תגית: השכלה

מעשה משמחה המודרנישער ופנחס הטשאלמער

מעשה שנתקבל בהקהילה לפני שנים מספר. וכדאי לספרו בהקהילה אימתי שמתפרסמים דברי מחלוקת השקפתית בעם ישראל. וכל המרבה הרי זה משובח.


עריכה: מערכת כמראה הקשת


קראו לו שמחה ושם משפחתו היה שטורם. מינקותו תכונתו המרכזית הייתה הסערה. היה נוגס במאכלי אביו האהוב כהוריקן קתרינה, ומשאיר חורבן בצלחת וסימן של מערבולת בכוס. היה נכנס לשירותים בטריקת דלת שוהה דקה בדיוק 'על השעון', וביוצאו החוצה היה שוטף את ידיו בחיפזון מדויק של עשרים ואחת שניות ומנגבן חיש במשך עשר שניות.

משהתבגר הפך לווכחן גדול וידוע. היה תמיד שותק בתחילה, שומע את להגי הצד השני בשתיקה כשקט שלפני הסערה ואו אז היה פותח את פיו. היה אומר טיעון ועוד טיעון ועוד טיעון ואינו בוחל בטיעוני סרק ומערבב את דעת השומע. היה מכניסם ל'שוק' ונועל את הדיון עם מילתו האחרונה.

בסוף העשור השני לחייו הפך עם רוחות הזמן למודרני בעיני עצמו. היה תוקף את רוח ישראל סבא ברוח מצויה. לתקופה קצרה נעלם, ואנשים שחשבו עצמם יודעי סוד אמרו כי לבושו בתקופה זו היה ירוק. לאחר מכן הפציע שוב ולשיער ראשו סימני התארכות מיום ליום, עד אשר היה תמיד מתנופף במרוצתו או ברוח.

הרבה מחבריו נפגעו מהתנהלותו. אולם הוא הבין מגיל צעיר את הביטוי 'משיב הרוח ומוריד הגשם' (כשאדם רוצה להשיב רוח שומה עליו להוריד לעצמו שתיה) , מכיוון שאהב מאוד לעשן והיה זקוק לשתייה, דאג תמיד לשתייה אמריקאית קרה וזמינה לו ולחבריו מושאי ווכחנותו. חבריו נהנו מנדיבותו ההרסנית לארנקו והיו מסובבים אותו ככלה בחופתה ושכחו את היעלמותו. ונהוג היה לטעון עקב תופעה זו שיש לו כריזמה.

גר הוא בעיר הקודש ירושלים. איווה למושב לו את הרובע היהודי בגלל האווירה הרוחנית של העיר העתיקה על שלל מקומותיה הקדושים, כשבראשם כיפת הסלע שהזכירה לו את בית המקדש ואת אימו.

מנהג ישן ונושן יש אצל תושבי ירושלים הלבושים כמו בימי העידן העתיק של מלחמות הדת באירופה, ואשר כינויים 'טשאלמערס', או 'צַ'אלמֶערְס' בלשון עברית של הציונים, לעבוד בשעות הלילה בגיוס כספים למען משפחות במצוקה. מנהגם היה לפשוט בצורה שיטתית כעזים בשדה המרעה. ותמיד היו מכריזים שאין הם עובדים למחייתם, ועניין זה הפך לאבסורד ידוע, והחילונים היו מאמינים להם ואומרים: "הנה תראו החרדים אינם עובדים".

היה צ'אלמער שמן עם כתונת פסים אשר צבע הבגד היה כחול והפסים לבן. משהו המזכיר את סמלה של המדינה שכלפי חוץ אינם מכירים בה. הצ'אלמער, אשר שמו היה פינחס, אהב לאסוף כספים ברובע והיה פושט כל יום שלישי על ביתו של שמחה מיודענו. שמחה היה תמיד טורח להזמינו לביתו פנימה. הזמינו לשתיה, לסיגריה, קוגעל טוב, ברנדי בהכשר הבד"ץ העדה החרדית, וכמובן ויכוח טוב על ענייני השעה.

ככל שהרוח המשיכה לנשוב בעולם ולהניע את האבק ממקום למקום, שמחה הקצין והפך לאחד מראשי מחנה החרדשים הנאמנים. הקים בית ספר מעורב לילדים וילדות חרדים בשם 'הקידמה והמיניות הבריאה'. חילק אמצעי מניעה בשם תכנון נכון של המשפחה. ועוד שאר יוזמות השאובות מחיי הרוח של הגויים. וכדי לפנות לו עוד זמן הגרש מאשתו הטובה, ונוהג היה לומר "המטרה מקדשת את האמצעים, אני נשוי לדרך ולאמצעים, לא לאשה. אשה באה, אשה הולכת, אך המטרה נשארת".

