהמנע מלהכשל בבעיות בזכות זה שהוא הולך בחוקים, כלומר, הולך תוך כדי לימוד, אזי הוא מקבל כוח לשמור ולעשות. הרב היה מעודד הבנה של הבחורים ולא האמין שתפקידם רק לדקלם. הוא האמין שבחור בישיבה קטנה מסוגל להבין ולהעמיק ובעיקר לחיות את הסוגיה ולקבל ממנה חיות.

הוא שיתף איתנו גם בסיפורים מההווי הישיבתי שלו. הוא סיפר על חבר קמצן שהיה לו בישיבה. קמצן מסכן שלא יכול היה לפרגן לעצמו הנאות פשוטות. הוא סיפר שכמה חברים החליטו להתאגד ולעזור לו. אז הם הביאו לו במתנה כסף, והוא לא השתמש בכסף, החליט לחסוך. הביאו לו עוד הפעם וכך קרה שוב. לפיכך החליטו להביא לו כסף, בתנאי שאם הוא לא ישתמש, הם יקחו לו זאת. והוא העדיף שיקחו לו זאת. האיש היה קמצן לא אגואיסט, שהאמין שצריך לחסוך לעת צרה. על כן הם החליטו להביא לו כסף בתנאי שהוא ישתמש בזה, ואם לאו הם ישמידו השטר. החבר שלהם לא השתמש והם השמידו השטר. לפעם הבאה הוא הבין שהוא לא באמת כך חוסך, אזי הוא הסכים לקבל מהם ולהשתמש. ואחרי כמה פעמים הוא יצא מהקמצנות שהייתה לו והחל להשתמש בדמי הכיס שהוריו נתנו לו. למדתי מהסיפור שלפעמים בשביל חברים צריך להקריב ולהשמיד כדי שהם יצאו מהקיבעון שלהם.

הוא גם נהג לדבר על התמדה ועקשנומכסוד ההצלחה לחיים. הוא היה אומר בחיוך רחב: במלחמה מי שמנהל, זה לא מי שיותר חזק, אלא מי שיותר עקשן. לפיכך כל אחד שרוצה להתקדם בחיים, בתורה ויראת שמים צריך להיות עקשן ולא להתייאש. (אגב לעומתו היה מגיד שיעור רשע שהיה מכסה ומשפיל מערים צעירים ורכים – הוא היה אומר שאסור לריב עם ילדים כי יש להם זמן – במלחמה מי שמנצח הוא מי שיש לו יותר זמן. להיות שאנו אנשים רציניים שקועים בחיים ותורה, אין זמן לריב עם אנשים ולכן צריך לברוח ממריבות כי אין לנו זמן. הרב קוט היה רשע כי הלך בתאוות הנפש ואהב להעליב הנחשלים והנכשלים שבחבורה שלו. אך הוא ידע למסור שיעור מלא שמחת חיים).

ביקורת קצרה נגיד עליו ויהיו הדברים לעילוי נשמתו. הרב היה שפוט של המערכת, כרב זוטר בישיבה קטנה הוא לא טרח להתנגד כנגד מערכת דורסנית, הוא לא הוקיע רבנים מושחתים גזענים ומעליבים, כי הוא לא חשב שזה תפקידו. כך שבפועל היה שותף למערכת מעליבה, משפילה, דכאנית התופסת את הבחורים כעבריינם בפוטנציאל. בנוסף עולם ההבנה בחינוך שלו היה על בסיס חוכמת רחוב וניסיון מועט (התנדבות בלב שומע). הוא לא הבין בחורים עם בעיות חברתיות ובמקום לעזור להם יכול היה לראות בהם חוכמלוגים ואויבער חוכמים. הוא לא עמד מול המשגיח בר חיים, מהנחל החרדי – נצח יהודה שיכול היה לקלל בחורים שימותו, שלא יהיה להם חלק לעולם הבא ושאר שטויות של משגיח רשע חמום מוח. לא הוקיע שאר דמויות רעות שהיו שם בשפע כשהממסד האמין במשטר ושיחק בשוטרים וגנבים עם הבחורים.

ברם למרות הביקורת הקצרה, חשוב להבין שהוא התכוון לטוב ופעל בדרך הטובה ביותר שלו. כמו כל אדם הוא היה תבנית נוף מולדתו. וכל הכבוד לו על עמותת מתנת חיים שהקים. הלוואי והחברה החרדית בארץ ישראל תקפיד בדיני נפשות של עריות ושל הלבנת פנים כמו בענייני פיקוח נפש של הגוף. כבוד גדול שאשתו שותפתו לארגון מתנת חיים קיבלה את פרס ישראל על פועלם.

הרב נפטר בדמי ימיו ממחלת הקורונה לאחר שלא נזהר כראוי, כנראה, כי לא הבין כיצד המחלה עובדת וזלזל בהנחיות הממשלה.

