קטגוריה: מעשיות

כיצד הפכתי למחזיר בתשובה

מעשה נחמד שהופץ בקהילה בארץ ישראל.


פעם בליל שבת הלכתי לתפילת ערבית בבית הכנסת המרוחק יחסית מביתי, וזאת כדי לקבל שכר פסיעות ולפגוש רב יקר לי שאני אוהב לשוחח עימו בדברי תורה.

לאחר מכן צעדתי חזרה לכיוון ביתי. החלטתי לעצור ולבקר בבית של ידיד נוסף שלי המשמש כמגיד שיעור חשוב מאוד. ביציאתי, אולי כחלק מ'שכר פסיעות', קיבלתי שקית עם חלה רכה וריחנית מאשתו שהיא מומחית לאפיית אוכל טעים הערב לחיכי.

תוך כדי צעידה לביתי אני חש מרוצה ומרומם, נהנה מאווירת השבת וחושב לעצמי שהדבר היחיד שחסר לי זה לשרוק מארש חסידי נחמד. אולם כעת שמתי לב למשהו. ראיתי צעירה המטיילת עם אחיה הקטן במהירות. חלפתי על פניה במהירות. ופניתי מרחוב הפסגה לרח' החיד"א ואז פניתי לרח' הרב שאג.

רק נכנסתי לרחוב האחרון שמעתי צעקות חלשות המופנות אלי. לא הבנתי מה עשיתי שגורם למצב זה. לפיכך התעלמתי והמשכתי בדרכי.

הקריאות לעברי נמשכו, אזי החלטתי לעצור ואז ראיתי אותה, את אותה הצעירה מלפני כן רצה עם העגלה ומתנשפת כולה מבוהלת בכבדות. והצעירה אומרת לי בקול מקוטע שיש שם איש אחד מפחיד מאוד:

"האם אתה יכול ללוות אותי הביתה?", שאלה.

אמרתי שאשמח לעזור. בדרך היא הראתה את החשוד. הוא היה נראה לי איש פשוט עם מעיל ובלי מגבעת הצועד לו בשקט בשכונה (אולי הוא היה נראה לה גם ספרדי…) לא התווכחתי עימה וליוויתיה לביתה באמצע רחוב החיד"א שעדיין קרוב לביתי.

בדרך היא סיפרה לי שהאיש הלך ברחוב הראשי, רחוב הפסגה לכיוון צפון ולפתע הוא שינה את דעתו חזר על עקבותיו ונכנס לרחוב החיד"א, היא שמה לב לכך והגיעה למסקנה שהוא איש (זכר) מסוכן.

כשהגענו קרוב לבניין, היא אמרה לי שזה ביתה. לפיכך נעצרתי ואז היא בקשה שאלווה אותה לתוך הבניין. וגם אחר כך היא ביקשה עדיין בקול מתנשף שאחכה עד שהיא תעלה לבית שלה.

חזרתי לכיוון ביתי וחשתי עצמי מסובב במצוות, הלכתי לדבר עם הרב לצורך לימוד תורה, קיבלתי חלה לצורך עונג שבת והצלתי עלמה מפחד אלימות מינית. חשבתי לעצמי שיפה מאוד שיש כאלו המעניקים חינוך טוב לבני ביתם ומלמדים אותם חשדנות. זו הפעם הראשונה שנתקלתי במשהו כעין זה.


ואז לאחר הסעודה שבה עינגתי את השבת עם החלה המדהימה בביתי המכובד. חשקה נפשי ללכת לאיזשהו מקום לפגוש חברים שצריכים להתחזק – אמרתי נעשה קירוב קרובים. זו לא חוכמה לקרב חילונים מבחוץ כשיש לנו לקרב קרובים מבפנים. היו שם גם סטודנטים חרדים או בוגרים, ממכון לב.

ראיתי אותם מחללים שבת בריש גלי בצורות שונות כשאחד שם בעל חסד הציע לי סיגריה. והציבור שם התפלא מדוע איני מעשן על אף שהייתי עם מגבעת וחליפה.

