הספד של אחד הרבנים על הצדיק ר' חיים ולדר זכרונו לברכה

בקהילה הספידו את ר' חיים ולדר זצ"ל ונהייתה התעוררות גדולה. ואנו מביאים המילים לטובת הציבור כדי שיוכל לחזק בכל גופו ונפשו.

חבל על דאבדין דלא משתכחין.

אני רוצה לדבר על הנפטר – הצדיק נסתר מבני ברק. כידוע הנפטר היה חזק במידת הנתינה ובפרט במתן בסתר. כל מקום שהוא ראה חרדים משלנו הוא רצה לתת ולתקוע את היתד הנאמן שלו. הוא נתן מאונו ומכוחו. וגם אם היו חרדיות מסכנות הוא לא הפלה, הוא לא אמר אני עייף ופטור או דואג בגלל חומרות של צניעות רק לגברים – חסד זה חסד. אבל רק לחרדים משלנו. אותם את החופשיים הוא לא ראה בכלל.

הוא פשוט קם ונתן. הנפטר אמר לעצמו, כל עוד שהנר דולק אפשר עוד לתקן. תמיד חיפש מישהו מסכן וחלש שיוכל להעניק לו אהבת חינם. ומרוב שהוא נתן הוא מסר נפשו ומת. הוא היה דוחק עצמו לתת ותמיד היה ממלמל לעצמו, מעולם לא היה צר לי המקום.

ופעם רצו להזמין אותו להשלים מניין ולהיות שליח הציבור בשמונה עשרה בבית כנסת, והוא אמר שהוא רוצה להיות החזן כי היה לו אונס.

ועוד משהו, הנפטר היה מלא חיים, תמיד רצה שיהיה שפע ושלכולם יהיה משפע החיים שלו. אוי אוי אוי אוי מה היה לנו. הוא היה מעיין המתגבר. לא הפסיק לנבוע. הוא היה כמו מבול היורד לחדרי בטן ותהום.

סיפר לי פעם מישהו שהנפטר לא היה רק משפיע על המוח. הנפטר היה משהו מיוחד. אנשים רבים מספרים שהיו מרגישים אותו בכל הגוף ממש. ולא רק שהרגישו אותו אלא הוא בעצמו היה דואג להרגיש את הדור והיה דואג לעשות גלגולים וכל מיני טצדקי כדי להרגיש את הדור. והיום בדור אומרים שהציבור איבד את ההרגשה, אבל אצלו זה לא היה ככה. היה אפילו אחד שאמר שמרוב המעשים של הנפטר הוא היה מרגיש שהוא נמצא בגיהנום, אבל על חיים שלנו ראו שהוא היה בגן עדן.

הוא היה איש חינוך של הדור והוא האמין שהחינוך זה לא רק בספרים. החינוך מתחיל מלמעלה עד למטה, זה מתחיל מהפה, אבל לא נגמר עד שלא מגיע הגוף.

ועד כמה שהוא היה בעצמו גדול הוא היה דואג לשמש בעצמו את הציבור. עם כל הגדולה שלו. הוא היה ממש תשמיש מצווה. כל כולו תשמיש המצווה. רק בשביל זה הוא היה חי.

אוי אוי אוי. חיים חיים חיים.

והנפטר הצדיק נסתר היה סקרן. ואפילו הקב"ה לא ידע כמה צדיק הוא היה. תמיד רצה לדעת עוד. לחקור ולהעמיק. וזה לא לפתוח ספר כמה שניות ולדפדף קצת לצד ימין או לצד שמאל. הוא היה קורא אבל מקפיד לגמור. היה מתמיד ומקפיד למצוא מצוות ולגמור את המצווה לגמרי. לא סתם הוא גמר עם החיים שלו.

אוי חיים חיים חיים חיים.

הוא היה כמו ש"ס מהלך מרוב שהיה מספיק הרבה. בשבילו כל מי שעניין אותו היה מסכתא. הוא ראה אנשים כמו מסכתות. אין עוד אנשים כאלו שהיו גומרים מסכתות כמוהו. תראו לי מי…

וכמו שמשון הגיבור, במותו השפיע יותר מחייו. היום אפילו החילונים החופשיים יודעים מי היה הצדיק נסתר שלנו והם מתפלאים על ההספק שלו, וקוראים לכל אחד הדומה לו "ולדריסט". ושמעתי אחד שאמר שיש מקומות שיש הרבה ולדריזם ולכן צריך להיות זהיר. והנה אם עד עכשיו חינך הציבור באופן אישי וקצת בספרים – גם במותו דאג לפרסם את מידת הנתינה שלו. אין בית חרדי משלנו שלא יודע מי היה חיים. הוא עשה במותו ממש מהפכה. מהפכת סדום ועמורה.

הוא נלקח בחטף ושמע רעש גדול, אבל השאיר במותו לציבור רעש יותר גדול. אין בית שלא מדברים על זה. וכמאמר הגמרא, ומה רחם שמכניסין בו בחשאי – מוציאין ממנו בקולי קולות, שאול שמכניסין בו בקולי קולות – אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות. מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה. הוא היה עוסק עם הציבור בחשאי ויצא בקולי קולות. וכך היה בפטירתו. הוא היה לבד בחשאי אבל מיתתו עשתה קולי קולות. יציאתו של צדיק עשתה רושם. מי עושה רושם יותר ממנו?

כל אדם יכול להיות חיים, רבותי. מי לא רוצה להיות חיים. הציבור קינא בו ועשה לו עין הרע וזה היה בשבילו כמו רציחה. המוות והחיים ביד הלשון – לא הלשון של חיים זצ"ל, אלא הלשון הרע של הציבור. ועדיין היה לו חיים ארוכים, מה שהוא הספיק אף אחד מאיתנו כמעט לא הספיק.

