קטגוריה: מעולם הישיבות

האמת לגבי הקורונה במגזר החרדי הליטאי

הרבי שליט"א ראה פרסום של אחד ממשכילי הקהילה בדבר האמת לפי שופנהאואר אצל האדוקים בר"ח קנייבסקי האיש לדוגמה בחברה החרדית בעולם כולו. הרבי נהנה מאוד ואמר שמצוה לפרסם. לפיכך אנו מביאים את דברי הסופר המשכיל פה.


שלושת שלבי האמת בנושא הקורונה על פי שופנהאואר בחברה החרדית

  • א. זה סתם שטויות שומרונה פרונה הזה, סתם הפחדה חילונית – ר"ח קינבסקי צחק על זה אתמול ואמר שזו לא מגפה בכלל – פשוט פחד של חילונים משועממים.
  • ב. הקרונה לא כזו חמורה, אנחנו יהודים, אנחנו חרדים, אנחנו לומדים תורה, אנחנו מצייתים לדעת האדמו"ר ר"ח קינבסקי, לנו לא יקרה כלום, בבני ברק לא יקרה כלום, ובארץ ישראל לא יקרה כלום. זה לא כזה חמור בכלל.
  • ג. ברור שיש קורונה וזה מסוכן וחייבים להשאר בבית. זה תמיד היה מסוכן וחייבים להזהר ר"ח אמר שחובה להשמע למשרד הבריאות – לא סתם הוא שם את עצמו בבידוד מתחילת הבלאגן. החילונים, המזרוחניקים והחרדקים סתם נטפלים אלינו ומבקשים שאנחנו נשמור באופן מיוחד על דבר מובן מאליו שכולם שומרים. בוא תתרום לקופת העיר סכום משמעותי ור"ח יציל אותך ממגפת הקורונה הנוראה.
  • "כל אמת באשר היא עוברת דרך שלושה שלבים. ראשית, לועגים לה; אחר כך, מתנגדים לה בתקיפות; ולבסוף – מקבלים אותה כמובנת מאליה" – ארתור שופנהאואר (Arthur Schopenhauer).

 

סולדאט 2006 – אהרן רוז – כתבנו לענייני תרבות

סקירת סרט נפלא שהתגלגל לידי – מצחיק ומהנה בטירוף – עשרה כוכבים בעיני. מי שחפץ לראות לבטים של חרדי עצמאי מחשבתית ההולך לאיבוד עם מחשבותיו יהנה מאוד מן הפנינה. כך מקדמים תרבות יהודית חרדית. מגיע ליוצר שכוייח גדול.


אהרן רוז 'סולדאט' – הנורמלי היחיד בעולם

אהרן, בחור ישיבה, מחליט שהוא רוצה להתגייס. והוא עושה זאת מול המצלמה. הוא נותן הצגה יפה, מזמר יפה ונותן דרור למחשבתו – כולל הגיגים פילוסופיים, לועג לפרימיטיבים וכועס מדוע אנשים צוחקים עליו.

אהרן שלנו שולל את החברה שלו, הוא לא מרגיש כמו השאר החברה. הוא מכריז על עצמו כאדם סקרן, ביקורתי, ציוני ושרוצה להיות ישראלי. הוא גם אומר:

"אני פילוסוף, אני רוצה לשלול את החברה. לא אנשים, אנשים הם תינוקות שנשבו. גם החרדים הם תינוקות שנשבו. עדיף מותי מחיי אם אני נשאר חרדי".

אהרן אומר שהוא לא רואה עצמו כחרדי ושהוא פחות חרדי מחילונים.

"כשאני פוגש חילוני לא סקרן, הוא מקשה עלי לשלול את החרדיות..".

מציעים לו שידוכים והוא פוסל אותם כל פעם על נושא אחר ללא התחשבות עם הבחורות. והוא עושה זאת כי הוא חושב שאם הוא מתחתן עם בת ישראל כשרה (חרדית) אז החיים שלו נגמרו והוא ממשיך לנצח את המסלול החרדי. אחת השיטות שלו לפוצץ שידוך זה לדבר עם הבחורה ולהגיד לה דברים משונים מאוד. פעם אחת הוא אמר למישהי שהוא עמלק כי הוא ספק וספק זה בגימטריא עמלק. היא נורא נבהלה כמובן ועזבה אותו…

כשאהרן מחליט להתגייס הוא אומר לצבא שהשאיפות שלו זה לעזוב הישיבה, אולי להתגייס ולעזוב את החברה החרדית. אהרן מתחייל ולובש מדים וכולהו.

