טקס חיפוש הגמרא בישיבה – מעולם הישיבות

אחד מחברי הקהילה ביקש שנפרסם משהו במדור מעולם הישיבות לתועלת הכלל בנושא חשוב. והנה דבריו:

כעת מתחיל זמן חורף תשפ"ב המוני בית ישראל עשרות אלפי בחורי ישיבות הולכים ללמוד בבתי המדרש של הישיבה ולהפוך יהודים טובים יותר.

וכל בוקר יש טקס החוזר על עצמו. טקס חיפוש הגמרא.

למדתי בשלוש ישיבות גדולות ונודעות ובאף אחת מהן לא היה מדף לגמרות של הבחורים.

כתוצאה מכך כמעט כל יום היינו מחפשים הגמרות שלנו בישיבה. שזה אומר לחפש סימונים חיצוניים על הגמרא. למשל גמרא בהוצאה מיוחדת או מדבקה בצבע מסוים. ברם לא תמיד זה היה קל למצוא הגמרא, שהרי מישהו היה חוטף הגמרא ולומד בה בקולי קולות ובמסירות נפש ותוך כדי שהוא נמרח על הגמרא עם בטנו או נשען עם מרפקיו על הגמרא כאילו היא גמרתו הנאמנה – ושלא אכפת לו ולה מכך שהוא מבלה את גמרתו במהירות.

יום אחד חשבתי שאולי הגמרא שלי נעלמה בגלל שכתוב: "ניחא ליה לאיניש דתיעבד מצווה בממוניה". זה אומר שמישהו לא מצא הגמרא שלו והחליט להשתמש בגמרא היפה והנוחה שלי. כלומר, לפי מחשבתו אני שמח שהוא יכול לקיים המצווה בגמרא שלי. ומה לגבי זאת שלי אין גמרא לעצמי ללמוד בה?!

לפיכך חשבתי שאמצא דרך להציל הגמרא הקדושה שלי. כתבתי היכן שנהוג לכתוב השם בגמרא. אין רשות להשתמש בגמרא ללא רשות בשום פנים ואופן. ושוב הגמרא נעלמה עד שמצאתיה לאחר טרחה רבה.

כמובן שלאחר מסעות חיפוש הגמרא, פעמים רבותי גיליתי שהיא נפגמה והושפלה. אולי חומד הגמרא החליט שמכיוון שהגמרא לא שלו הוא יכול להתעלל בה. ושמא לא אכפת לו לבזות הגמרא שהרי הוא גם בז לתורה שאומרת לא תגזול.

וכמובן שהיו פעמים שתהיתי הרי מדובר בבחור ישיבה, בן תורה, והוא כעת לן בעולמו של תורה, מדוע שיבזה התורה? ואז לימדתי על חוטף הגמרא זכות, שקשה לו. הרי הוא לא רצה לגמרי לבוא לישיבה. העניין נכפה עליו בצורות שונות. לכל הפחות הוא משתדל ללמוד, ומאידך קשה לו להקפיד על ההלכה שהרי הוא צריך להתחיל ללמוד שמא הישיבה וחברת הישיבה לא יאהבו אותו ואז יזיקו לו. כמובן שאז הוא לא בא לזלזל, הוא פשוט רוצה לשרוד. והוא גם חסר אידאליזציה והוא עייף ולכן קשה לו להחזיק עצמו והוא נשען או נמרח על הגמרא ולפעמים גם ישן עליה עם מצחו המזיע והשומני. קשים חייו של בחור הישיבה.

וכאן אני קורא לישיבות לארגן מדפים לגמרות פרטיות ולא לעודד תרבות גזל. לחילופין אפשר לעשות גמרות קומוניסטיות שיתופיות, כלומר, הבחור לא מביא את גמרתו, אלא הישיבה מביאה גמרות וכל אחד יכול להשתמש בגמרא שמוצא, מבלי לבצע טקס חיפושים כל בוקר.

שיהיה לכולנו חורף בריא וזמן טוב

בוצ’ה / יוסף בר-יוסף

בוצ'ה – אני רוצה אבא | הצגה נפלאה ועצובה מאוד של תאטרון החאן

הרבי שליט"א היה אמש בהצגה והוא נהנה עד מאוד. המשחק של השאו-שפילערס היה מקסים ועם שנינויות לרוב שרוב החילונים-חופשיים לא הבינו. וחבל, זה היה הפסד מרובה של זמן, כסף וכשרון בשביל הטיפשים הנ"ל, והיה אפשר להרגיש שהשחקנים נעלבים מזאת שהקהל לא מבין את דברי הצחות המצוינים.  וכן אפשר לומר שאף אחד לא שמע את הרבי מכריז: "לא בשביל זה יצאתי מהגטו"..