יהי רצון שנזכה רק לביאת המשיח במהרה בימינו אמן סלה.

פרשת פנחס – אקטיביזם, פנחס ובנות צלפחד

בפרשת השבוע – פרשת פנחס יש שני עניינים חשובים של אקטיביזיסמוס ואין הדבר דרך מקרה, אלא קשור האחד לשני בעבותות של מוסר השכל. ואמר על זה הרבי דרוש נאה ורצינו לזכות הרבים.

---

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא.
במדבר כה י-טו

העניין הראשון מדבר על אדם ממשפחת המכובדים, בן בנו של אהרן הכהן שלא זכה בלהיות חלק מן הכהונה כמו אביו ואחיו הקטנים. למעשה, פנחס בעצם הושפל לעומת שאר משפחתו שזכו לשמש ככהנים. הוא לא נכנס למרה שחורה ואמר שהוא מנודה או מוקצה ולא יכול לעשות כלום.

יום אחד הוא ראה במעשה נבלה וועביד דיניה לנפשיה. דבר שמשה השופט כעין מלך של עם ישראל לא עשה מאומה בנושא, כי נשתכחה ממנו הלכה. וכן לא העם הפשוט ולא שאר בכירי העם כמו הנשיאים והכהנים וכן לא השבעים זקנים. עניין זה מראה שיש כוח לאנשים מתוך העם לפעול בעצמם ולא לחכות שהשליטים ופקידיהם יפסקו בעניין מעצמם.

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֵאמֹר: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה', וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן."
 במדבר, פרק כ"ז

בסמוך לעניין בהמשך הפרשה, יש עוד סיפור דומה על בנותיו של אדם שעבר על חילול שבת או המרה את פי השי"ת לגבי ההעפלה לארץ כנען-ישראל לאחר חטא העגל שנאמר: "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם" (במדבר יד מב). ונהרג.

ובנותיו רצו להמשיך זכר אביהן בעל העבירה. הן הבינו שאף על גב שהוא נהרג בחטאו עדיין הן יכולות להמשיך את שמו אם הן יזכו בנחלה. ובני משפחתם, לכאורה, פסקו שבאמת הנחלה הולכת לקרובי האב הזכרים, ואי אפשר להן השאיר זכר לשם אביהן בנחלה. וכך הן היו צריכות לפנות למשה רבנו, ולא שקרובי האב יפנו כדי למצוא דרך להנצחת שמו. בנות ההרוג החוטא, לא התבוששו, פנו אל משה, ומשה פנה להקב"ה והביא פסיקה למענם. ודבר זזה לא נאמר למשה עד שאלה זו שהקריב משה משפטן להשי"ת.

רואים פה עניין נכבד, חשוב שאנחנו בני האדם נאמין ברצון שלנו ונקדם את חזונינו ולא נחכה לאחרים. כך היא דרכה של תורה.

בעניין "אישה אחת מאלף לא מצאתי", "מצא אשה מצא טוב" ולגבי "ומוצא אני מר ממות את האשה"

וידוע שהרבי שליט"א אינו מתעסק בעסקי הנשים ואולי לכן אמר פשט פשוט זה. "אשה אחת מאלף לא מצאתי", ותימה, הרי יש הרבה נשים בהעולם (ויש שיאמרו דיש יותר מידי) אז איך הוא לא מצא אשה בקלות?!

אלא יש לומר שלא מצא כיוון שלא חיפש, כביכול. וזה כיוון שמי שלא מצא אשה בכלל אינו אדם החשוב לו כל כך להזדווג עם האשה ולכן אינו מוצאה. ולא שאינו מוצא נשים בפרהסיא, אלא שאינו מוצאם כנשים לגביו מחמת שאינן מוצאות חן בעיניו. וזה כפי שיש אנשים חכמים מסוימים המחפשים את השכלת האשה ואת סגנון נפשה לפני מציאת חן בגופה.

וראיה לדבר ככתוב: "מצא אשה מצא טוב" וכתוב: "ומוצא אני מר ממות את האשה". שהנה כאן הוא מוצא את האשה כל הזמן ולא אשה אחת מאלף שאפילו לא מצא.

ולכאורה סתרי אהדדי ומה בעי קהלת למימר לן?

אלא הדברים פשוטים מאד, כאן קדם הנישואין וכאן לאחר הנישואין. שלאחר הנישואין היא מרה יותר מן המוות כמו שראינו עם אמנון ותמר שלאחר מעשה הביאה, אמנון שנא לתמר. ולפני שמצאה, כלומר, שמצאה פעם אחת ולא הרבה פעמים, מצא טוב. אך לאחר שחי עמה בכפיפה אחת ומוצאה כל הזמן, מרה ממות לאדם. וזה מוסר השכל להבעל והאשה שאפילו עניין טוב להגבר "הישר" כהאשה יכול להיות מר ממוות.

ולפיכך צריך ליזהר לא לחנוק האחד השני על ידי דשרויים במחיצת האחר כל הזמן, אלא יש להעניק שלווה להאשה או להאיש בהעניין.

ויש לחקור האם קהלת דיבר על האשה מבחינת טבעה או מבחינת המבקש למצוא לעצמו דוד ואז עניין זה הולך גם על הרגשת הנשים כלפי האנשים. ודבר זה קשה מאוד ועל כן הודיע הרבי שליט"א שיעסוק בזאת פעם אחרת.