תגית: דבר תורה

עשה לך רב – פרקי אבות

קושיה פשוטה של הרבי שליט"א בעניין עשה לך רב.

עשה לך רבוקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות“ (משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ו').

”רבן גמליאל אומר: עשה לך רבוהסתלק מן הספק, ואל תרבה לעשר אומדות“ (משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ט"ז)

נשאלת השאלה מדוע כתוב פעמיים עשה לך רב?

וכן רואים שבמשנה אחת כתוב וקנה לך חבר ובמשנה השנייה כתוב הסתלק מן הספק, מה הפשט?

ויש לעיין מה זה רב. הרי גם כתוב מה שקנה עבד קנה רבו וכן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?

והנה רואים שיש ב' מיני רבנים. בתחילה הרב היה אחד שעשה לו רב בממון, או ירש. והוא היה קונה עבד. והעבד צריך לעשות רצון האדון. ולאחר זמן תלמידי החכמים שבדור קיבלו תואר אדנות של רב. כביכול עם ישראל הוא העבד של הרבנים ושתלמידי החכמים הם אדונים הנחשבים בחברת האנשים כי מומחים בתורה ובעלי התורה וכדומה. ועדיין יש בזמן הזה רב בממון ועשירות ורב בהלכה.

לכן כתוב פעמיים. פעם אחת עשה לך רב וקנה לך חבר, שזו עצה טובה להצליח בחיים. ולכאורה מבחינת פרנסה. עשה לך רב וקנה לך חבר. עשה לך רב דומיא דהחבר.

וידוע שיש בעולם כעין שודדים השולטים בארצות מסוימות גם אם אין להם שלטון אופיציאלי המוכר על ידי אומות העולם. הם מכונים "מאפייה" או "קרטלים". וצריכים תושבי המקומות הללו אם חפצי הצלחה הם, להעניק נאמנותם לאדונים שלהם המכונים "בוס". ובתמורה האדון מארגן להם פרנסה ובזמן משבר בריאות מביא להם רופאים וכולהו.

ובדומה לכך צריך האדם המיושב שיהיה לו חברים וכן צריך אדון, אדם רם מעלה לפי כללי חברת האנשים שידאג לו להצלחה בחיים. ואצל חברת החרדים, הם אפילו מסייעים למצוא שידוך לאדם ויש כאלו שהם מסדרים לו לאדם פרנסה. ועל אחת כמה וכמה אם אדם מחציף פניו לרבי של קהילתו בחצרות של אנשים המכונים חסידים, והם יירדו לחייו ויהפכוהו לעני, אביון, אומלל וגלמוד.

ופעם השניה, כתוב והסתלק מן הספק. לפעמים אדם לא הספיק לדעת את כל התורה. לפיכך הוא כעת סובל מן הספק. ויכול להחמיר ולהפסיד ממון רב או דברים אחרים. לפיכך טוב ויפה לאדם להחזיק לו רב כדי שיוכל להסתלק מן הספק. ואכן כתוב מיד אחר כך להסתלק מן הספק לא להרבות בעישור האומדות. כלומר, לא להחמיר יותר מידי. וכאן היהודי צריך להשתמש ברב ולהקל את חייו וחיי משפחתו.

הצד השווה שרואים שאין חייבים לעשות רב. ומשמע באופן ברור שזו עצה טוב לחיים. עצה טובה לא להחמיר יותר מידי, ועצה לסדר את חיי האדם.

והוסיף הרבי שליט"א, לאחר כל דברי אל תבואו להציק לי כל הזמן בקושיות. ראשית תשאלו עצמכם מה אתם יכולים לענות. ואם לא תדעו, תחקרו ותלמדו. ורק אם אין עמדכם הזמן או שמדובר בשעת חירום או לא מצאתם תשובה לאחר שחקרתם, אז פנו אלי לעצות ומענות.

ולעניין חיוב לציית לרבנים לאחר שבוטלה הסמיכה, בפעם אחרת נדבר בדבר ואין כאן המקום להאריך בזה. ומנהג קהילת קודש נימאנדעסלאנד שכל אחד יכול לעשות שבת לעצמו.