כל האווירה המרוממת שלי התנדפה. ושאלתי את עצמי האם בשביל זה יצאנו מהגטו, האם זה מה שיוצא מהאקדמיה לחרדים?

אמרתי להם שאני לא מעשן כי שבת היום ואני לא גוי.

הם התווכחו איתי ואמרו לי שהם לא גויים ושזה נורא מעליב שמישהו קורא להם גויים.

אמרתי להם שאם הם נעלבים זה אומר שהם בעצמם לא מכבדים את הגויים, שהרי אני לא אמרתי שהגוי הוא בעייתי, אלא רק שאני לא מעשן כמותו. הוספתי גם שהם גם מבחינתי עם תרבות גויית ויותר גויים ממני על פי תחושתי.

הוויכוח נדם לאחר שהכלבה החילונית שלהם קפצה עלי ונשכה אותי. לא נבהלתי והם לקחוה. וכעת הם החלו להקניט אותי ואמרו: "אם אתה לא מפחד מכלבים בהכרח שאתה חילוני גוי כמותנו".

אמרתי להם בתגובה שאנשים לפעמים שואלים אותי: "האם אתה לא מפחד מנשים או שונא נשים לאחר שנעשה לך עוול רומנטי כשהשידוך שלך התבטל?", ושתקתי, בשביל המתח וההפעלה האינטראקטיבית.

הם שאלו אותי – מה אני עונה?!

עניתי להם שפעם אחת כלבה נשכה אותי ועדיין איני שונא כלבות…

החלטתי לפרוש בשיא ואני ואחד מהחברים צעדנו לטייל עם הכלבה החילונית אשר שמה בישראל, רוז.

ונודע לי מהחבר שהחליט לקיים מצוות לוויה שהיא שונאת חרדים ונוהגת לנבוח עליהם ולנסות לנושכם, לא ברור מדוע, אולי כי חרדים מפגינים מולה פחד וזה מפעיל לה האינסטיקנטים.

בסוף הדרך הכלבה החילונית כבר לא נבחה עלי וכבר לא ניסתה לתקוף אותי. נפרדתי מהחבר החילוני החדש ואיחלנו גוטשאבעס האחד לשני וצעדנו לנו לעולמנו הנפרד.

וכשצעדתי לבדי לכיוון ביתי חשבתי לעצמי, "הצלחתי להחזיר כלבה בתשובה" וחייכתי בחיוך של גן עדן.

התלביבניק

במניין חצרונה פגש בי האברך השכן ר' אלי עם חיוך זורח ומסנוור כמו השמש. שמע סיפור, כתבנו לענייני חילונים, הוא אומר לי, אני רוצה להגיד לך מעשיה נאה ושתכתוב הסיפור בשפה שלך ותפיץ לכל החברים החרדשים שלך שילמדו לקח. והנה המעשיה בניסוח שלי:


השבוע יום אחד בזמן מגיפת הקורונה, לאחר ההקלות החדשות החלטתי לעזוב את הגטו שלי וללכת לגטו החילוני. זה נחמד להכיר מקומות חדשים בארץ ישראל ובעולם של הקדוש ברוך הוא, ברוך ה'.

הלכתי לתומי בגטו החילוני, מקום הידוע בשם מדינת תל אביב. חדרתי לגטו שלהם בשעת בין השמשות, שעה שהיא לא יום ולא לילה – שעה קווירית. זמן לקוויריות מחשבתית ופרובוקציות מהנות.

והנה ראיתי חילוני ראשון לאחר שלא ראיתי חילוני כלל מזה זמן רב, מהחלת הסגר על ידי הקיסר נתניהו יר"ה.

החילוני הצעיר היה בגוף די חשוף שהיה גם שרירי ומוצק כיאה לתרבות הספורט שלו. חשבתי לעצמי שנס שזה היה זכר ולא נקבה. היה לו גם מלא קעקועים של סמלי שמאל, עגילים ונזם – וחשבתי לעצמי נזם זהב באף חזיר. וכמובן הוא גם הקיף את פאת ראשו והיה מגולח למשעי, נראה ממש כמו גוי עם בגדי עור ומגפיים גבוהות. הוא היה ממש חילוני סטריאוטיפי.

