תגית: השקפה

וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים

ווארט מבהיל מהרבי שליט"א בעניין ריחום על הבריות. ודברי הרבי הם על דרך צחות ויש להבין את דבריו שאין לעשות יותר מידי עד שהאדם נהיה חלש ואז העולם הבזוי בז לו ומצר את צעדיו.


תניא ר' גמליאל ברבי אומר (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים.

ואומרים בק"ק נימאנדעסלאנד ירושלים דאשכנז על דרך צחות שמי שמרחם על כל הבריות, אזי הבריות לועגים לו וחושבים אותו לחלש ורוכשים לו בוז ומשטמה וכן מצרים את צעדיו ולכן הוא זקוק לרחמי שמים.

אך מי שאין מרחם על הבריות אינו זקוק להתערבות ניסית של רחמים מהשמים המבזבזת את זכויות האדם, אלא העולם יודע לכבדו ולקלסו.

מה נשתנה בין דורינו לעומת דורות עברו שהיו אז רבים פורקי עול?

הרבי שליט"א נשאל לאחרונה על ידי אנשי חינוך איך אפשר למנוע התקלקלות של הדור כשאנו רואים שהיום אי אפשר להבדיל לפעמים בין היהודים לגויים והחופשיים. ואם כן, אזי יש סכנה שהמצב שהציבור מתדמה לגוי הוא עלול להמשך במעשיו אחר הגוי ולהוריד נשמתו לשאול תחתית.

הרבי הקשיב לשאלה ואמר שהוא היה רוצה להרחיב השאלה, לשאלה כואבת יותר. וזו שאלתו של הרבי: "מפני מה בדורות עברו, כגון בתקופת הרפורמה-"הארה" ותקופת הנציונליזיסמוס והסוציאליזיסמוס עם ישראל שיחת נפשו בהמוניו והיום לא?".

וענה הרבי שליט"א, שבעצם עם ישראל הוא כעין תמונת שפיגל-אסקפלריא (תמונת מראה) וכשהגויים מאמינים בעבודה זרה, אזי הוא ראי של הגויים ונמשך לפולחן עבודה זרה או הצדיקים לעבודת הקרבנות. כשלגוי נמשכת נפשו לתאוות בשרים אזי עם ישראל נמשך לעניין. כשהגויים נמשכו לאידאולוגיזיסימוס, אזי עם ישראל נמשך לעניין, כגון תנועת המוסר, תורה ודרך ארץ, אגודיזם וכדו'. בעצם העם מבדל עצמו מן הגוי על אף שהוא מושפע מן הגוי.

אולם כיום הגויים נמשכים סתם להנאות של מאכל, מלבוש והתבוננות בשח-רחוק-מיטלטל, ועל כן הצעירים בעם נמשכים להיות עם-ארצים עצלים וצעירי האדוקים גם נמשכים להעניין. ובדרך אגב הם מתדמים להגויים ולא כי רוצים להיות כמותם. הם אפילו לא חשבו על זאת. וכך הם יכולים ממש להראות כגוי ולקיים המצוות כי אין הם נמשכים לכפור. והם נהנים מהיהדות ולא רואים הבדל גדול בין עשיית המצווה להתבוננות במיני אסקפלריא. ולכן הם לא נהיים גויים וחילונים.


וכעת יש לדון האם מצב זה רע לעם ישראל. יש האומרים שזה אומר שעם ישראל חופשי באדיקותו או בנוסח אחר – תינוק שנשבה ביהדותו, בעצם הוא חי כגוי שומר תורה ומצוות. ודבר זה אמר הרבי מוציא לעג, שהרי כך דרכו של אדם, לאנשים אין זמן לחקור הכל והוא הולך בדרך אבותיו ורוצה להיות טוב. וכך נהגו אימותינו שנהגו לשמור המצוות ולהאמין בדברים המקובלים בדור ולא ראו הבינו את המחשבה הנכונה על פי הרמב"ם – עד כדי כך שהרמב"ם אומר שיש אמונת הנשים השוטים והקטנים שאינם יכולים להבין כראוי כי דעתם אינה שלימה, ככתוב:

"כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהם ומחשב בלבו שהם אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתם אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתם שלימה". רמב"ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים יא טז.