ברכת משה לבוני המשכן – פרשת פקודי

הרבי שליט"א התארח בשמחת חתן וכלה בשבת קודש פרשת פקודי. ביקשו מהרבי לדרוש. הרבי לא הכין. אולם ביקש חומש ומצא משהו חיש. כאן המקום להגיד שהרבי נוהג לומר שמי שמקפיד להגיד דבר תורה כל שבת למשך כמה שנים יכול למצוא דבר תורה בכל פרשה. הקב"ה נותן לו סייעתא דשמיא למצוא תורה חדשה ולחדש חידושים. וכל המרבה לומר דברי תורה, הרי זה משובח.

"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה יהוה כן עשו ויברך אתם משה" – שמות פרק ל"ט פסוק מ"ג.

א. שאל הרבי, מדוע משה בירך, אם מישהו עושה מה שצווה וחייב לעשות מגיע לו ברכה?

ב. הקשה הרבי עוד, מדוע כתוב כאשר ציווה ה' ולא כאשר ציווה משה או ה' את משה כמו במקומות אחרים. וכמו שמצינו בסמוך: "ככל אשר צוה יהוה את משה כן עשו בני ישראל את כל העבדה" – פרק ל"ט פסוק מ"ב.

ענה הרבי שלגבי א. יש אנשים, ואנו רואים זאת גם בניהול הקהילה, שלא מסיימים המלאכה, הם לא גומרים. הם באים עם תירוצים מדוע לא הספיקו. וכל פעם יש להם תירוץ חדש. הם לא מנסים לפתור הבעיות. הם לא אנשי ביצוע "בולדוזרים". לפיכך מכיוון שהם לא חזרו עם תרוץ, אלא עשו מה שצריך לעשות – ולכן כתוב מפורש וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה! בלשון פליאה… לפיכך מגיע להם ברכה.

ולגבי ב. לכן כתוב כאשר ציווה ה'. הם הבינו שמשה לא סתם מצווה אותם, אלא רוצה מה שה' רוצה. ולפיכך שינו דברים כדי לעשות את רצון ה'. גם אם משה אמר להם בצורה אחרת. הם הבינו דבר מתוך דבר ועשו את רצון ה' בדיוק כמו שמשה רבינו גם רצה ולכן לא היה סתירה. וזה דרכו של המבצע הבולדוזר.

ודבר זה חשוב בבניין הבית. אם האשה שולחת בעלה לשוק לרכוש מיני מאכל לביתה שלא ישוב עם תירוץ. ואם האיש שולח האשה לרכוש משהו לצרכי הבית. שלא יהיו כמו השליח של מרתא בת בייטוס – בבלי גיטין דף נו.

מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הויא. שדרתה לשלוחה ואמרה ליה: זיל אייתי לי סמידא (סולת) אדאזל איזדבן. אתא אמר לה: סמידא ליכא, חיורתא איכא. אמרה ליה: זיל אייתי לי. אדאזל איזדבן. אתא ואמר לה: חיורתא ליכא, גושקרא (לחם גס) איכא. א"ל: זיל אייתי לי. אדאזל אזדבן. אתא ואמר לה: גושקרא ליכא קימחא דשערי איכא. אמרה ליה: זיל אייתי לי. אדאזל איזדבן. הוה שליפא מסאנא, אמרה איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל. איתיב לה פרתא בכרעא ומתה (כי הייתה איסטניסית). קרי עלה רבן יוחנן בן זכאי: "הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה". איכא דאמרי: גרוגרות דר' צדוק אכלה ואיתניסא ומתה. למי שצריך ביאור.

השליח של מרתא בת בייטוס חזר עם תירוצים. הוא לא הבין שהיא העשירה ביותר בירושלים ושלכן יקנה הכל. הוא העדיף לחזור שוב ושוב לשאול. גם אחרי שידע שכל פעם אמרה לו לקנות מה שהיה. כך מביאים חורבן. צריך לחשוב ולא להביא תירוצים וכך מביאים עלינו בניין – בניין עדי עד.

מהדרין מן המהדרין – פשט נאה לחנוכה

הרבי דרש בחנוכה דברי תורה נפלאים בעניין מהדרין מן המהדרין, והגבאין היו עסוקין ולא הצליחו להעלות החידושים עד עכשיו. ואם לא עכשיו אימתי, ואנו מעלין זאת כאן לשמחת הציבור שתמיד רוצה ושמח ללמוד פשטים נאים ונפלאים.

"תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, ב"ש אומרים: יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך; וב"ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך." (שבת כא ב).

