תגית: השקפה

וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים

ווארט מבהיל מהרבי שליט"א בעניין ריחום על הבריות. ודברי הרבי הם על דרך צחות ויש להבין את דבריו שאין לעשות יותר מידי עד שהאדם נהיה חלש ואז העולם הבזוי בז לו ומצר את צעדיו.


תניא ר' גמליאל ברבי אומר (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים.

ואומרים בק"ק נימאנדעסלאנד ירושלים דאשכנז על דרך צחות שמי שמרחם על כל הבריות, אזי הבריות לועגים לו וחושבים אותו לחלש ורוכשים לו בוז ומשטמה וכן מצרים את צעדיו ולכן הוא זקוק לרחמי שמים.

אך מי שאין מרחם על הבריות אינו זקוק להתערבות ניסית של רחמים מהשמים המבזבזת את זכויות האדם, אלא העולם יודע לכבדו ולקלסו.

מה נשתנה בין דורינו לעומת דורות עברו שהיו אז רבים פורקי עול?

הרבי שליט"א נשאל לאחרונה על ידי אנשי חינוך איך אפשר למנוע התקלקלות של הדור כשאנו רואים שהיום אי אפשר להבדיל לפעמים בין היהודים לגויים והחופשיים. ואם כן, אזי יש סכנה שהמצב שהציבור מתדמה לגוי הוא עלול להמשך במעשיו אחר הגוי ולהוריד נשמתו לשאול תחתית.

הרבי הקשיב לשאלה ואמר שהוא היה רוצה להרחיב השאלה, לשאלה כואבת יותר. וזו שאלתו של הרבי: "מפני מה בדורות עברו, כגון בתקופת הרפורמה-"הארה" ותקופת הנציונליזיסמוס והסוציאליזיסמוס עם ישראל שיחת נפשו בהמוניו והיום לא?".

וענה הרבי שליט"א, שבעצם עם ישראל הוא כעין תמונת שפיגל-אסקפלריא (תמונת מראה) וכשהגויים מאמינים בעבודה זרה, אזי הוא ראי של הגויים ונמשך לפולחן עבודה זרה או הצדיקים לעבודת הקרבנות. כשלגוי נמשכת נפשו לתאוות בשרים אזי עם ישראל נמשך לעניין. כשהגויים נמשכו לאידאולוגיזיסימוס, אזי עם ישראל נמשך לעניין, כגון תנועת המוסר, תורה ודרך ארץ, אגודיזם וכדו'. בעצם העם מבדל עצמו מן הגוי על אף שהוא מושפע מן הגוי.

אולם כיום הגויים נמשכים סתם להנאות של מאכל, מלבוש והתבוננות בשח-רחוק-מיטלטל, ועל כן הצעירים בעם נמשכים להיות עם-ארצים עצלים וצעירי האדוקים גם נמשכים להעניין. ובדרך אגב הם מתדמים להגויים ולא כי רוצים להיות כמותם. הם אפילו לא חשבו על זאת. וכך הם יכולים ממש להראות כגוי ולקיים המצוות כי אין הם נמשכים לכפור. והם נהנים מהיהדות ולא רואים הבדל גדול בין עשיית המצווה להתבוננות במיני אסקפלריא. ולכן הם לא נהיים גויים וחילונים.


וכעת יש לדון האם מצב זה רע לעם ישראל. יש האומרים שזה אומר שעם ישראל חופשי באדיקותו או בנוסח אחר – תינוק שנשבה ביהדותו, בעצם הוא חי כגוי שומר תורה ומצוות. ודבר זה אמר הרבי מוציא לעג, שהרי כך דרכו של אדם, לאנשים אין זמן לחקור הכל והוא הולך בדרך אבותיו ורוצה להיות טוב. וכך נהגו אימותינו שנהגו לשמור המצוות ולהאמין בדברים המקובלים בדור ולא ראו הבינו את המחשבה הנכונה על פי הרמב"ם – עד כדי כך שהרמב"ם אומר שיש אמונת הנשים השוטים והקטנים שאינם יכולים להבין כראוי כי דעתם אינה שלימה, ככתוב:

"כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהם ומחשב בלבו שהם אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתם אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתם שלימה". רמב"ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים יא טז.

ועדיין אין הרמב"ם מכנה אותם מינים וכופרים. והתורה על פניו ידעה את טבע הנשים, השוטים והקטנים ולא הזכירה חובה אצלנו להאמין בכל דבר או להכריז כאילו, אלא יש לעשות – וכמו שבראשונים כתוב שאין חטא בדיבור אלא למסית – וכל שכן במחשבה. וכן אנו רואים שהקב"ה הוא לא רק אלוקינו אלא אלוקי אבותינו, כלומר שאנו יורשים את הקב"ה ממשפחתינו כדבר שבו אנו רגילים ומקבלים כדבר פשוט ולא כחידוש.