וכך אשתו סיפרה: "מהיום שהתבררו ממדי מגפת הקורונה והסכנות שהיא טומנת בחובה, בחר הרב ישעיהו להסתגר בביתו ולהישמר מפניה, עוד לפני חג הפורים. "לא ברור לנו כלל כיצד הוא נדבק. נכנסו פה ושם אנשים אלינו הביתה, שליח חבילות ואולי איזה מטופל דיאליזה שהתחנן על נפשו להגיע, אני לא יודעת, אבל הוא נשמר מאוד מאוד וידע שהוא צריך להישמר שבעתיים כי הוא מושתל כליה. בעלי הסתגר בבית כפשוטו, הרבה לפני שחוקקו את כל החוקים, והוא בודד את עצמו ואף הוציא קונטרס שלם של אזהרות מהקורונה למושתלי הכליות" (ההדגשות של המערכת). מקור – מקור ראשון.

כלומר, רואים שהוא לא שמר על חוקי הקורונה לגמרי, אלא הוא עשה דין לעצמו ונפגש עם אנשים מעטים בניגוד להנחיות השלטון. וזה שאשתו אומרת שהוא נשמר, זה לא מדויק ומוחלט, אלא הוא נשמר יחסית לעומת לפני הקורונה או בהשוואה מול אנשים אחרים.

מענדל רוצה אהבה – צריך נישואי אהבה בחברה החרדית

כידוע בארץ הקודש אצל האדוקים הקוראים לעצמם חרדים יש הרבה בעיות. וה' ישמור ויציל אותנו מהנזק שלהם.

והנה איש יהודי המתקרא 'חסיד' בשם מענדעל הוציא ניגון-מראה בשם ליבע-ניגון 'ניגון האהבה' ששם הוא מספר שרוצה להיות כמו אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה וכולהו. הוא בוכה במר ליבו על כך שהוא רוצה להרגיש חיבור חזק קדוש כמו אצל אבות האומה היהודית.

וכך מישהו מאנ"ש בקהילה הפיץ פאמפלעט דיגיטלי וחשבנו שהעניין חשוב לציבור הקוראים של הקהילה מרחבי תבל. והנה הכתוב:

"יש כאלו שיחושו שמשהו לא ברור, מה הבעיה של מענדל, הוא יכול לאהוב כל נערה שירצה. מענדל ראטה כוכב המגזר החסידי השיק שיר חדש לאחרונה שבו הוא מציג את האהבה בתורה אצל אבות האומה היהודית. הוא בעצם בא להראות לצעירים חסידים שזה לגיטימי גם במגזר החסידי לחוש אהבה לפני הנישואין.

למעשה כתוב בגמרא "אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך". כלומר ברור שהאדם צריך לחוש משיכה ולא להיות כפוי לעשות זאת.

אולם מענדל ראטה מתאר תופעה בעייתית הלכתית מוסרית במגזר החרדי. שם ההורים קובעים לצעירים עם מי להתחתן מבלי הרבה בחירה. ההורים מוצאים משפחה מתאימה לאינטרסים שלהם הרוחניים והגשמיים ואז פוקדים על הילדים להפגש לשעה קצרה ולהתארס.

מענדל ראטה היה שם, הוא נפגש לרבע שעה ולא רצה. הופעל עליו לחץ אדיר ללא שהוא ידע שיש לו הזכות לסרב. הוא לא נמשך לארוסתו. ולפני החתונה אביו אמר לו מה אתה בכלל מבין באהבה?! אהבה באה אחרי החתונה. לבסוף הוא התחתן ולאחר זמן של סבל התגרש.

מענדל גם אמר בדרך אגב שהוא נזהר מהבאת ילדים לעולם ובכך חסך צער גדול לילדיו וצער ותלות לו ולאשתו לשעבר.

צריך שצעירים חרדים ידעו שיש להם אוטונומיה לאהוב, לסרב להורים ולסביבה הדתית קהילתית שלהם לקשר כפוי. כואב הלב.

מענדל ראטה צודק! והקמפיין שלו חשוב וקדוש".

וחשוב לנו לומר שעל אף שמענדעל ראטה חסיד ואין דרך הקהילה ללכת בדרך העקלקלה של החסידות, הוא אומר אמת, ואנו אוהבים האמת.

האם זה בסדר לקרוא ולהשאיר ספרים של חיים ולדר בבית או בספריה? כתבנו לענייני תרבות

לא מזמן התארחתי בכמה בתים של של אדוקים בני תורה. וראיתי שם בריש גלי ספרים של המנוול חיים ולדר שר"י. ואמרתי לעצמי אולי כדאי לחשוב על העניין – האם באמת חשוב להוציא את ספרי חיים ולדר מבתי הציבור?