הוא נעץ בי מבט ארוך על מלבושי היהודי המוזר, או אפי היהודי מעבר למסכה. ואני שמתי לב שמישהו מביט בי, חשבתי שזה שוטר שאולי רוצה להציק לי ולקנוס את היהודי. אולם נתברר שזה אותו האיש ממקודם. וראיתי שהוא מעיין בי זמן ממושך, אז אני הבטתי בו לראות מה הוא זומם נגדי.

ומתוך שנפגשו עינינו, זיק של אהבת ישראל נולד. פניתי אליו בחיוך אדיב ושאלתיו, האם אני יכול לעזור לו? הוא אמר, כן, אבל זה לא בדיוק עזרה. אני מתעניין במגזר שלכם, בפרט אחרי שאתם כל כך הרבה חולים בקורונה. רציתי להבין, בבקשה, למה אתם לא מתאמצים להוריד את רמת השנאה כלפיכם, ובפרט בזמן מגיפת הקורונה, הרי כעת זה זמן לאחדות?

שאלתי: מדוע אתה חושב שאנו שנואים? מה מפריע לך בנו?

שאל התלאביבי: למה אתם החרדים לא עושים צבא כמונו?

עניתי: פשוט מאוד, אתם לא רוצים.

שאל עוד ההלך: מה הכוונה?

עניתי: לא החלטתם לגייס אותנו כמו שאתם מגייסים את שאר החברה הישראלית. מה אתה רוצה מבחור בן 18, שקיבל חינוך אנטי-צבאי שינטוש הכל ויתאבד חברתית? אם הייתם רוצים לגייס הייתם פועלים בחינוך, הייתם מגייסים על פי חוק כמו אצלכם. אולם אתם לא ניסיתם אז כעת יש לנו תרבות חזקה נגד גיוס. לי לא היה עניין להתגייס וכתוצאה מכך לאבד שידוך טוב על כל המשתמע מכך.

אמר האיש: צודק, אבל אתם לא רוצים להתגייס?

עניתי: גם אצלכם יש רבים שלא רוצים או ששים להתגייס, וגם יש רבים בקרבכם שלא מתגייסים. אם כן, מדוע אתה לא שונא אותם או יש לך בעיה עמם כמו מולנו חרדים?

אמר התלאביבי: צודק. אך הבעיה שלנו אתכם כי אתם לא עובדים.

עניתי: כל אחד עובד בהתאם לחינוך שקיבל ולרצון הכלכלי שלו. הנה, אני עובד בכולל אברכים, מה רע? אני עובד, אני חייב לבוא בזמן מסוים, אני צריך לכתוב חידושי תורה. איני יכול לעשות מה שבא לי. אני מרוויח קצת, אבל אני עובד. אז אני אוכל פחות ולא מתלבש במותגים, זכותי.

אמר החבר החדש מתלאביב: צודק, אבל אתם לא משלמים מיסים, לכן אתם שנואים, אתה לא מסכים?

עניתי: יש להבדיל בין לא לשלם מס בניגוד לחוק הישראלי, לבין לא לשלם מס כי החוק מתיר לא לשלם מס במצב הזה. זה כמו חברות הייטק שעושות רילוקיישן לארץ והם מקבלים תנאי מס מיוחדים. אתם החילונים קבעתם העניין. מה אתה רוצה מאיתנו?

אמר התלאביביניק, צודק. אבל למה אתם מתעקשים להתלבש מוזר כמו פרימיטיבים מיושנים מלפני מאות שנים?!

עניתי: מי קבע מי מתלבש מוזר ופרימיטיבי מיושן? אולי אתם המוזרים? הנה לך יש בגדים כמו איש בג'ונגל, מי המיושן והפרימיטיבי בדיוק? אולי אנו מתלבשים וינטג'?