סיפור המעשה הוא של אדם אשר גדל במחוזות החרדיים בארץ ישראל. והוא שנה ופירש בגלל תאוות ושקע לבור תחתיות ולא הפך לחילוני מכובד, אלא לעלוב המנאף ומשקר. ומשפחתו והוא נהפכו לשונאים ופסקו מדבר ואפילו דרך הטלפון. עברו שנים הרבה, ואביו שוכב לו על ערש דווי ומצלצל אליו בהטלפון ואומר: 'בוצ'ה' ותו לא. בוצ'ה מגיע לבית אביו שיכור. ואז אנו למדים שבוצ'ה איש אבוד שאין לו, לא עולם הזה ולא עולם הבא. יש לו חובות גדולים לאנשי דמים ומרמה והוא צריך להשיג כסף פן יכוהו או ימיתוהו. אביו מבקש ממנו שיגיד קדיש עליו ואז הוא ייתן לו היקב שלו בירושה. אולם אביו לבסוף שואלו איה הוא התפלל והוא אמר שלא התפלל. כאן הוא נהיה חילוני לשם שמים.. והוא בוכה לפני אביו ואומר: 'אבא, אני רוצה אבא'. ואז אביו מת כשהוא מסרב להביא לו היקב בירושה. וכך הוא בוכה על אביו שבשמים כשהוא יודע שהוא חייב להימלט על נפשו מפני האנשי-דמים.

כשבוצ'ה מגיע לבית אביו כל השכונה מדברת בו ושכנה אחת, צעירה בשם לאה הנראית חרדית אבל מפזלת העיניים לעבר החופשיים, מגיעה לבקרו. היא מספרת לו שהיא מקשיבה להרדיו ושאין אלוהים ולכן היא אינה מפחדת מאף אחד, ובלשונה: אין אלוהים, ברוך ה' ", ל"ע. בוצ'ה מתעלם מדיוניה באמונה כי זה לא מעניין אותו. כרגע מה שחשוב לו זה להשלים עם אביו וכסף כדי לא למות.

ולא רק בוצ'ה עושה בעיות, גם אחותו נעמי רוצה לעזוב את הבית כעת לאחר שהילדים כבר נישאו וללכת לחיות עם איש עיוור, שמן ומלוכלך. מתברר שבשונה מבוצ'ה שטען שהוא מאמין באהבה, וכיום אינו מאמין בכלום וחש נרדף כמות כלב אשפתות, היא נוהגת לקרוא ספרים חיצוניים הקרויים 'רומנים' ומצפינה אותם תחת המזרן. היא עדיין מאמינה באידאליזימוס של החופשיים בשם האהבה, היא כביכול החילונית האמיתית. ואולי היא רוצה איש עיוור כי הוא פחות שופט את האדם, כי אינו רואה. וזה אולי דברי מוסר על האווירה של מבחן שיש במקומות מסוימים אצל הקרויים חרדים.

המוסר מן הסיפור, שהקשר עם ההורים זה דבר חשוב מאוד. גם בוצ'ה ולאה הרוצה להיות חופשית לא הרגישו מספיק רצויים אצל הוריהם. בוצ'ה לעולם לא שמע מאביו שאביו סומך עליו כאדם עוד לפני שנהייה בעל-שאלה. והשכנה מוכית תדיר על ידי אימה. רואים כאן שהחשיבות ביידישקייט היא המסורת, שזה אומר קשר טוב עם אביו ואימו של האדם. וכשהאדם מאבד את אביו ואימו מאבד גם את המקום. וכל המהרהר אחר אביו ואימו כמהרהר אחר השכינה. וככתוב: 'איש אימו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו'. וכעת מובן כשההורים לא מצאו הזמן לחנך את בניהם כפי דרכם מדוע גם נעמי לא יכולה להתמיד במקום אחד וזקוקה להתפרק לה למקום אחר אצל עני החשוב כמת.

יוסף בר-יוסף כותב המחזה היה כעוס על אביו יהושע בר-יוסף וכך כתב עליו:

"בתוך ההנאה מהספר נמסך כאב אישי. כמו סופרים ואמנים רבים אחרים היה אבא מרוכז בחייו, כמו בכתיבתו, רק בעצמו. הדבר ניכר בספר, שאין בו כמעט הד לחיים שהתנהלו לצדו ולסבל שגרם למשפחתו. את ספרו הוא מסיים בתיאור המעבר שלו מירושלים לתל-אביב, והחלטתו "ליהפך לסופר" כלשונו. השורה האחרונה בספר משגעת אותי כל פעם מחדש: "וכך עליתי על דרך הייסורים של סופר בישראל" (עמ' 245). על איזו דרך ייסורים הוא מדבר? חייו התנהלו בשלווה ובנחת, בין קריית האמנים בצפת והרפתקאות האהבים שלו שם, לבין ביתה של "האשה האחרת". סערות הרגש היחידות היו אכזבות מכך שלא זכה בתהילה הספרותית שערג עליה ובקנאתו בסופרים הקאנוניים (כמו עגנון, שהיה מושא קבע לזלזול שלו). דרך הייסורים לא היתה שלו אלא של אמא, שגוועה לאטה באהבתה אליו, ושל משפחתו שהותיר מאחור בעוני ובעליבות. הצלקות מכאיבות עד היום. בעיקר בלילות. אבל הספר יפה. אין מה לעשות."

הרבי שליט"א ממליץ לכל איש מחשבה ללכת לראות את זה המחזה, אם כי לחילונים חדשים עדיף שלא יראו זאת כי זה יעשה אותם עצבים מאוד.