ונשאלת השאלה מדוע החג היחיד שיש בו הלכה של מהדרין מן המהדרין זה חנוכה? מה מייחד את חג החנוכה שבו רשום בהלכה מהדרין מן המהדרין?

ויש לדבר ב' פשטים:

א. נס פח השמן – שטומאה הותרה בציבור וחיפשו דווקא טהור. כלומר, הנס היה שחז"ל הבינו בזמן בית חשמונאי שצריך לחנוך את בית המקדש כמו שצריך בטהרה. ואולי לא היו מבטלים הדלקת המנורה, אבל עשו מאמץ גדול וחיפשו ומצאו רק פח שמן אחד וזה הספיק לשמונה ימים עד שהכינו שמן טהור חדש. ויש לעיין מדוע טומאה בציבור כשהיה לבסוף שמן טהור ליום אחד. ואולי אפשר לומר שהם פסקו שטומאה הותרה בציבור בזמן מלחמה. אולם הקב"ה האיר לעם ישראל פנים והשמן דלק לח' ימים. וכן אפשר לומר שבאת הם פסקו דחויה, וטומאה הותרה בציבור לעניין הדלקה רק מהיום השני והיה נס לח' ימים.

וזה מראה שאם הנס היה על מהדרין, אז תיקנו הלכות הדלקה מהדרין מן המהדרין זכר לנס. ויש כאן מוסר השכל גדול, שגם אם קשה צריך לנסות עוד והקב"ה נותן ישועות או פותח העיניים ואנו מגלים שהקב"ה דאג לנו כבר בשעתו ורק כעת שמנו לב. ולכן חוגגים שמונה ימים גם על גילוי פח השמן הטהור שהיה קיים ולא נוצר בנס.

ב. ועוד יש לומר, שבמלחמה על התרבות היהודית מול התרבות הגויית היוונית צריך תשובה של מאבק על ידי תרבות תורנית, לא רק המינימום של ההלכה. בקולטורא קאמפף עושים המקסימום, כמו שאדם רוצה לקרוא את הספר הטוב ביותר בתרבות שלו, אזי אנו עושים המצווה החזקה ביותר בתרבות שלנו. אנו מגבירים את האש הרוחנית שלנו על ידי כמה מדרגות של מצווה.

ורואים מכאן את חשיבות התרבות היהודית בעם ישראל. ודבר זה הוא מצווה להציל את ציפור הנפש של עם ישראל. ופעמים יש אנשים שהם שומרים ההלכה כמו שצריך אבל ציפור הנפש שלהם כבר התייוונה ואז בניהם יוצאים לתרבות רעה וכדומה. והם צריכים ללמוד שפה ושם יש להחמיר כדי להרוויח החיבור הפרטי של האדם לתורת ה'. ואם אדם עושה מה שחייב יכול חלילה לחוש משועבד. וכשעושה יותר הוא כמו אינו מצווה ועושה והרבה יותר מחובר לתורה.

ואולי לכן גם חייבו גדר לכל הפחות בהלכה שיהיה מצווה ועושה, שיהיה הצער של חיוב המצווה – מים גנובים ימתקו. ומאידך גיסא נתנו אפשרות לעשות יותר מן לכל הפחות שיהיה אינו מצווה ועושה. וכך האדם מקיים בחדא מחתא בהדלקת נירות המנורה בחנוכה מצווה ועושה ואינו מצווה ועושה ומקבל יותר שכר, אבל גם יותר מחובר לתורת השם. ודבר זה סוד גדול. (ואולי לכן גם אפשר להבין בקלות מדוע נשים מקיימית נר חנוכה על אף שזה דרבנן דהזמן גרמא גם המהגרים מן המהדרין).

ועניין זה יכול גם להסביר ההבדלים שיש בין הנשים להאנשים בהחיבור לתורה. אצל האשה הרבה מצוות שהן פטורות זה בהתנדבות והן עושות זאת כמו הגוי והעבד. ואצל האנשים זה מחובת המצווה ולכן החיבור של ההתנדבות חלש יותר. ואולי כך נולדו החומרות ותוספת המצוות. וידוע שכיום הנשים מצד אחד אוהבות התורה יותר מהאנשים על אף שהן לא כל כך יודעות מה כתוב בתורה לעומת האנשים. וכן הן מתנדבות ולא מקפידות ללמוד ההלכה ולקיים כראוי. וזה מובן כי הן מחוברות חזק יותר מן האיש על דרך ההתנדבות.