אמר החילוני, צודק. אולם אתם שתלטנים ועושים כפיה דתית. אתה היית רוצה שאני אכפה עליך מה שאתה לא רוצה? לכן אתם שנואים, אתה לא מסכים?

עניתי: הרי אתם תמכתם בחוקי הכפייה הללו, על כך תשנא את המגזר שלך שבחר בנבחרי הציבור שיחליטו לו כך, מה אתה רוצה ממני?

אמר התלביבי: צודק. אולם זה לא משנה מה אתה עונה לי. ואתה נשמע לא חרדי אמיתי כמו כולם, אתה פייק חרדי עונה לי תשובות מתוחכמות בשפה חילונית שאין לי מענה כלפיך, אתה לא אומר לי שזה אסור לפי הדת כמו שאני שומע בתקשורת. את טוען לי דברים לפי הערכים החילוניים. בסופו של דבר אתם מתעקשים לא להיות כמוני, לכן אתם שנואים.

אמרתי לו: צודק, אולם הדת מנתבת את התנהגותינו לכיוון מעשים הרצויים לפי הדת, אולם כשאני מדבר איתך מותר לי לטעון טענות מעולם המושגים שלך. חוץ מזה, אולי גם אתה לא חילוני כמו כולם, ואני עדיין מדבר איתך בכבוד, זה בסדר מותר להיות שונה חריג לא כמו כולם. זה די נחמד האמת..

חייכנו בחיוך, איחלנו אחד לשני שלום ונפרדנו. וחשבתי לעצמי, תל אביב, אני פה, איזה כיף לפגוש חילונים ולהסיר את מסיכתם גם כשפרצופם מוסתר במסיכת קורונה.

החרדקית הי"ד

סיפור שהרבי שליט"א אהב וביקש לפרסם ולהפיץ.


דבי זיגמן הידועה נולדה בעיר התורה בני ברק. אביה היה אברך חשוב בכולל פוניבז'. דבי התחנכה על ההשקפה הטהורה של מרן הרב שך זצ"ל, "רק חיים של תורה", "דעת תורה" ו"גדול הדור". הלכה למוסדות הלימוד המקובלים ולא זכרה שום פרט מיוחד מחייה. ובגיל 18 לראשונה עשתה משהו מיוחד, היה לה קשר נסתר עם חברותא של אחיה הצדיק שהיה מבקר בביתה – הוא היה הצדיק הנסתר שלה.

כשהקשר האסור התגלה הוחלט במשפחות להסכים לקשר העצמאי ולחתנה. דבי שמחה מאוד שזכתה לקשר זוגי שלא בשידוך, דבר השונה מכל חברותיה ומעיד שיהיה לה אהבה גדולה. היא חשה מיוחדת ומודרנית כמו בסרטים שראתה בבית של חברה שלה אסטרייכר, שהיה להם מחשב, שם הם היו צופים בסרטים רומנטיים אמריקאיים.

הזוג הצעיר התחתן כשכולם חשבו שהם חיים באושר. אולם הבעל שידע לחזר לפני החתונה ולגרום לדבי לחוש טוב, התרגש מידי מהאפשרויות של חיי הנישואין וכך הפחיד את דבי המסכנה שלכן תקופה ארוכה סירבה לקיים המצוה. העניין גם קשור, לכאורה, להדרכה הלקויה שהם קיבלו בנושא.

בליל פורים, כחצי שנה לאחר הנישואין המאושרים, הבעל השתכר והתחיל לנשוק לאשתו. אולם כשהוא רצה לקיים את המצוה דבי אמרה לו שאסור שהרי היא אינה טהורה. והוא בשכרונו תפס אותה בכוח וכשבכתה לעצמה הוא סיפק את יצרו הרע ונרדם. בבוקר לאחר התפילה ושמיעת המגילה הוא שב הביתה, נשק למזוזה של חדר השינה, נשק לה וביקש סליחה כשדבי לוחשת בשקט: 'אסור' והמשיך כאילו לא קרה כלום.