ומה שהקב"ה על פניו רצה זה שעם ישראל ילך לו כמנהגו על פי טבעו והיחידים בעלי מקום למסור נפשם למען עם ישראל בשונה משאר העם. וצריך עיון מה ההבדל בין טבע היחיד לבין טבע העם? ולכן יש לומר שכל אחד ילך לפי דרכו.

בטל דבר בטלה אהבה – ופשט גדול באהבת ה'

דברי הרבי שליט"א בסוגיית 'בטל דבר בטלה אהבה', והדברים חשובים מאוד להצעירים בהקהילה הרוצים להינשא


כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר ושאינה תלויה בדבר זו אהבת דויד ויהונתן.

אבות ה טז.

ויש פשט של חוקר לא נודע למי, חדש ונודע, שידוע דבהעידנא שלנו אם איש ואשה היו פעם בקשר של חיבה וציחוק כיצחק אבינו, והם אזלו לקשר של פרידה כדוגמת משה רבינו וציפורה גרושתינו, שהם חייבים לינתק ולהפסיק להכיר האחד את השני כאילו לא היו אי פעם במקום אהבה.

וכך מעשים שבכל יום, עלטערערער מהלך עם 'יושבת בית אביה ומלובנת שיער' ב' או ג' חודשים ונהיו ידידים במעט. אך בגלל בעיות הדור לא הווי בעלי תאווה גדולה האחד לשני ומתפרדים, מיד שוכחים כל האי הזימנא דהוי חברותא בצוותא.

ופשוט שזה מגיע מן התאווה להיות בעל רכוש והיחס להנאה של האדם, כאמנון דפיתה ואנס את תמר. כגון שמצינו בזאטוטי שמשעשעים עצמם כשנכנסת בהם רוח הציחוק ומיד פסקי מציחוק זה ואזיל לציחוק חדש. ולפני שמפסיקים לצחק בתכשיט שאביהם או אימם נתנו להם, חייבים הימה לשבר כלי הציחוק, כדי שתינוק אחר לא יוכל ליהנות מזאת.

ובחוץ לנימאנדעסלאנד יש אנשים ונשים אשר יוצאים ומהלכים 'בשידוכדייטע'. ובזמן ההתראות בין הילד לילדה או האדון לאדונית הכל כשר ואין שום תשוקה אפילו. ואם אחד מן הנפגשים הוי גומר בליבו שאין השני מוצא חן בעיניו, מיד מפסיק להיות חפץ ביקרו ומתעלם הימנו וכאילו לא 'ידע' את יוסף כלל.

וזהו הפשט בבטל 'דבר' בטלה אהבה. בטלה האהבה, כביכול למפרע ולא כתיבי, אין אהבה. מפני שנתברר דלא הייתה אהבה כלל אלא 'דבר'. כמו שמצינו אצל דוד המלך ע"ה שהיה אוהב ליהונתן. ואצל דהמע"ה לא היה זה חטא, ככתוב: כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה. וידוע שדרך האוהבים מאותו מין של האדם לעשות אהבה חופשית. ולכן אוהבים כל הזמן מפני שלא הוי להם הקפיטליזמוס של האהבה. ולגבי עניין ש'דבר' הוי פריה ורביה יש עמדי הוכחות גדולות ואין כאן המקום להאריך. אולם אביא ראיה אחת דכתיבי: שאין "דבר שבערוה בפחות משניים"..


ואי תימה לך ד'דבר' הוי אהבה ומאי שנא?
קא משמע לן דתרי אהבות איכא בנוגע להעניין. יש אהבת ה'דבר' כמו שהאדם תאב לאכול. ויש אהבה, שזה אימתי שהאדם תאב לעצמו, אבל לשמח השני. ואם לא הוי בעל רכוש, לא הוי עצב מאד שלא יכול לשאת השני כלל, אלא ממשיך בהחיבה כאוהב, 'כביכול אמיתי'. ומתאווה כמו דהשי"ת מקשיב לקולם של העקרים והעקרות.

וזה כמו אהבת ה'. שהרי אינה בחוש וכן שאינה רכוש, כיוון שהקב"ה אל לכל העולם וזה כעין אהבה חופשית.

ובעלי הרכוש, די-קאפיטאליסטישערס העגואיסטישערס, הוו אתאיסטעשערס גמורים ובעלי גאווה הדוחקים את רגלי השכינה. ולפיכך אנו מצווים על הצדקה והחסד. וזאת כדי ללמוד להיפרד מן הרכוש ולקבל את אהבת ה' ולא יקוים בנו הכתוב: "וישמן ישורון ויבעט, ל"ע.