ואז יש פסקול עם השיר:

אהרן לומד תורה עוזב את הישיבה, חושב על הצבא, לאן אתה בורח? לאן אתה בורח? מה אתה חושב שאתה לוקח? מה אתה חושב שאתה לוקח?

אהרן לומד תורה, עוזב את הישיבה, סוגר את הגמרא, חושב על הצבא, אולי על לימודים אולי על אוניברסיטה, לאן אתה בורח? לאן אתה בורח?

אהרן לומד תורה עוזב את הישיבה, הולך אל הצבא. אהרן לומד תורה, עוזב את הישיבה הולך אל הצבא. מחליף את המדים, שחורים בירוקים, ליי, ליי, ליי. ואם אתה בורח? מה אתה חושב שאתה לוקח? מה אתה חושב שאתה לוקח?

אהרן אומר: "אני התרגלתי למצב הזה שאני נמצא במקום ובוגד ביהודים של המקום… אני רגיל לפורר מערכות חברתיות… לכאורה אני משתגע פה אבל זה המצב הרגיל". משמע שאין לו עם מי לדבר, כולל עם משפחתו. ובהמשך כשהוא לבוש במדים צבאיים, הוא אומר שיש לו שני מדים, מדים של חרדי ומדי צבא ואת שניהם הוא לא עשה…

לבסוף אהרן לא מתגייס, הוא אומר שהוא לא רוצה להתגייס, הכל זה רק משחק.

הסרט נגמר שאהרן רץ לשום מקום…

מדובר בסרט מרתק על אופי מסוים של רבים בקרב בעלי השאלה הורדים מהדרך הישרה היהודית. הם חיים לבד, אין להם עם מי לדבר, חשים שהחיים משחק ובמקום להתקדם בעולם הם חוזרים ככלב השב על קיאו על מנטרות של ספק, משחק וחוסר רצינות.

ובכך הם נמנעים מלהיכנס תחת עול כנפי ההגמוניה כמו הרוב המצוי. הם גם חשים בוגדים, כי שנים רבות הם בגדו במערכת החברתית שלהם. ואז הם שמים על עצמם חילוניות כשיש להם חילוניות אבל הם לא הולכים לפי הקו החילוני או הקו החרדי. הם בכרת מהחיים.

אל-חאג' מאלכ אל-שאבז אמר פעם:

עץ לא יכול לשנוא את השורשים שלו, שהרי אם הוא שונא את השורשים שלו הוא שונא את עצמו, שהרי הוא ההמשך של העץ.

עצוב מאוד שיש טרנס-חרדים שפשוט שונאים את החלק החרדי שבהם ורואים בכל מי שאינו סקרן חרדי. הסרט הזכיר לי דמות מפורסמת בשם אוטו וייניגר. הוא היה יהודי מפורסם בשעתו שכתב ספר בשם מין ואופי שעסק בהשמצת היהדות והיווה השראה לשונאי יהודים רבים ולבסוף התאבד.

נס שיש חילונים

אחד מחברי הקהילה שלח לנו למדור חילונים ותרבות כתב מעניין העוסק בסוגיית ההיבדלות בתוך חברת האדוקים. והדברים נאים ומשובבי נפש. לפיכך החלטנו לפרסם הדברים כמעט כמות שהם עם תוספת עריכה קלה.

ר' נושרג, למה לדעתך חרדים מודרניים מתלבשים בבגדי צבעונים?

שמע סיפור, אשמח אם תפרסם זאת היכנשהו. היה לי ויכוח עם שכן בקריית משה בנושא, כך פתח לי בסיפור העובד החשוב ר' אלחנן. המשיך בסיפור ואמר, חבר שלי שלמה טען שזה בגלל שהם החרדים המודרניים רוצים להידמות להם לחילונים החופשיים.

אני אמרתי שזה דרך להפגין נראות מחשבתית אחרת בתוך החברה החרדית, היות שכשהחילוני המצוי רואה כיפה שחורה מיד מוכה הוא בסנוורים מיוחדים ותכף ומיד הוא מתחיל לראות שחורות ורואה בבעל הכיפה השחורה חשוך, מפחיד, מסוכן ומאיים. בעצם, אמרתי לו, אנו רוצים להראות לכל החרדים מסביבנו שאנו לא כמותכם פינגווינים או זברות שלא ברור מי אתם. אנו מתבדלים ומשתייכים לחברה אחרת הנחשבת חושבת יותר מבחינה הסטיגמה אבל ועדיין בתוך חברת המאמינים החרדית.