זרעי שינוי היו בגופה והיא החלה לשאול שאלות על הזוגיות שלה ולמה חינכו אותה להתחתן בגיל צעיר, להוליד הרבה ילדים ולפרנס בעל לומד תורה בדוחק כשהוא מתנהג כבהמה וכה הכאיב לה.

לאחר תקופת מחשבה דבי הבינה שיש בעיה בבעל שלה ולא בה. חשבה להתגרש אבל דבי הפכה לאשה הרה אז הבינה שהיא כלואה במצבה. חשבה לעצמה, לא נורא, ננסה לשקם את הקשר הפגוע ואולי גם המשיח יבוא בקרוב. ניסתה להתחבב עליו וציפתה שבעלה ינהג בה בכבוד אך כך לא היה, כעת היה נוהג בה כאילו הוא חיית טרף – היה צדיק בצאתו ורשע באהלו.

דבי רקמה תוכנית בליבה, החליטה לעשות הסבה מהוראה להייטק שכך תוכל לפרנס עצמה לאחר גירושיה בעתיד. לבינתיים נולדה לה בת, ולתקופה בעלה היה נחמד אליה. אולם בהמשך יצריו התעוררו וההמסכנה שיתפה פעולה כי העדיפה לזרום כגופה מאשר לסבול מכפייה ולריב .וכן פחדה שיהיה לה בושות בקהילה ובמשפחה, וכך הרתה שוב.

חשה כשפחה כנענית שלא קיבלה חינוך טוב המכין אותה לחיים ולכן נפלה טרף לבעלה. וגם כעת היא חשה שיש לה פחדים כלכליים, עקב זאת שלמדה רק הוראה ובגלל זאת לא יכלה להתנתק מיד, אלא צריכה לכלכל את מעשיה בחוכמה. בעקבות המצב לא הרגישה שהדת מדברת אליה. לדעתה, אותם רבנים שמנווטים את הדור איפשרו במקרה שלה רצף של בעיות, של חתונה בגיל צעיר, לימודי הוראה מיותרים, הדרכת כלות גרועה ואברך שהתגלה כמושחת וצבוע. אברך שבבית היה בהמה ובחוץ היה אברך חשוב ותלמיד חכם רציני בעל הסכמות על קונטרסים בעניינים שונים.

לאחר לידת הילד השני החליטה דבי להתגרש. וגרמה לבעלה לעזוב את הבית. תחילה ירדה מן הדרך הישרה ורק נראתה חרדית מודרנית, אבל נהגה לחלל השבת וכדומה. לאחר זמן הצליחה לקבל גט, אבל לאחר הגט חשה פחות זעם על המערכת החרדית והחליטה להתחזק במקצה ואפילו מצאה לה רב מחמד שנתן לה הרבה תשומת לב והקשיב לתלונותיה. היא לא נתנה לעצמה להיות מסכנה והפכה להייטקיסטית חרדית מפורסמת העובדת באמזון. דבי חשבה שזה לא די והיא צריכה לעשות עוד למען עם ישראל ולפיכך החליטה להקים ארגון העצמה לנשים שעברו פגיעות.

גם פתחה לעצמה חשבון פייסבוק והפכה לכוכב רשת חרדי. וכן החלה לכתוב טור קבוע באתר החרדי 'שער העיר'. בהמשך 'פה ושם' הייתה מתראיינת בתקשורת החילונית נגד שחיתויות בחברה החרדית וגם יצאה נגד שנאת חרדים בתקשורת או על ידי הממשלה הישראלית.היא ממש עשתה חיל בתחום והפכה את חרדיותה לאומנותה. הייתה גם מטיפה לחרדיות-מודרנית, לציונות, צבא ולאהבת המדינה. הייתה מארגנת כל שנה טקס ציוני חרדי בליל יום העצמאות. שם הודתה לה' על זה שיש לעם ישראל מדינה ציונית מתוקנת הכי טובה בעולם. וכל זה בפני מאות חרדקים כמותה. היא הייתה בעצם גדולת הדור של החרדקים. ולכן לבסוף הייתה ידועה בציבור כ'דבי החרדקית'.