ועדיין אין הרמב"ם מכנה אותם מינים וכופרים. והתורה על פניו ידעה את טבע הנשים, השוטים והקטנים ולא הזכירה חובה אצלנו להאמין בכל דבר או להכריז כאילו, אלא יש לעשות – וכמו שבראשונים כתוב שאין חטא בדיבור אלא למסית – וכל שכן במחשבה. וכן אנו רואים שהקב"ה הוא לא רק אלוקינו אלא אלוקי אבותינו, כלומר שאנו יורשים את הקב"ה ממשפחתינו כדבר שבו אנו רגילים ומקבלים כדבר פשוט ולא כחידוש.

ומה שהקב"ה על פניו רצה זה שעם ישראל ילך לו כמנהגו על פי טבעו והיחידים בעלי מקום למסור נפשם למען עם ישראל בשונה משאר העם. וצריך עיון מה ההבדל בין טבע היחיד לבין טבע העם? ולכן יש לומר שכל אחד ילך לפי דרכו.

בטל דבר בטלה אהבה – ופשט גדול באהבת ה'

דברי הרבי שליט"א בסוגיית 'בטל דבר בטלה אהבה', והדברים חשובים מאוד להצעירים בהקהילה הרוצים להינשא


כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר ושאינה תלויה בדבר זו אהבת דויד ויהונתן.

אבות ה טז.

ויש פשט של חוקר לא נודע למי, חדש ונודע, שידוע דבהעידנא שלנו אם איש ואשה היו פעם בקשר של חיבה וציחוק כיצחק אבינו, והם אזלו לקשר של פרידה כדוגמת משה רבינו וציפורה גרושתינו, שהם חייבים לינתק ולהפסיק להכיר האחד את השני כאילו לא היו אי פעם במקום אהבה.

וכך מעשים שבכל יום, עלטערערער מהלך עם 'יושבת בית אביה ומלובנת שיער' ב' או ג' חודשים ונהיו ידידים במעט. אך בגלל בעיות הדור לא הווי בעלי תאווה גדולה האחד לשני ומתפרדים, מיד שוכחים כל האי הזימנא דהוי חברותא בצוותא.

ופשוט שזה מגיע מן התאווה להיות בעל רכוש והיחס להנאה של האדם, כאמנון דפיתה ואנס את תמר. כגון שמצינו בזאטוטי שמשעשעים עצמם כשנכנסת בהם רוח הציחוק ומיד פסקי מציחוק זה ואזיל לציחוק חדש. ולפני שמפסיקים לצחק בתכשיט שאביהם או אימם נתנו להם, חייבים הימה לשבר כלי הציחוק, כדי שתינוק אחר לא יוכל ליהנות מזאת.

ובחוץ לנימאנדעסלאנד יש אנשים ונשים אשר יוצאים ומהלכים 'בשידוכדייטע'. ובזמן ההתראות בין הילד לילדה או האדון לאדונית הכל כשר ואין שום תשוקה אפילו. ואם אחד מן הנפגשים הוי גומר בליבו שאין השני מוצא חן בעיניו, מיד מפסיק להיות חפץ ביקרו ומתעלם הימנו וכאילו לא 'ידע' את יוסף כלל.

וזהו הפשט בבטל 'דבר' בטלה אהבה. בטלה האהבה, כביכול למפרע ולא כתיבי, אין אהבה. מפני שנתברר דלא הייתה אהבה כלל אלא 'דבר'. כמו שמצינו אצל דוד המלך ע"ה שהיה אוהב ליהונתן. ואצל דהמע"ה לא היה זה חטא, ככתוב: כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה. וידוע שדרך האוהבים מאותו מין של האדם לעשות אהבה חופשית. ולכן אוהבים כל הזמן מפני שלא הוי להם הקפיטליזמוס של האהבה. ולגבי עניין ש'דבר' הוי פריה ורביה יש עמדי הוכחות גדולות ואין כאן המקום להאריך. אולם אביא ראיה אחת דכתיבי: שאין "דבר שבערוה בפחות משניים"..


ואי תימה לך ד'דבר' הוי אהבה ומאי שנא?
קא משמע לן דתרי אהבות איכא בנוגע להעניין. יש אהבת ה'דבר' כמו שהאדם תאב לאכול. ויש אהבה, שזה אימתי שהאדם תאב לעצמו, אבל לשמח השני. ואם לא הוי בעל רכוש, לא הוי עצב מאד שלא יכול לשאת השני כלל, אלא ממשיך בהחיבה כאוהב, 'כביכול אמיתי'. ומתאווה כמו דהשי"ת מקשיב לקולם של העקרים והעקרות.

