סיפור שאחד העורכים קיבל מאת בעל המעשה.
"קלמן, צ'מע סיפור בשבילך, הייתי 'נחום הלמדן', בחור מוכשר הלומד בישיבה ודופק סדרים, אבל גיוואלד, היה לי פלאפון בכיס. הייתה חשובה לי החירות והיכולת לתקשר עם המשפחה, הרגשתי שזה בריא לנפש שלי.
וכך כמה שנים למדתי מצוין, אבל הפרתי את הכללים התמוהים והנוקשים של הישיבה הקדושה. אנו בני מלכים ולא צריכים להיות עבדים.
פוחוביץ המק"ק (משגיח קטן קטן) הלשין לראש ישיבה. הוא מסכן זו הייתה עבודה בזויה. כנראה שלא הייתה לו ברירה וזו הייתה הדרך שלו להתפרנס. ממש לא נעים.
פוחוביץ המקק השיג את המספר שלי מאחד הבחורים בוועד והוא צלצל אלי מהמערב של הבייסמדרש, ויצאתי בתמימות לדבר ליד הטלפון הציבורי. בדרכי קלטתי שעושים לי תרגיל אמבוש, אז חזרתי למקום בבייס מדרש. אולם הם הבינו שיש לי בכיס סלולר, אבל לא יכלו להוכיח.
ר' ברוך ויסבקר ציווה עלי לעלות עימו לחדר. עליתי מאחוריו, והבנתי שהוא יכפה עלי חיפוש, ובמדרגות דחפתי לבחור משיעור א' את הפלאפון. בחדר של הראש-ישיבה, אחרי שהוא היה בטוח שיש לי פלאפון, הוא הפך בעצמו לסוהר הראשי בכלא שלו וכפה עלי להראות לו את הכיסים הריקים, ממש להוציא ולמשוך את הבד הפנימי של הכיס החוצה. לא ידעתי בכלל שלפי החוק יש לי זכות להתנגד, מזל שהוא לא עשה בי דברים אחרים… ור' ברוך לא ידע איך זה קרה שאין לי מכשיר סלולר. ומבטו התקיף הפך להבעת אכזבה. הפרצוף הנדהם שלו היה כנראה כמו של הקלגס הרומאי עם התפילין של אלישע בעל הכנפיים…
כשירדתי למטה כל הבית מדרש כבר נייס על הפלאפון. כי הבחור "העילוי" (ישיבה הזויה) סיפר לציבור שהבאתי לו פלאפון כשהייתי ביחד עם הראש ישיבה. המקק פוחוביץ קלט, אז הוא דיווח לראש ישיבה את הקומבינה.
אחרי חצי שעה כשרכושי האהוב חזר אלי, ראש הישיבה ויסבקר, קרא לי שוב פעם באופן אישי. ווהפעם אמר לי לעלות לפניו כשהוא סורק לי את הכיסים מאחורה, הרגיש לי ממש לא צנוע. נלחצתי כולי, אבל לא אמרתי נואש, בסיבוב-עיקול המדרגות בין חצי קומה לחצי הקומה השניה, העברתי בזריזות את הפלאפון מקדימה לכיס האחורי שעבר כבר את סריקת עיניו החודרות והבוחנות של מרן ראש הישיבה.
וכשהיינו בחדר הוא אמר לי: "עכשששיו תוציא את הכיסים!". כמובן שהוצאתי והוא שוב אכל קש ונורא כעס. הוא אמר לי "אני בטוח שה-י-ה ל-ך פ-ל-א-פ-ו-ן ב-כ-י-ס".
לאחר הדברים האלה, אחרי שבועיים, פוחוביץ המקק כבר שמע את כל מה שקרה דרך המלשינים הרבים בישיבה. ואגב חשוב להגיד שהעניין פשוט משחית הנפש. פוחוביץ המקק דיבר עם הצוות. והמשגיח קרא לי ואמר שחושבים מה לעשות, בגלל שביזיתי את ראש הישיבה שליט"א. תבין ראש הישיבה רדף אותי והציק לי והמשגיח ברויאר אומר שאני ביזיתי את ראש הישיבה – תקלוט עד כמה הכוח משחית. אפילו בעל המוסר הכי גדול, כביכול, בעולם הישיבות מדבר כמו ילד קטן ולא מצליח להסתכל על המצב כאדם בוגר, אלא כילד המשחק שוטרים וגנבים. עצוב מאוד. מה שווה שיטתת המוסר עם כהן ראשי שלה כך מתנהג? ביזיון!
בקיצער, המעיישה, הוחלט להרחיק אותי מהישיבה. וכך הפכתי לחרדי עובד, חרד"ק שיש לו נטפליקס אפילו…
ואוסיף, משהו, זה היה בדיוק אחרי שמרן הרב שטיינמן בא לדבר על פלאפונים ואז החתימו את כל הישיבה שלא יחזיקו פלאפונים. ואני לא רציתי לחתום.
כשהרב רפפורט אמר לי לחתום, אמרתי לו: 'בכיף'. אז הוא אמר לי איך אתה חותם וברור שיש לך פלאפון?! צחקנו… רפפורט הבין שהראששיבע מגזים.
חחח עד היום פוגשים אותי בחורים מהישיבה, בייסמאטעס החדושע שלומדים שם צעירים נשיים כאלו ששמעו מהסיפור וזה הדרך שלהם לחוות חירות.
בזכות זה אני חרדק, ברוך ה'.
מבוסס על סיפור אמיתי עם שינויים ספרותיים קלים.
קהילת קודש נימאנדעסלאנד ירושלים דאשכנז 