אלחנן אמר לי, שמע איך שכנעתי אותו, סיפרתי לו שפעם באחד הימים בבוקר נגררתי על הרכבת בעיר מגורי לעבר מחוז חפצי.

והנה אשה מבוגרת החליטה לשבת והודיעה שהיא רוצה להתיישב לידי. היה מקום ריק מולי והיה מקום ריק לידי ליד החלון. באותו היום הייתה שמש שחדרה את החלונות ברכבת. ומשיקולים של קור הגוף ומשיקולים של בריאות (זכור לי שהחלון מסנן רק חלק מהקרניים שגורמות לגוף להפריש אמצעי הגנה נגד אנרגיית השמש) העדפתי לשבת ליד המעבר ולא ליד החלון. לפיכך פיניתי את מקומי ואמרתי לה שאני בין כך צריך לרדת עוד מעט.

לבסוף היא לא התיישבה לידי, היא בחרה לשכן את גופה ליד אדם אחר שישב מולי באלכסון. חזרתי לשבת במקומי הישן ואמרתי לה שאני מצטער שלא נכנסתי למקום הפנימי ליד החלון מכיוון שיש לי בעיה עם השמש. היא אמרה שהיא מכירה את המצב שהרי "יש לך עור ג'ינג'י, זה רגיש, ואתה בכלל בעל עור אמריקאי רגיש, אתה אמריקאי לפי איך שאתה נראה".

אמרתי לה שהעניין הוא שחלונות גורמים לעור לא להתגונן מפני קרני השמש וכן שאני לא רוצה להתחמם בדרך למחוז חפצי. הוסיפה ואמרה שהיא חושבת שזה חלון מיוחד שמסנן השמש נגד סרטן, אמרתי לה שאני לא חושב שזה לגמרי. ישב לידה אדם שאמר שהוא לא ידע, ואמר, יפה שאתה בעל מודעות.

כשבאתי לרדת למחוז חפצי, היא אמרה לו שיפה שהוא כמי שנראה חרדי אדוק עם כיפה גדולה מדבר עם נשים ומוכן לשבת ליד נשים. אמר לה האיש: הדת נחמדה, זה רק הרבנים והקיצוניים הם אלו המחמירים ואומרים שגם אסור ללחוץ יד לאשה.

והנה תראה אמרתי לשלמה, אני שלא חרדי מחמיר, ומלבד הכיפה והציצית נראה חילוני מתל אביב, נתפס בעיניהם כאחד שלא אמור לשבת ליד אשה ולדבר עם נשים. וזה פשוט מכיוון שגם אם אלבש אדום מכף רגל ועד ראש, מבחינתו, הוא החילוני, הוא רואה את הקאפלוש שלי ואם הכיפה באותו היום שחורה, הוא מכריע שאני חשוך ושחור המאיים עליו כמותך. ואני יודע המצב כבר הרבה שנים ועדיין אני ממשיך לקנות בגדי צבעונים, וזאת כי זה לא למען להידמות להם, אלא בשביל להתבדל ממך ושאתה ודומיך ודומיו של דומיך תדעו שאני לא כמוך ותתייחסו אלי בהתאם.

ר' נושרג, חשבתי לעצמי, תודה אבא שבשמים שבראת חילונים ולכן כעת אפשר להוכיח לחרדי כבד דעת שהסיבה שאני מתלבש אחרת זה מרצון להתבדל ממנו. זה פשוט נס שיש חילונים!

חייכתי לאחר דברי ר' אלחנן ואמרתי לעצמי, תודה הקב"ה שבראת חרדקים המשמחים לבב אנוש.

תועלות האייקונין של הרבנים בחברה החרדית – מעולם השידוכים

  1. ידוע שביחסי מין יש עניין של שפה בין השותפים, פירוק מתחים, רבייה, תענוג וכן בריתות כשמדובר בין בני אדם ועוד.
  2. גם נהוג להגיד שבתרבויות עובדי עבודה זרה קדומות נהוג היה לקיים יחסי מין במקדשים. ואיסור קָדֵשׁ וקְדֵשָׁה המופיע בתנ"ך מתייחס גם לזה ומשתלב בעניין, והשם הנגזר משורש "קדושה" מוכיח שכבר אז נהגו להגיד שהיו יחסי מין "קדושים" אצל עובדי האלילים שדרו בשכנות עם בני ישראל בתקופה ההיא. (יש במחקר המערערים על העניין הזה ורואים בזאת דברי דופי נגד האחרים).
  3. כמו כן, האימפריה ההבסבורגית ידועה בבריתותיה השונות שהיו לה עם כל חצר מלכותית חשובה באירופה הנוצרית שזכתה בקשר נישואים עמה. בכך הם, ההבסבורגים, יצרו בריתות לעת צרה, הידקו את הקשרים שלהם, העלו את עמדתם ובמקרים מסוימים ירשו שטחים וחיזקו כך את כוחם.