ואז הגיעה הקורונה המפחידה והרצחנית. הממשלה הישראלית הודיע לעם להזהר ולהמנע מכינוסים המשמשים מסיבות הדבקה היכולות להרוג נדבקים בנגיף. אולם על אף צו בריאות העם אביה הלך לכולל, בגלל שהוא שמע שיש הוראה של ר"ח שצריך להמשיך. והוא חלה בקורונה ונפטר לאחר כשבוע של סבל. לאחר השבעה על אביה, חשה שעד כאן, צריך לעשות משהו. דבי הגישה תלונה למשטרה נגד ר"ח על המרדה. וזאת על כך שהטיף לעבור על החוק בהתאם לתקנות החירום במדינה. ובכך עזר להפיץ את המגפה, ואולי הוא הביא למותו של אביה.

הפיצה את מסמך התלונה שלה למשטרה ברשתות החברתיות והתראיינה על כך בתקשורת הממוסדת ועשתה על העניין רעש גדול. כתוצאה מכך דעת הקהל הישראלית והחרדית עסקה בנושא והמשטרה הודיע שתחקור את ר"ח. עורך דינו של ר"ח אמר שר"ח עבר מניפולציה ולא ידע שיש מגפה וחוק בנושא נגד התכנסות של אנשים בזמן מגפה. וכן הוא לא ידע שמסריטים אותו ומפיצים את הוראתו בעניין. ובנוסף הוא קשיש שיש לו אפוטרופוס. בעקבות טענות חזקות אלו במשטרה הוחלט לסגור את התיק נגד ר"ח מחוסר עניין לציבור. אולם הם אמרו שיש מקום אולי לחקור את יענקי.

לבינתיים נוצר צחוק גדול על חסידי ר"ח. אנשי הפלג, החרדקים ואנשי ר"ג אמרו שרואים שהחצר של ר"ח מודה שהוא לא כשיר להנהגה, שהרי נאמר שהוא מקבל החלטות בחוסר ידע ושעושים לו מניפולציות. כתוצאה מכך הנהגת הציבור החרדי עברה לר' גרשון. אך חסידי ר"ח לא התייאשו, הם אמרו שהסיבה שעורך הדין אמר זאת זה רק להגן עליו מפני השלטון החילוני, אולם זה לא נכון בכלל, זה רק תרגיל שעשו על 'החילוינים'.

ויום אחד חסיד שרוף של ר"ח פגש את החרדקית ליד ביתה במעבר בין בתים עם מדרגות. והאיש צעק עליה שהיא פרוצה חצופה שמבזה גדולי ישראל. ודבי ענתה לו באומץ שזה "פיקוח נפש" ובמקום "חילול ה' אין חולקין כבוד לרב". והאיש הגיע למצב של כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, החסיד הפר את הוראות הריחוק החברתי ודחף אותה במורד המדרגות. ודבי נפלה על ראשה בעוצמה ולא קמה. וכך בא קיצה של "דבי חרדקית".

ונחלקו הציבור בעניין, חלק אמרו שהליצנית הרשעית באה על עונשה ומתה בגלל שביזתה את ר"ח. וחלק אמרו שהצדקת הקדושה מתה בגלל הבעיות שיש בקרב הציבור. וכמובן הרבנים נרעשו מאוד אחרי מקרה מזעזע זה. והם עשו כינוס חירום ואמרו שיש להתחזק בצניעות וגם במחאות צריך להיזהר לא לגעת בנשים.

מעשה בראששיבע שהחליט לשמוע 'זכור' בזמן הקורונה

סיפור שהתפרסם בארץ ישראל והרבי שליט"א ביקש שנפרסם כדי לעורר הלבבות ולהתחזק ולהזהר.

מעשה בראש ישיבה חשוב בשם הרב הגאון ר' שמואל מן שנאמר לו להתבודד בביתו מפני המגפה, לאחר שחזר מגיוס כספים מוצלח בחו"ל למען ישיבתו ישיבת 'חיי נצח'.