כידוע לרבים לפני מספר חודשים התפוצצה פרשיה שתרמה למהפכת המוגנות המינית החרדית. מעשיה כואבת שתרמה למודעות, להרתעת מפגעים מיניים ועוררה חלק מהציבור לאקטיביזם אזרחי. לבסוף חיים ולדר התאבד ובכך הוכיח למגניו שהוא יודע שהוא אשם ולא יצא זכאי במשפט.

בנוסף לאחר שהיו כאלו שרצו להגיד שהוא רק התאבד מבושה בגלל הלשון-הרע שהציבור דיבר עליו, פרצה מחאה ספונטנית חרדית. מחאה אומנם בשוליים החרדיים הקיצוניים, אבל מחאה חשובה. היו גם אנשי פלג שרקדו מול מדורת ספרי חיים ולדר לוהטת, והיו חרדים מודרנים או חרדים מסורתיים שהפיצו בריכוזים חרדים מודעות רחוב ופליירים בשם מאמינים לך מידע נגד חיים ולדר ופרטי התקשרות לפניה לעזרה למוטרדים ומותקפים מינית. הקמפיין שלהם הצליח לגייס כרבע מיליון שקל. במקביל למחאות נגד חיים ולדר, חרדים רבים בארץ ובעולם פעלו להוצאת ספרי חיים ולדר מחנויות הספרים, מהספריות ומהבתים. מחאה שהייתה גם בחברה הדתית לאומית שגם שם אהבהףו לקרוא את ספריו.

בדרך אגב, חשוב להגיד שתמוה שהעסקנים והרבנים לא התעוררו קודם להגן על ילדי ישראל מפגיעות מיניות שהרי אנו, כנראה, אחת הדתות שהכי נזהרות מאיסורי עריות ונידה ונגד "אביזריהו דעריות". והנה אנו מפקירים את בני ובנות ישראל לפגיעות חמורות ולאיסורים חמורים. ההתעלמות מטיפול ציבורי בפרשיות של פגיעה מינית וההמנעות מהליכה לערכאות והעדפת הטיפול הקהילתי גורמת לכך שפעמים רבות טורפים מיניים אינם מורתעים. ואם הם מוברגים במקומות הנכונים, הם יכולים לפגוע שנים ארוכות באין מפריע, פוצה פה ומצפצף.

רבים בחברה החרדית החלו לבער את הספר מביתם ולאסור הקריאה בספר. יש שעשו מדורה ושרפו הספר, ויש שפשוט השליכו הספרים לאשפה. יש שדאגו לעשות פרסומי ניסא בשריפה ברחובה של עיר. ויש שהעלו תמונה לרשת החברתית של הספרים באשפה.

והשאלה היא מדוע הם השליכו הספרים? יש שאמרו שהספרים משחיתים את נפש הקוראים הצעירים. יש שאמרו שהספרים עצמם טובים, אבל אין לתת לגיטימיות לסופר רשע, לא טוב לילד שיקרא בספר של אדם ורע ואז יחשוב שהרוע לגיטימי – זה עלול להשחית את ההתנהגות הקורא. יש שאמרו שקיום הספרים פוגע בנפגעות ובנפגעים. נפגעות הרואות הספרים בבית, חשות שגופן מופקר ונופלות למשבר וצער, וכדומה.

מאידך יש שאומרים שלא צריך להשליך הספרים שהרי יש פה הפסד כספי לרוכשים. בנוסף יש האומרים שהספרים טובים ומחנכים והאיש רק במקביל חטא, וחטאו לא בהכרח משליך על ספריו. הוא נפל, זה לא אומר שכל מה שעשה בחייו פסול. וכן יש גם עניין של חופש הביטוי. לגיטימיות להשתקת דעות מזיקה לחברה מהסיבות הידועות. יתר על כן מי אמר שעצם קיום הספר נחשב מזיק.

דעתי הענייה אומרת שאכן אין סיבה כעת לבער הספרים. ברם עד שהקהל האמין היה עניין לשרוף בציבור כולל תיעוד כמחאה. כדרך לשכנע את הציבור לחשוב בנושא על ידי המעשה האלים והחריג. אולם כעת הציבור יודע. אז מדוע צריך לבער את הספר? היצירה קיימת בזכות עצמה.

היו דמגוגים ששאלו אם בני אדם היו קוראים מיין קאמפף? אז מה ההבדל? ( הניחו בדעתם שהציבור לא ירצה לקרות בספר של הצורר) ותשובתי הפשוטה שאין הבדל, גם מיין קאמפף הייתי מחזיק לצרכי קריאה. ואכן קראתי פעם את מה שתרגמו לעברית ולא ראיתי בזה תועבה.

ויש עוד מעלה גדולה להשארת ספרי המנוול – שהרי אם יבוא אורח ויראה הספר הוא יכול להתלונן. ואז כך אנו ממשיכים להוקיע את האיש ולדבר על מעשיו הרעים ועל ידי כך להציף את חשיבות מוגנות המינית לציבור ומאידך להוקיע את הרשע.