דבר זה דומה לחצרות חסידיות במגזר החרדי כיום, המרבות בקשרי חיתון עם חסידויות אחרות, ולא עם בני או בנות גבירים ממוניים, כיון שחשוב להן לכרות ברית עם טייקון דתי שיעמוד לטובתן בעת צרה.

וגם במגזר הלא חסידי, המגזר הכלל אשכנזי, שושלת שטיינמן נשואה ומוברגת עם שושלת קנייבסקי ושושלת אלישיב כולה, והשושלות מוברגות זו בזו דרך הנכדים והנינים.


כדאי לשים לב לכך שבחברה החרדית ישנה צורת פרסום מיוחדת שקיימת גם אצל משפחת האצולה הבריטית.

הקורא יכול לזכור את פרסום חתונתו של הנסיך צ'ארלס עם ליידי דיאנה, אח"כ את פרסום לידת הילדים, אח"כ את אירוסי הנסיך ויליאמס עם ליידי מידלטון, אחר כך את נישואיהם, בהמשך את לידת הילד, ג'ורג', ולבסוף את לידת אחותו שארלוט. טקסים שלמים המוקדשים למשפחת המלוכה. ובטקסים הללו הזוכים לפרסום רב מהללים את את מוסד המלוכה ואת חברי בית המלוכה ובכך מקדמים את האינטרסים של בית המלוכה.

ואפשר לחשוב שאולי אנשים במעגלים מסוימים מעוניינים בפרסום עצמי ואין להם את התירוץ הקביל מבחינה חברתית להצדיק את הפרסום שהם רוצים על עצמם. אי לכך הם מביאים ילד לעולם (אולי במיוחד לפרסום). מיד עם היוודע הבשורה המשמחת, התקשורת "מעדכנת" את העם על הולדת פרי הבטן – יבורך פרי הבטן. כל העלונים והעיתונים מלאי ברכות כשגם המפרסם מרוויח בזכות כך רייטינג ופרסום לו ולמוסדותיו. וכן גם הלוויה יש טררם שלם בדומה ללידה.

כמו הפרסום באצולה הבריטית, כך גם בחברה החרדית. כשנולד בן אזי יש טקס ברית מילה, ואם הוא בכור לא כהן או לוי והוא פטר רחם, יש לאחריו את פדיון-הבן. או אז העיתונות מתמלאת בצילומים של המפורסמים השונים שהיו באירוע המשמח הלז ומזוויות רבות ועם דמויות שונות. כך קורה גם בבר המצווה, באירוסין, בחתונה ובאירועים של הנכדים. טקסי פרסום למעמד העליון ודרך לחנך אותנו שהם חשובים וטבעי שזה כך שהרי זה בתקשורת. והעניין ממשיך גם במוות, עושים פרסום של מחלת הרב, ומבקשים שהציבור 'יתפלל', הציבור מנייס על העניין, אחר כך חלה הרעה במצב ומבקשים שהציבור יתפלל יותר, וכמובן הציבור מרכל יותר. ואז מודיעים שהמצב מסוכן וכעת הציבור בהיי ומרכל בלחץ. לבסוף יש הודעת פטירה, לוויה, וטקסים על הקבר. וכמובן מקפידים לצלם או להזכיר את הרבנים החשובים שנכחו שוב ושוב.

לדוגמה: מופיעה תמונה בעיתון ובה ידועני ציבור חרדים, ומתחתיה הכותרת 'מרן שר התורה גדול הגדולים צדיק הצדיקים וקשיש הקשישים הרב X איחל מזל טוב לרב הגאון ראש הישיבה ראש הראשים למדן הלמדנים ישבן הישבנים הרב Y, בחתונת בתו Z.


תופעה נוספת הקיימת בחברה החרדית, היא שימוש ברב כ'דוגמן מצוות'. בהתחלה, הייתה תמונת הרב רק תמונה של כבוד, או גילוי כי מאמינים בדרכו. כך היה לדוגמה אצל הרוסים במאה הקודמת שתלו תמונת מנהיג דגול כסטלין שמש העמים על הקיר.

אצל חרדים רבים נהוג לתלות את התמונה של הרב הנכון 'בעל ההשקפה הנכונה' על הקיר. למשל, תמונתו של הרב שך הייתה ועודנה תמונה מרכזית ברוב הבתים מהפלג הליטאי, תמונת החפץ חיים ועוד.

כיום כבר התקדמנו. התמונה היא גם קידום אינטרסים. אנו מעלים תמונה של הרב למען פרסומת למגבית של צדקה, הנראית מעוצבת כפוסטר של סרט חילוני או של מוצר צריכה. כמו מוצר צריכה סתמי המפורסם בחוצות הערים על ידי פרזנטורי הפרסום של היצרנים, על ידי דמויות של דוגמניות ודוגמנים הנחשבים בעלי מראה מצודד – כך מגבית של צדקה תפרסם פוסטר, ובצדו או במרכזו יש את תמונת הרב בעל לוק של קדושה וקרבה לאל.

במילים אחרות, תמונות הרבנים עברו אבולוציה, ומתמונות של אג'נדה הן נהפכו למקדם כלכלי. אחד ה'סטארים' או יותר נכון 'סטאר הסטארים', 'פרזנטור הפרזנטורים' ו'מכניס הכספים' המבוקש ביותר ושדמותו מכניסה סכומים רבים, הוא הרב חיים קנייבסקי שליט"א.


למעשה אני תוהה האם כאשר הרבה מן התורמים הן תורמות, אפשר שלא לחשוב האם מוכרים את הרב כ'סמל מיני'. ולכאורה דבר זה טוב באג'נדה של הציבור, מכיוון שהן תחנכנה את בניהן שיהיו כמו גדול הדור (קשה להתעלם מן המשמעות של המילה 'גדול'). כמו כן, העניין פותר בעיות של שלום בית, שהרי הן מתייחמות על הרב המוצלח והחתיך ובכך נענות לבעליהן.

חשוב גם לשים לב לאידאל היופי בפרסום. אין רב בעל מראה מוזר, ובמגזר האשכנזי אין רב ספרדי בעל מראה חריג, המצליחים בפרסומות. ולכן, לדוגמה, לא נראה תמונת רב קצוץ זקן, או רב אתיופי שחור כצדיק שימכור מצוות ויכניס כסף לארגון הצדקה הזקוק לכספינו, לכספי אבותינו ולכספי ילדינו. העניין פשוט: מכיוון שכמו שבעולם הפרסום החילוני יש אידאל יופי של הפרזנטורים, לדוגמה מבנה הגוף המחוטב של הדוגמנית הנראית בפרסומת (ואכמ"ל) – לנו יש אידאל יופי של צדקות, ברם קשה שלא לחשוב שיש בו גם אפקט מיני.


ברם יש כאן חשש גדול שבמצב שבו יש רק דוגמנים זכרים (רבנים למיניהם), העניין עלול אולי לפתח תשוקה מינית כלפי הרבנים בעלי הסקס-אפיל החזק, וזה עלול חלילה להביא למשכבי זכור האסורים על פי התורה. לפיכך יש עניין לקדם פרסומות של "דוגמ-רבניות" או "דוגמ-טיפות" כגון הרבניות או המטיפות קוק, קולדצקי, והרבנית מבעלז, למען הגברים וכדי למנוע איסורים חמורים.

ההפחדה משחררת – מעולם הישיבות

בעקבות ההצלחה הגדולה של המדור מעולם השידוכים, עלתה דרישה וצורך להקים מדור חדש בשם מעולם הישיבות. והנה כעת העלנו רשומה העוסקת בישיבה הקטנה. הכותב גם דאג לטבל את דבריו עם מוסר השכל לתועלת הקהל שרוצה לשפר את מידותיו. נקווה שתהנו, הציבור כמובן מוזמן לשלוח למערכת סיפורים על עולם הישיבות ואם הם יתאימו לפרסום נשמח לפרסמם.


בעולם שלנו יש הרבה אנשים טובים וגם אנשים רעים. ולפעמים אותם אנשים רעים משתחלים למוסדות דתיים. אין זה אומר שהדת מושחתת, אלא הדת היא עשירה ומכילה מאוד ולכן יכולים לשהות בה גם אנשים רעים. ועל כן שומה עלינו להוקיע את האנשים הרעים ולבער הרע מקרבנו, גם לאחר זמן. והמשימה שלנו היא לא לברוח לעולם אינדיבידואלי או לתחום שהוא חסר דת כמו עבודה בבנק או עבודה כטוען רבני, לעומת עבודה בישיבה או כרב. אנו צריכים להיות האנשים הטובים במערכת. זו טעות לנטוש המערכת. אם ננטוש המערכת אנו מפקירים אותה בידי האנשים הרעים. עצוב מאוד.