יום אחד החליט להקים מרפאת מוות להפלת עוברים של נערות חרדיות במצוקה שלא קיבלו חינוך מיני, כיון שלא למדו והתחנכו בבית ספרו של שמחה שלנו. בזה אף הציל הוא הרבה נערות מיציאה מירידה מדרך התורה, אשר גם עלולה אולי להוביל שאולה להתאבדות, וכך מנע עבודה מן ה'חברה קדישא'.

על חוצפה זו הצ'אלמערס אשר היו אדוקים מאוד בדתם לא יכלו לסלוח. החלו הם מתאספים ליד ביתו וצועקים 'געוואלד'. פצ'קווילים כיסו את מרחבי ביתו כשטיחים פרסיים בארמון השאח. ומכולם מביטה תמונתו ושמו, כמו הזבל של מועמדי המפלגות לפני הבחירות.

שמחה שם לב שפינחס הצ'אלמער פסק מלהופיע. הבין הוא שסוף כל סוף כנראה גם בענייני הכסף יש לצ'אלמער גבולות אדומים מחמת המרפאה להרג עוברים. שמחה שהחל להשתעמם היה הולך לטייל באזור מגוריו. ומכיוון שפחד לצאת מביתו בזמן המחאה הלילית מול ביתו, היה יוצא מחופש לכמותם, כצ'אלמר ותיק ובעל ניסיון.

יום קיץ אחד, עת בגדיו היו אצל המכבסה, חשק לצאת. בהתחלה חשש ועל כן התאפק. אולם לאחר זמן, נשבר. יצא לרחוב והלך לטייל לכיוון העירייה. כשהגיע לכיכר החיילים שבין החומות לעירייה, רכב גדול נעצר לידו בחריקה ומשם יצאו אנשים רעולי פנים כאנשי דאע"ש וחטפוהו.

נתברר שהם היו חברי תא המחתרתי של 'התנועה למען האקשן בימי הקיץ הארוכים' הידועה בשם 'קנאת השם'. הם חטפוהו והחליטו שיוציאוהו להורג בסייף מתוקשר מול המצלמות כמנהג קודש דאע"ש. הכינו את כל האביזרים ובינתיים השאירוהו בבית המסתור אשר בשכונת 'בתי הונגרים'.

שמחה היה עצוב. חשש שהוא הולך למות. עשה חשבון נפש וראה שחי למען קדמה אשר אינה שווה אפילו כלום. ונתחרט על תמימותו הרבה ועל אמונתו בצדק האלוהי והאנושי. לפתע שמע את הדלת נפתחת, וראה את פינחס הקבצן, חברו לשעבר, נכנס.

פינחס התיר את האזיקונים שבהם היה קשור, העמידו על רגליו. שלף מלבוש צ'אלמערי משקית שקופה ומרשרשת והורה לאסיר לשעבר להתלבש. במהירות רבה יצאו הם מן הבית לכיוון שכונת גאולה, כשבדרך הם רואים קבוצות נערים מדברים בהתרגשות על החטוף ועל הוצאתו הקרובה להורג.

כאשר הגיעו למעבר הגבול בין שני עברי רחוב יפו, בין שטראוס החרדי וקינג ג'ורג' החילוני, עמדו להיפרד. או אז לא יכול היה עוד שמחה להימנע, ושאל את פינחס מה שהציק לו בשעה האחרונה: "מדוע הצלתני?".

ענה לו פינחס: "מינקותי אמרו לי שכל מי שאינו כמוני וקהילתי הוא גוי, ויש לנצלם כי הם רשעים וטיפשים. אולם אני אתך דיברתי וראיתי את התנהגותך הנחמדה, ותמיד גם הענקת לי מתת נדיבה ואירחת אותי כיד המלך, ולפעמים עד שעות מאוחרות ועד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. הבנתי שלא כל מי שאינו כמוני הוא רשע ובן מוות. למדתי ממך שמותר לעבוד. ואכן החילותי לעבוד בשיווק דרך הרשת וכמובן בסודי סודות, ורק המשכתי לבוא אל כבודו מתוך הרגל, כאדם המבקר את רעהו. ולהגיד למתת של כבודו 'לא', לא יכולתי מפני הכרת תודתי, לפיכך קיבלתי את המתת. מכסף זה ארגנתי כולל עם מלגה לאברכים שיסרבו לקבץ נדבות. וכל זה היה בשקט גדול. וכלפי חוץ היה לנו כולל לקנאים. ומפאת קנאותי, כביכול, נודע לי שאלו שחטפוך שמוך בו בבית, ובכך יכולתי לחלצך. עלה והצלח והמשך לשלוח את לחמך על פני המים".