תגית: אבות

והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים – פרקי אבות

דברי תורה מאת הרבי שליט"א על פרקי אבות. דברים נאים ביותר.

כתוב בפרקי אבות פרק ד' משנה ט"ו: "והוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים". והפשט שהעולם אומר שעדיף להיות חלק מכת האריות שהם בבחינת תלמידי החכמים – האריות בתורה. כלומר, עדיף להיות הזנב בקצה של תלמידי החכמים שבדור מאשר להיות ראש לשועלים – האנשים הפשוטים יותר שאינם בקיאים בתורה.

ונשאלת השאלה מדוע כתוב אריה ושועל?

וראינו שהעולם אומר שהארי בבחינת התלמיד חכם. ואם כן השועל בבחינת מה?

ועוד יש לעיין שהרי במשלי שועלים הארי הוא מסמל גבורה והשועל חכמה, ואם כן מפני מה לא טוב להיות ראש לשועלים החכמים?

ונראה לי לומר שהשועל מייצג חוכמה של האדם עצמו – האדם הבודד. השועל הוא בבחינת חכמה, וטבע השועל לחיות בדד. אולם הארי חי בקהילה של משפחתו, והוא בבחינת גבורה.

ולא (תמיד) לחכמים לחם, לא תמיד החכם משיג את מה שחפץ. אולם החזק העובד עם קהילה של חזקים ובקהילה גם חוכמת המסורת משתמרת יותר וכך זנב האריות משיג את מה שחפץ וחי חיים טובים יותר מן ראש שועלים שפועל ללא אחדות.

ובדומה לכך ראינו גם בעשה לך רב. שיש בפרקי אבות גם עצות טובות לחיי האדם ולא רק עצות לגבי מצוות. ואנו רואים בפרקי אבות לגבי עשה לך רב. וששם בעצם האדם צריך להיות זנב לאריות ולהצליח. להצליח להסתלק מן הספק ולהצליח בחיים.

לא רואים כאן עניין בשיעבוד האדם לרב. יש כאן המלצה להאדם לעבוד עם האחרים. לא לזלזל בניסיון וביכולת של קבוצת האנשים לסייע האחד לשני.

מי שרוצה לעיין בעוד סוגיות בפרקי אבות, אנו מצרפים בזאת למטה לתועלת הקהל היקר.

והאידנא יש אנשים מוזרים המכנים עצמם חסידים. והם טמאים כמו החסידה שעושה חסד אבל רק עם חברותיה. וחסר להם בערבות ובהרגשת היהדות עם שאר עם ישראל. והם כעין עבדים למלך חברת האנשים שלהם – ומכנים אותו אדמור וזה דומה ל-Add-More בלשון אשכנז של אנגליה. כלומר, שנותנים לו עוד ועוד כסף, כבוד וכוח. אז הם לכאורה זנב לאריה.

ונראה לומר:

א. כתוב זנב לאריות ולא זנב לאריה, כי כשלאדם יש כמה אריות אז הוא יכול לבחור למי להקשיב והוא לא משועבד. הוא יכול לבחור ולהקל על עצמו.

ב. הם שמים זנבות שועל ממש וחלק כעין זנבות שועל על ראשם. וזה מראה עד כמה הם שפלים תחת האדמו"ר שלהם ונראה שהם לא מתביישים להיות זנב לשועלים נגד דברי חז"ל. אנשים עכו"מים ועקומים. ובחב"ד, אגב, הפסיקו עם הזנבות וגם ביטלו את מוסד האדמו"ר.

לפשטים נוספים בפרקי אבות:

כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו – אבות ו, י-יא – פרקי אבות

בפרקי אבות מחובר פרק של ברייתות שזה טקסט מחוץ למשנה והוא נחשב פרק ו.

הרבי שליט"א לקח על עצמו ללמוד מסכת אבות לאיזו נפטרת חשובה. והרבי שליט"א הגיע למשנה י' ולא חידש שום דבר. אולם במשנה י"א שקשורה למשנה י' הרבי חשב על רעיון חזק באמונה, שכר ועונש והשגחה פרטית. וחשבנו לזכות את עם ישראל בדברי התורה הללו.

הרבי דרש על העניין בבית המדרש ואחד התלמידים זריזי הקולמוס שלח לנו לפרסום.


אבות ו, י. חֲמִשָׁה קִנְיָנִים קָנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד, יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד.

תּוֹרָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב, "יְהֹוָה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז".

שָׁמַיִם וָאָרֶץ מִנַּיִן דִּכְתִיב "כֹּה אָמַר יְהֹוָה, הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי", וְאוֹמֵר, "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה, כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ".

אַבְרָהָם מִנַּיִן, דִּכְתִיב וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קוֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, דִּכְתִיב, "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהֹוָה, עַד יַעֲבוֹר עַם זוּ קָנִיתָ", וְאוֹמֵר "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה, וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם".

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן, דִּכְתִיב, "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהֹוָה, מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ", וְאוֹמֵר "וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ, הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ":

הבריתא באה להראות דברים החשובים בעולמו של הקב"ה ומראה אלו דברים יש בהם שם קניין. אולם מה לגבי שאר הדברים שעליהם לא נאמר קניין? על כך צריך לעיין במשנה הבאה.

כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו", וְאוֹמֵר "יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד":

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "יְהֹוָה חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר":

רואים שרצונו של הקב"ה הוא כבודו ולכן גם אם לא נאמר עליהם שם קניין, הם עדיין חשובים בעולמו של הקב"ה. וזה כמו שאנו אומרים, להבדיל, רצונו של אדם זהו כבודו, אז על אחת כמה וכמה רצונו של הקב"ה מלך מלכי המלכים.

רואים כאן יסוד פשוט חשוב שמי שרגיל להאמין שמה שהמלמדים אומרים לו בחיידר אז הוא לא שם לב למה שכתוב כאן. הקב"ה לא ברא את העולם למען תכלית מעבר לכבודו. וזה אומר לנו שרצונו של הקב"ה הופך מעשי האדם לטובים או רעים בהתאם לרצון ה'. ודבר זה לא חידוש בדבר המשנה, הוא פשוט חידוש לעומת דבר ההמון. מה שחשוב בתורה זה רצון ה', אין עוד מלבדו. (ולגבי הרשות שיש לאדם כלפי הקב"ה יש להרחיב במקום אחר אי"ה) וכן הקב"ה לא מסתלק מעולמו, אלא הוא מולך עלינו ועושה רצונו לעולם ועד

ועל זה הדרך אנו רואים בחלק השני של הבריתא, אצל רבי חנניא בן עקשיא, שהשי"ת רצה לכבודו לזכות את ישראל לפי רצונו בתורה ומצוות. וכן כתוב בהמשך ה' חפץ למען צדקו, מה שה' רוצה זה צדק ולמען החלת צדקו הוא מגדיל תורה ומאדירה.


לע"נ מרת רינה בת ר' שמעון יהודה

בטל דבר בטלה אהבה – ופשט גדול באהבת ה' – פרקי אבות

דברי הרבי שליט"א בסוגיית 'בטל דבר בטלה אהבה', והדברים חשובים מאוד להצעירים בהקהילה הרוצים להינשא – פרקי אבות


כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר ושאינה תלויה בדבר זו אהבת דויד ויהונתן.

אבות ה טז.

ויש פשט של חוקר לא נודע למי, ואומרים כך הציבור כדבר פשוט, שידוע דבהעידנא שלנו אם איש ואשה היו פעם בקשר של חיבה וציחוק כיצחק אבינו, והם אזלו לקשר של פרידה כדוגמת משה רבינו וציפורה גרושתינו, שהם חייבים לינתק ולהפסיק להכיר האחד את השני כאילו לא היו אי פעם במקום אהבה.

וכך מעשים שבכל יום, עלטערערער מהלך עם 'יושבת בית אביה ומלובנת שיער' ב' או ג' חודשים ונהיו ידידים במעט. אך בגלל בעיות הדור לא הווי בעלי תאווה גדולה האחד לשני ומתפרדים, מיד שוכחים כל האי הזימנא דהוי חברותא בצוותא.

ופשוט שזה מגיע מן התאווה להיות בעל רכוש והיחס להנאה של האדם, כאמנון דפיתה ואנס את תמר. כגון שמצינו בזאטוטי שמשעשעים עצמם כשנכנסת בהם רוח הציחוק ומיד פסקי מציחוק זה ואזיל לציחוק חדש. ולפני שמפסיקים לצחק בתכשיט שאביהם או אימם נתנו להם, חייבים הימה לשבר כלי הציחוק, כדי שתינוק אחר לא יוכל ליהנות מזאת.

ובחוץ לנימאנדעסלאנד יש אנשים ונשים אשר יוצאים ומהלכים 'בשידוכדייטע'. ובזמן ההתראות בין הילד לילדה או האדון לאדונית הכל כשר ואין שום תשוקה אפילו. ואם אחד מן הנפגשים הוי גומר בליבו שאין השני מוצא חן בעיניו, מיד מפסיק להיות חפץ ביקרו ומתעלם הימנו וכאילו לא 'ידע' את יוסף כלל.

וזהו הפשט בבטל 'דבר' בטלה אהבה. בטלה האהבה, כביכול למפרע ולא כתיבי, אין אהבה. מפני שנתברר דלא הייתה אהבה כלל אלא 'דבר'. כמו שמצינו אצל דוד המלך ע"ה שהיה אוהב ליהונתן. ואצל דהמע"ה לא היה זה חטא, ככתוב: כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה. וידוע שדרך האוהבים מאותו מין של האדם לעשות אהבה חופשית. ולכן אוהבים כל הזמן מפני שלא הוי להם הקפיטליזמוס של האהבה. ולגבי עניין ש'דבר' הוי פריה ורביה יש עמדי הוכחות גדולות ואין כאן המקום להאריך. אולם אביא ראיה אחת דכתיבי: שאין "דבר שבערוה בפחות משניים"..


ואי תימה לך ד'דבר' הוי אהבה ומאי שנא?

קא משמע לן דתרי אהבות איכא בנוגע להעניין. יש צורה של אהבת ה'דבר' כמו שהאדם תאב לאכול. ויש צורת אהבה, שזה אימתי שהאדם תאב לעצמו, אבל לשמח השני. ואם לא הוי בעל רכוש, לא הוי עצב מאד שלא יכול לשאת השני כלל, אלא ממשיך בהחיבה כאוהב, 'כביכול אמיתי'. ומתאווה כמו דהשי"ת מקשיב לקולם של העקרים והעקרות.

וזה כמו אהבת ה'. שהרי אינה בחוש וכן שאינה רכוש, כיוון שהקב"ה אל לכל העולם וזה כעין אהבה חופשית.

ובעלי הרכוש, די-קאפיטאליסטישערס העגואיסטישערס, הוו אתאיסטעשערס גמורים ובעלי גאווה הדוחקים את רגלי השכינה. ולפיכך אנו מצווים על הצדקה והחסד. וזאת כדי ללמוד להיפרד מן הרכוש ולקבל את אהבת ה' ולא יקוים בנו הכתוב: "וישמן ישורון ויבעט, ל"ע.