ברצוני לספר לכם קוראים יקרים סיפור על אבנר שיפמן המכונה הרב שיפמן. אבנר שיפמן היה אחד הר"מים הישיבה (ראש מתיבתא – מרצה בישיבה), הוא לא האמין שצריך לחייך לבחורים הצעירים, נערים בין גילאי 13-17. הוא האמין בהפחדה משחררת. אני לא זוכר אותו מחייך אף פעם, אפילו לא חיוך של רשעות.

הוא האמין בהפחדה שיטתית. תמיד היה הולך עם מבט מצמית. גבות כפופות ועיניים חודרות. גם היה מקפיד לקפוץ את פיו בצורה מאיימת. הוא היה גם בעל מבנה גוף חזק ודאג לרתק פיזית בחורים כשבא לו. אולם הוא לא היה מכה. (לא ברור אם הוא היה תמיד מפחיד משחר נעוריו או הפך לכך).

היה לו מצח אדמדם ואני חשתי תמיד שכתוב לו על המצח Danger ᛋᛋ ☠ ולכן התאמצתי לתפוס ממנו מרחק. אם הוא היה עובר במעבר בין הטורים שאני עברתי בו, הייתי עובר לצד השני. אם הוא היה בכניסה להיכל, הייתי חושב פעמיים האם שווה לעבור לידו. אם הוא היה אחראי על השבת-ישיבה, לא הייתי מגיע.

הבן שלו שלמד איתי באותו שנתון היה טיפוס די שנוא בשיעור (כיתה, שכבה). ולא היה ברור לי מדוע, אולי כי הוא היה תקופה קצרה אלים קצת, הוא למד להפסיק וכך החל להיות אהוד. הזיכרון הראשון שלי בישיבה ששפרלינג הנאצי (הוא היה נראה כמו דמות הנאצי בספרי הקריאה החרדיים כגון אפור השיער ב'בין קורי העכביש' של ח. אליאב, הוא היה שחור אפור כסוף שיער, חיוור עור ועם עיניים כחולות בכחול כהה חזק) אמר לו למה אתה לא הולך להיכן שאמא שלך נמצאת? ולא הבנתי מה מעליב בזה. ואז נודע לי שאשתו של מגיד השיעור המפחיד ואימו של בנו שלמד איתי בשיעור נפטרה והוא יתום. אוטומטית התחלתי לחוש כלפיו אמפתיה ועד סוף דרכי בישיבה שמרתי מרחק משפרלינג הנאצי.

הזיכרון השני שלי מהישיבה זה כששון סובב בכוח את היד של שמואל יוסף קרקובר (הוא היה נראה כמו מוזלמן פג והיה חלוש מאוד ואיטי, הוא גם היה מוכר לי מהכיתה המקבילה בת"ת ששם למדנו ביחד תקופה) ומצווה עליו להרים לו משהו מהרצפה. קרקובר התפתל בהתאם ליד המסובבת שלו, והתנגד לבצע את הפקודה בצורה מרשימה. אולם לבסוף הוא נאנס להכנע ולהתכופף לכאורה כדי לבצע את מה שהוא צווה לעשות, הוא התכופף ועשה כאילו שהוא מרים, אולם הוא לא הרים, ואז ששון שיחרר אותו ושמואל יוסף קרקובר צחק לו בפנים בפיו המעוות. וכשששון קלט, הוא חזר לסובב היד של קרקובר הגיבור. ברם שיפמן קלט זאת ואמר לששון שיריב עם חזקים, לא עם חלשים.

לי העניין לא מצא חן בעיני ליבי החלש (בפרט שהישיבה לא עשתה דבר בנושא) ודאגתי לקחת את קרקובר תחת חסותי ולמנוע ממנו לסבול מאלימות. קבעתי עימו חברותא, וחוץ משפרלינג הנאצי כולם החלו לכבדו ומעשי האלימות נגדו נפסקו. הוא היה עילוי מלא שמחה ונהנתי עימו כל רגע.

מעניין מה קורה עימו כעת?! שמעתי שבישיבה ברחובות הוא יום אחד קרע ספר של הרב שך (אחד מספרי האגרות שלו) לפני כמה שנים פגשתי אותו בתקופת בחירות והוא אמר לי שהוא מתכנן להצביע למפלגה המשפחתית שלו כי הוא מעריץ ומפחד מר' חיים וברור לו שמי שיציית לו יקבל הצלחה. לאחר שמעשי האלימות נגדו נפסקו הוא הפך להיות פרובוקטור העושה מעשי קונדס והוא הביא לשיעור שלנו הרבה שמחה. כמובן שאני הואשמתי בהשחתתו אולם בפועל אני לא עשיתי מעשי קונדס ורק הגנתי עליו מפני אלימות שהוא היה מורגל אליו. על שפרלינג שמעתי שהגיע לחברון הנחשקת והמשוחררת בעיניו, ואני לא זוכר האם מה ששמעתי על שפרלינג מחברון, שהתגרש זה אחיו או הוא (שמעתי משהו על שפרלינג אחד שנתפס מניח תפילין בשירותים, לאחר שהתחתן. התברר שהוא קם מאוחר ורצה להספיק ללכת לכולל והתבייש שאשתו תדע שהוא לא התפלל, אז הוא היה מניח תפילין בשירותים ואולי גם מתפלל ושם וכך מספיק להגיע בזמן לכולל כשהוא חוסך את זמן התפילה במניין. יום אחד האברך הקטן שכח לסגור הדלת. אשתו ראתה בזה חילול הקודש והתגרשה וייתכן שהוא יצא בשאלה, אני לא זוכר).

בחושך שהייתה הישיבה, שזה אומר לקום בחושך להגיע להסעה שתביא אותנו לפני התפילה ולחזור חזרה בחושך להסעה הביתה מאוחר בסוף היום, כך שבקושי נחשפנו לשמש, קרקובר היה  לנו אור גדול במעשי הקונדס שלו. בישיבה בקושי היה לנו זמן לעצמנו שלא היה מפוקח ומנוהל בידי אנשי הצוות.

ואני מאמין שמטרת הישיבה הייתה למנוע מאיתנו מלהיחשף לפיתויים ולרחוב החילוני. ברם היה גם משטר של פחד, היה אסור רדיו, עיתונים שהם לא מפלגתיים וחלק מהספרים החרדיים ולא ברור איזה. כל רגע יכול היה לבוא מגיד שיעור ולקרוא לך לחדר ר"מים ולהעניק לך סטירות הגונות כמו שמיכאל קוט היה עושה. וכל רגע יכלו לחטט לך בחפצים בחדר או בכיסים ולהעליל עליך ולהרחיק אותך הביתה כשהם ידעו שיהיה לך בושות או שההורים שלך יענישו אותך בגלל שהפרת את הוראות הישיבה.

הישיבה הייתה בחסות המדינה הציונית, מוסד של דת, חינוך ומשטר, כך שלמעשה חשנו כלואים ולמדנו תורה כי זה מעניין, נחמד, מצווה ומסיח הדעת. וכך העברנו את הזמן וקיווינו לעבור את השלב הזה במשחק של החיים ולהגיע לישיבה גדולה הוגנת יותר ואם לא נמצא ישיבה כזו, אז קיווינו שנמצא אישה נחמדה ונוכל להיות אדונים לעצמנו בכולל. ממש ציפינו לישועה.

ובגלל החושך הכלאי הזה נעשו בישיבה המון מעשי קונדס כדרך להעביר הזמן וכדרך לחוש חופש יחד עם הוצאת עצבים ואגרסיות. ואני חוזר לסיפור. בסוף שיעור ב', ממש לקראת הסוף, כמה שבועות לפני סוף הזמן (סוף הסמסטר) אריה שיפמן החליט להפוך את הפך שהיה ליד האולם של הישיבה ששימש דרך להשיג הכנסות לראש הישיבה, כי היו עושים שם שמחות קטנות כגון בריתות. הוא הפך זאת בחדר שיעורים שלנו והחדר שלנו הפך להיות מטונף, הוא כנראה חשב שזה דרך לבטל השיעור של אבא שלו לאותו היום…

ובאותה תקופה אבנר שיפמן המשעמם והמפחיד הפך להיות מגיד שיעור שלנו בגלל שהיה בלאגן בישיבה כי בר חיים מהנח"ל החילוני היה צריך ללכת לחו"ל לטיפולים רפואיים של אשתו, אז התחלפו אצלנו אחרי הצהריים ר"מים רבים. אבנר חש הוא צריך להפעיל משטר. ודאג להפחיד אותנו ופשוט חיכינו שהשנה תגמר. ואבנר בא למסור שיעור וחשכו עיניו, הוא ראה את הרצפה מלאה בלכלוך קייטרינגי מאולם השמחות בחדר שיעורים. הוא החל לנבוח עלינו להגיד לו מי עשה זאת או לנקות את הלכלוך. כל העבדים החלו לנקות. ואני סירבתי. אך במקום להגיד שאני חייב ללכת לשירותים או כואב לי הגב פשוט המשכתי בשלי. הוא ציווה עלי שוב לנקות ואני סירבתי. הוא שאל אותי, למה אני לא מקשיב לו? אני חשתי חיזוק מזה שבנו עשה זאת ולכן שידאג ללכלוך בעצמו, פשוט סירבתי ואמרתי: שלא אני עשיתי זאת ולכן אני לא מבין באיזו זכות הוא דורש ממני לעשות זאת. הוא הודיע לי שאני משחק עם העתיד שלי שנה הבאה ולשכן כדאי לי לציית. לא צייתי.