והוא הסתגר לו בביתו כמצווה על ידי השלטון הציוני. ברם, שבת זכור באה עליו. והוא לא התאפק והחליט שמצווה עליו לקיים שמיעת פרשת זכור שהרי צריך לזכור את מחיית עמלק.

ולא רצה ללכת לישיבה שמא ידביק כל הישיבה ויגרום לביטול תורה גדול מיותר. לפיכך הלך לבית הכנסת של מזרוחניקים שליד ביתו. וחשב לילך רק לזמן פרשת זכור כדי לצמצם הנזק האפשרי. והוא לא ידע מתי לבוא בדיוק, אז הוא ביקש מאשתו הרבנית דבורה לקרוא לו מעט זמן קודם הקריאה בפרשת זכור.

אמנם היה חשש קטן שידביק האנשים בבית הכנסת – וזקני בית הכנסת קטני האמונה לא התרגשו כל כך – אך 'יענקי חרדקי' נכנס להיסטריה ופנה לרב בצעקות ואמר לו: "גיוואלד, שמואל מן ההזוי עלול לסכן את כל הבית-כנסת, ואז החילונים ישנאו אותנו החרדים שאנו מדביקים המדינה וזה הכי גרוע, יותר גרוע מן המוות. מספיק שזה קורה לנו בוירוסים במחשב".

והרב לנדאו, שהוא יקה קפדן, חרד"לניק המעריץ את המדינה יותר מאשר את הקב"ה, שמע זאת ומיד הלך לאותו ראשישיבע ואמר לו בלחש לצאת.

הוסיף ואמר לו הרב לנדאו בחיוך: 'שלא נחשדו ישראל על הזכור'. והרב מן אמר בניחותא שהוא כבר הגיע ולכן ייצא מיד אחרי הזכור.

אבל הרב של בית הכנסת אמר לו 'זה מסוכן, תלך להתפלל בישיבה שלך'; והראששיבע נהיה אדום ואמר סתם המדינה שלהם מפחידה אותנו; והרב לנדאו כעס ונהיה כמו רמזור והרים את קולו ואמר: "לא ולא, אתה תצא מיד, אתה עמלק חרדי אחד, אתה חייב לצאת עכשיו".

והראששיבע לא יצא.

או אז בעל הקורא פתח במחאה אזרחית דמוקרטית ואמר שהוא לא קורא עד שהרב מפר הבידוד החצוף יצא מן בית הכנסת שלנו.

ויצא אותו רב אבל וחפוי ראש. ובמדרגות בית הכנסת חש בליבו ונפל על ראשו ונלקח לבית החולים ושם לאחר כשבוע נפטר מסיבוכים.

ואמרו בקהילה שהוא קיים מחיית זכר עמלק בהידור רב, שהרי אם הוא עמלק – אז הוא מת שזו גם מחיה. ואם הוא לא עמלק – אז כשהאדם מת אז לגביו אין כל זכר לעמלק שהרי אין הוא זוכר עמלק, וכן הוא לא יכול לשכוח את עמלק שהרי אין הוא חי.

ובא המגיד הרבי ז'ולטי להגיד לרב לנדאו שהוא לא נהג כראוי. והרב לנדאו אמר שהוא שמח שמחה גדולה שר' שמואל מן מת כי הוא התחייב בנפשו והפך לרשע ורודף אולי כשאיים על עם ישראל בזמן המגפה כשהיה צריך להיות בבידוד.

זלזול ברב

אחד מאנשי הקהילה נוהג ללעוג ולבוז לפעמים לאדם המשמש כצלם על גבי מודעות המשמשות לגביית כסף מן העם.

אמרו לו: "מדוע אתה מזלזל בהרב הזה?!".

ענה האיש: מאז שהאיש הפך לעבודה זרה מותר לבוז לו. ככתוב: "כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא". "גם רב גדול יכול להפוך לעבודה זרה או עבודה זרה בשיתוף".

עוד בעניין: