בוצ'ה – אני רוצה אבא | הצגה נפלאה ועצובה מאוד של תאטרון החאן
הרבי שליט"א היה אמש בהצגה והוא נהנה עד מאוד. המשחק של השאו-שפילערס היה מקסים ועם שנינויות לרוב שרוב החילונים-חופשיים לא הבינו. וחבל, זה היה הפסד מרובה של זמן, כסף וכשרון בשביל הטיפשים הנ"ל, והיה אפשר להרגיש שהשחקנים נעלבים מזאת שהקהל לא מבין את דברי הצחות המצוינים. וכן אפשר לומר שאף אחד לא שמע את הרבי מכריז: "לא בשביל זה יצאתי מהגטו"..
סיפור המעשה הוא של אדם אשר גדל במחוזות החרדיים בארץ ישראל. והוא שנה ופירש בגלל תאוות ושקע לבור תחתיות ולא הפך לחילוני מכובד, אלא לעלוב המנאף ומשקר. ומשפחתו והוא נהפכו לשונאים ופסקו מדבר ואפילו דרך הטלפון. עברו שנים הרבה, ואביו שוכב לו על ערש דווי ומצלצל אליו בהטלפון ואומר: 'בוצ'ה' ותו לא. בוצ'ה מגיע לבית אביו שיכור. ואז אנו למדים שבוצ'ה איש אבוד שאין לו, לא עולם הזה ולא עולם הבא. יש לו חובות גדולים לאנשי דמים ומרמה והוא צריך להשיג כסף פן יכוהו או ימיתוהו. אביו מבקש ממנו שיגיד קדיש עליו ואז הוא ייתן לו היקב שלו בירושה. אולם אביו לבסוף שואלו איה הוא התפלל והוא אמר שלא התפלל. כאן הוא נהיה חילוני לשם שמים.. והוא בוכה לפני אביו ואומר: 'אבא, אני רוצה אבא'. ואז אביו מת כשהוא מסרב להביא לו היקב בירושה. וכך הוא בוכה על אביו שבשמים כשהוא יודע שהוא חייב להימלט על נפשו מפני האנשי-דמים.
כשבוצ'ה מגיע לבית אביו כל השכונה מדברת בו ושכנה אחת, צעירה בשם לאה הנראית חרדית אבל מפזלת העיניים לעבר החופשיים, מגיעה לבקרו. היא מספרת לו שהיא מקשיבה להרדיו ושאין אלוהים ולכן היא אינה מפחדת מאף אחד, ובלשונה: אין אלוהים, ברוך ה' ", ל"ע. בוצ'ה מתעלם מדיוניה באמונה כי זה לא מעניין אותו. כרגע מה שחשוב לו זה להשלים עם אביו וכסף כדי לא למות.
ולא רק בוצ'ה עושה בעיות, גם אחותו נעמי רוצה לעזוב את הבית כעת לאחר שהילדים כבר נישאו וללכת לחיות עם איש עיוור, שמן ומלוכלך. מתברר שבשונה מבוצ'ה שטען שהוא מאמין באהבה, וכיום אינו מאמין בכלום וחש נרדף כמות כלב אשפתות, היא נוהגת לקרוא ספרים חיצוניים הקרויים 'רומנים' ומצפינה אותם תחת המזרן. היא עדיין מאמינה באידאליזימוס של החופשיים בשם האהבה, היא כביכול החילונית האמיתית. ואולי היא רוצה איש עיוור כי הוא פחות שופט את האדם, כי אינו רואה. וזה אולי דברי מוסר על האווירה של מבחן שיש במקומות מסוימים אצל הקרויים חרדים.
המוסר מן הסיפור, שהקשר עם ההורים זה דבר חשוב מאוד. גם בוצ'ה ולאה הרוצה להיות חופשית לא הרגישו מספיק רצויים אצל הוריהם. בוצ'ה לעולם לא שמע מאביו שאביו סומך עליו כאדם עוד לפני שנהייה בעל-שאלה. והשכנה מוכית תדיר על ידי אימה. רואים כאן שהחשיבות ביידישקייט היא המסורת, שזה אומר קשר טוב עם אביו ואימו של האדם. וכשהאדם מאבד את אביו ואימו מאבד גם את המקום. וכל המהרהר אחר אביו ואימו כמהרהר אחר השכינה. וככתוב: 'איש אימו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו'. וכעת מובן כשההורים לא מצאו הזמן לחנך את בניהם כפי דרכם מדוע גם נעמי לא יכולה להתמיד במקום אחד וזקוקה להתפרק לה למקום אחר אצל עני החשוב כמת.
יוסף בר-יוסף כותב המחזה היה כעוס על אביו יהושע בר-יוסף וכך כתב עליו:
"בתוך ההנאה מהספר נמסך כאב אישי. כמו סופרים ואמנים רבים אחרים היה אבא מרוכז בחייו, כמו בכתיבתו, רק בעצמו. הדבר ניכר בספר, שאין בו כמעט הד לחיים שהתנהלו לצדו ולסבל שגרם למשפחתו. את ספרו הוא מסיים בתיאור המעבר שלו מירושלים לתל-אביב, והחלטתו "ליהפך לסופר" כלשונו. השורה האחרונה בספר משגעת אותי כל פעם מחדש: "וכך עליתי על דרך הייסורים של סופר בישראל" (עמ' 245). על איזו דרך ייסורים הוא מדבר? חייו התנהלו בשלווה ובנחת, בין קריית האמנים בצפת והרפתקאות האהבים שלו שם, לבין ביתה של "האשה האחרת". סערות הרגש היחידות היו אכזבות מכך שלא זכה בתהילה הספרותית שערג עליה ובקנאתו בסופרים הקאנוניים (כמו עגנון, שהיה מושא קבע לזלזול שלו). דרך הייסורים לא היתה שלו אלא של אמא, שגוועה לאטה באהבתה אליו, ושל משפחתו שהותיר מאחור בעוני ובעליבות. הצלקות מכאיבות עד היום. בעיקר בלילות. אבל הספר יפה. אין מה לעשות."
הרבי שליט"א ממליץ לכל איש מחשבה ללכת לראות את זה המחזה, אם כי לחילונים חדשים עדיף שלא יראו זאת כי זה יעשה אותם עצבים מאוד.
קהילת קודש נימאנדעסלאנד ירושלים דאשכנז 