באמת כשבוע וחצי לפני סוף השנה אמרו לי להגיד להורים שלי לצלצל לישיבה ולא לחזור או משהו כעין זה. ההורים שלי דיברו עם הישיבה וכך נודע לי שאני צריך למצוא ישיבה חדשה כי נזרקתי. ולא הבנתי מדוע, הם פשוט אמרו להורי שאני לא מתאים.

אני כמובן חשתי גיבור גדול על כך שלא הלשנתי ושמתי עוד איקס על מערכת חינוכית\דתית\משטרתית במגזר שלי ונעתי לעבר עצמאותי המחשבתית. והיה תמוה לי שבנו אריה לא מתוודה לאביו שזה הוא מי שהפך את פך הזבל. אולם שתקתי כי הבנתי שאולי הוא יתום המפחד פחד מוות מאביו המפחיד, הוא אולי בעצם מפחד הרבה יותר ממני. וכך אפשר להגיד שההפחדה לבסוף שחררה אותי…


נ.ב. מעבר לכך שבר חיים מהנחל החילוני עבד בישיבה כמשגיח והיה שותף מבחינתי למעשיה הנפשעים (הוא פעם הבטיח לכמה בחורים שאין להם עולם הבא – הוא פשוט רשע שחרג מסמכותו, אולי נכתוב על זה פעם), עבד אצלנו גם דמות הכי נחמדה בישיבה, בשם אברהם ישעיהו הבר מארגון מתנת חיים. והוא גם לא התנגד למעשים הרעים שנעשו בחסות הישיבה. הבר באופן עקרוני התרחק מכוח והיה רך כחמאה ופיו לא פסק מלחייך ולספר סיפורים, הוא היה עוד נקודת אור בישיבה החשוכה. והוא מצא דרך לנטוש את עולם הישיבות כמעט לגמרי ולעסוק בחסד, וחבל שהוא לא קידם חלופה.


נ.ב. 2 שימו לב לתופעה אצלנו של התנתקות מאחריות קהילתית. הישיבה לא ניסתה לעזור לי ללכת לישיבה אחרת. הישיבה לא חשה מחויבת אלי על אף שסיימתי שם שני שיעורים. הישיבה הפכה כביכול קפיטליסטית אינדיבידואלית. היא כעת בעידן שלנו מוצר יצרני לבחורים שלא שייכת לאל אלא לתעשיית המצוות של ראש הישיבה. ולפיכך אם מישהו מתאים לו הוא מתקבל ואם מישהו לא מתאים לו הוא גם יעוף. וזאת ללא מחשבה האם הטראומה הנפשית הזו תגרום לו להפוך לנער נושר וכד'. העניין הזה הוא חלק מתופעת תעשיית הדת בימינו, אנשים רוצים מפעל ישיבות מוצלח במאמץ קטן עקב מחסור במשאבים לשכור אנשי חינוך טובים רבים. ולכן הם רוצים את הבחור התעשייתי המושלם, ואז חונקים לו את המחשבה ולמעשה אנו הופכים לעבדים בניגוד לרצון התורה ככתוב: "עבדיי הם ולא עבדים לעבדים".

וגם הרב עצמו מתנוון לאחר שנים שגידל רובוטים והוא חש חוסר סיפוק והבחורים כלואים וחסרי חיים, ואז הציבור שלנו חי בחשכה דיכאונית גדולה. וזה הפך רצון התורה. ושימו לב שראשי ישיבות גדולות בתחילת דרכם כשאין להם משטר, יש להם יותר תלמידים והם שמחים. אולם כשהם מתחילים לשחק שוטרים וגנבים באופן מוגזם הם כבר לא בעלי תלמידים והופכים עצובים.

זה קפיטליזם של מצוות שממחיש שאין באמת קהילה חרדית, אלא אוסף של אינטרסנטים שבשונה מהאדם המצוי בכלל לא חשים צורך לפעול למען רעיון משותף כמעט, אלא אם כן יש חילוני פרובוקטיבי בתמונה או תקופת בחירות, זו לא קהילה אלא בדיחה.