וזה כמו אהבת ה'. שהרי אינה בחוש וכן שאינה רכוש, כיוון שהקב"ה אל לכל העולם וזה כעין אהבה חופשית.

ובעלי הרכוש, די-קאפיטאליסטישערס העגואיסטישערס, הוו אתאיסטעשערס גמורים ובעלי גאווה הדוחקים את רגלי השכינה. ולפיכך אנו מצווים על הצדקה והחסד. וזאת כדי ללמוד להיפרד מן הרכוש ולקבל את אהבת ה' ולא יקוים בנו הכתוב: "וישמן ישורון ויבעט, ל"ע.

בעניין שום תשים עליך מלך והאם הקב"ה הוי מלך או טיראן – פרשת שופטים

דברי תורה מהרבי שליט"א ר' לייב אלכסנדר בן ר' וולף הירש, הרבי שליט"א בעניין מינוי מלך בתורה ובספר שמואל וכן חקירה לגבי מלכותו של ה' מלך מלכי המלכים.

the_nine_sovereigns_at_windsor_for_the_funeral_of_king_edward_vii

דמויות תשעה מלכים משנת ה' אלפים תרס"ח

כתיבי בדברים י"ז: "י"ד. כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ, וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. ט"ו. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא.

וצריך ביאור מדוע הכתוב לא ציווה העם באופן ברור לגבי מינוי המלך וכך צריך להבין מה כוונת הכתוב בתיבות "ככל הגויים אשר סביבותי"?

ונראה לפרש דאין עניין חשוב מאוד למנות מלך. ורק כשהעם רוצה אזי יש עניינים באיך למנות המלך. מתי העם רוצה כשהוא חש דצריך, וזה מתי כשלגויים סביבותיו יש מלכים. וידוע דהמלך הוה בעל מחשבה היררכית. וזה כשבני האדם מתרגלים דיש אדם מעליהם החושב בשבילם. ועל כן כשיש מלך אזי העם הנמצא לצד עם ישראל מציית להמנהיג ואז יכולים לשעבד עבודה וממון הרבה לפעול כנגד ישראל ונוצחים אותנו בקלות. וכשעם ישראל שרוי תחת גפנו ותאנתו ואיש הישר בעיניו יעשה קשה להלחם בהם ולכן צריך מלך כשיש מלכים בסביבותינו. ושמא לכן יש מפרשים האומרים שמלך צריך למנות יחד עם עוד ב' דברים והנה תלמוד בבלי, סנהדרין, כ: "היה רבי יהודה אומר: שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה". אפשר לראות דאולי צריך מלך לעניין מחיית עמלק ובניית בית המקדש והוא מאחד העם ומאמציו למצוות הללו.

ואם מותר לעם ישראל להמליך מלך ככל הגויים אשר סביבותיו ככתוב בתורה, מדוע השופט שמואל כעס על עם ישראל?!

וכה כתוב בספר שמואל ח': "א. וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל; וַיָּשֶׂם אֶת-בָּנָיו שֹׁפְטִים, לְיִשְׂרָאֵל.  ב. וַיְהִי שֶׁם-בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל, וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה–שֹׁפְטִים, בִּבְאֵר שָׁבַע.  ג. וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע; וַיִּקְחוּ-שֹׁחַד–וַיַּטּוּ, מִשְׁפָּט. ד. וַיִּתְקַבְּצוּ, כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיָּבֹאוּ אֶל-שְׁמוּאֵל, הָרָמָתָה.  ה. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ, וּבָנֶיךָ, לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ; עַתָּה, שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ–כְּכָל-הַגּוֹיִם.  ו. וַיֵּרַע הַדָּבָר, בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ, תְּנָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ; וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל, אֶל-יְהוָה".

רואים דעם ישראל לא אמר ככל הגויים אשר סביבותיי, אלא רק ככל הגויים. ועוד אפשר לומר, דבזה דשמואל שם את בניו כשופטים הוא כביכול הפך למלך. ואם כן מדוע העם רוצה מלך כשהמלך נוהג להטות משפט ולקחת שוחד, אלא בהכרח דלא רצו את שמואל. ועל כן שמואל צדק בכעסו. ככתוב: "ז. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-שְׁמוּאֵל, שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם, לְכֹל אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ:  כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם.  ח. כְּכָל-הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר-עָשׂוּ, מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד-הַיּוֹם הַזֶּה, וַיַּעַזְבֻנִי, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים–כֵּן הֵמָּה עֹשִׂים, גַּם-לָךְ.  ט. וְעַתָּה, שְׁמַע בְּקוֹלָם:  אַךְ, כִּי-הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם, וְהִגַּדְתָּ לָהֶם, מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם".

aa94k52

מלכת הרבי, אליזבת השניה

ובעניין אחר, צ"ב מדוע אנו מברכים ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם וכו' או בשאר מקומות דאנו מכנים את ריבונו של עולם מלך, והרי כידוע המלך מעביר את שלטונו ליורשיו ולהשי"ת אין ירושה דהרי ה' קיים לעולם, ועל כן אינו מלך, כי אם טיראן? ויש לפרש דמכיוון דה' הווה קיים לעולם אזי אין נזקק ליורש ועל כן הוי כמלך. וכל מה דהמלך צריך יורש כי אינו קיים לעולם.

בביאור 'הצדיק' ותעשיית הצדיקים והרבנים

דברי הרבי, ר' וולף הירש בן ר' טודרוס הלוי זצ"ל בעניין 'חרושת הצדיקות'. הדברים חשובים לתועלת המהרהרים בעניין התוהים בנוגע למעשים שבכל יום המתפרסמים על ימין ושמאל בנוגע לאינשי דלא מעלי הזוכים לכבוד רב ושמצליחים להשתרר על הציבור.

משרבו הקופצים להיות צדיק, בטלה הצדיקות. ופעמים הרבה נהפך הצדיק לחצי אל והאדם מרתת לא להקשיב להצדיק, משום שהוא נחשב מיוחד ומרומם. ומיד נהפך האדם הלז לזומביאי.

וחשוב כמת, כרש שאין לו מאומה וכהסגי נהור שאין לו עיניים וכהערירי שאין לו שם וכהמצורע הנמצא מחוץ למחנה. ועל זה נאמר: 'רשעים בחייהן קרויים מתים', כיוון דהוי זומביאי שאין חייהם נחשבים חיים כלל. וזומביאי הויא מילה בלע"ז, ופירושה על פי חלק מן המפרשים, אדם שאינו חי כשאר בני האדמה והוה חצי חי וחצי מת והוא אינו שולט במעשיו אלא נשלט בכוח על ידי אחר.

וכתיבי בברכות דף ח"י: "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים". ויש לבאר שלפיכך הצדיק במיתתו קרוי חי, שהרי שמו ממשיך לשעבד את בני האדם גם זמנים הרבה לאחר מותו.

ופעמים הרבה הצדיק נהיה צדיק יותר לאחר מותו ומשעבד במותו יותר מאשר בחייו. כלומר, שאם בחייו היה מפחותי הצדיקים פעמים ששמו עולה לגדולה כמחיר התבואה בשוק בזמן המלחמה אפילו שמת שנים הרבה. ולכן גם נחשב חי יותר מאשר בחייו עצמן.

והנה, צריך ביאור גדול מדוע קוראים להצדיק 'רב'? אלא שקבלה ומסורת יש בעם ישראל, שרב הווי מלשון ריבוי שיש לו רב-הרבה. כמו שמצינו שכתוב: 'מה שקנה העבד קנה רבו' ומי שיש לו רב (ממון) יכול להחזיק עבדים.

ושמא על כן נהיה שם כבוד חדש והוא 'רב', שהוא כאדון לכל דבר. וידוע שהמשעבדים בעלי הסמכות בעם שולטים לא רק על ידי הממון, הרשויות וכוח שריריהן אלא גם על ידי הכבוד שהאנשים רגילים להעניק להם, כמו שאדם זקן שולט בבנו, בנכדו ובשאר האנשים מכח זאת שהוא בא בשנים ונהוג לרוממו.

ואסור לו לאדם הדיוט להמרות את פי הצדיק. ונהגו לחנך ולחנק התינוקות של בית רבן שהצדיק צודק תמיד ושלכן נקרא שמו 'צדיק', שהרי תמיד צודק, וכל החולק על הצדיק חייב מיתה.

ומשעה שנהגו בני ישראל כך, נעשו עבדים. וידוע מהגמרא שעבדא בהפקרותא ניחא ליה ושטופים ישראל בהפקרות. ר"ל.

ומפורסם שאחד מחכמי יוון נשאל על ידי אחד מתלמידיו מהו הצדק? ויען שצדק זה מה שהחזק קובע על החלש והנה מצינו שהרבנים קרויים צדיקים.

jmeyer

תמונת אדם המשמש כרב

ולפי זה יתבאר שיש אנשים עם טבע של רצון לשלוט. והם מחנכים הציבור לציית לערכיהם. ודבר כעין זה קרוי בלע"ז קולטור-אימפיראליזמוס או קולטור-קלוניאליזמוס ויש הקוראים לזה קולטורלע העגמונייע. וקוראים לעצמם צדיקים כדי שהאנשים יקבלו מרותם.

ואין הם צדיקים אמיתיים כלל אלא רק עשירים בכוח המשעבדים את בני ישראל כמו פרעה במצרים, ועתידים ליתן על כך את הדין. והם מבזים את התורה ומחללים שם שמים וחופרים בה כבקרדום. ועל זה כתוב במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב.

ומצאתי דכתיבי בנדרים (פ"א.):

ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור. רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי. רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה.

וכן כתוב בפסחים מ"ט:

תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור.

רואים שיש רבנים מתגדרים, מתגברים, לא מברכין בתורה, כלומר שלומדים לשם שמים, אלא רודים העם כאילו הם חמורים ומשימים אותם כחמורים ולכן רצה לנשכם כחמור, וזהו מידה כנגד מידה. אך לאחר שנהיה כמותם, בוודאי עשה אמתלא ואמר לעצמן שלא מצא ת"ח ראוי שצריך לנשכו.

וכתב הרמב"ן בשער הגמול:

אבל המינין והמשומדין והאפיקורסין, שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור – ושנתנו חתיתם בארץ מחיים, והם הפרנסים ה-מ-ט-י-ל-י-ם א-י-מ-ה י-ת-י-ר-ה על הציבור שלא ל-ש-ם ש-מ-י-ם, כגון מלכי גויים, אף על פי שאינו מחטיא אותן, אלא מוליכן בדרך ישרה, אלא הצבור מכוונין דעותיהן ומעשיהן הטובים לעבודתן, ולא לעבודת אדון-הכל.. יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות, שנאמר: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וכולהו.

רואים אצל הרמב"ן שמטילי האימה היתרה שלא לשם שמים יורדים לגיהינום ואין זה משנה הרבה אם הם נדמים כצדיקים, אבל הנוהגים לשם שמים הוי צדיקים (כלומר שמעשיהן מעידים על כוונתם). ואפשר לומר שהנוהגים לשם שמים המברכים בתורה אין דרכן להתגדר, להתגבר, לרדות ולשים הציבור כחמורים.


דברי הרבי, ר' וולף הירש בן ר' טודרוס הלוי זצ"ל בעניין 'חרושת הצדיקות' – גרסה עתיקה יותר

מדרבו הקופצין להיות צדיק, בטלה הצדיקות. ופעמים הרבה דנהפך הצדיק לחצי אל והאדם מרתת לא להקשיב להצדיק, משום דהוא מיוחד ומרומם. ומיד נהפך האדם הלז לזומביאי. וחשוב כמת, כהרש דאין לו מאומה וכהסגי נהור דאין לו עיניים וכהערירי דאין לו שם וכמצורע הנמצא מחוץ למחנה. ועל זה נאמר: 'רשעים בחייהן קרויים מתים', כיוון דהוי זומביאי ודאין חייהן נחשבים חיים כלל.  וזומביאי הויא מילה בלע"ז, ופירושה על פי חלק מן המפרשים, אדם דאינו חי כשאר בני האדמה והוה חצי חי וחצי מת והוא אינו שולט במעשיו אלא נשלט בכוח על ידי אחר.

וכתיבי בברכות דף ח"י: "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים" ויש לומר דלפיכך הצדיק במיתתו קרוי חי, דהרי שמו ממשיך לשעבד את בני האדם גם זמנים הרבה לאחר מותו. ופעמים הרבה הצדיק נהיה צדיק יותר לאחר מותו ומשעבד במותו יותר מאשר בחייו, כלומר, דאם בחייו היה מפחותי הצדיקים פעמים דשמו עולה לגדולה אפילו שמת. ולכן גם נחשב חי יותר מאשר בחייו עצמן.

והנה, צריך ביאור גדול מדוע קוראין להצדיק 'רב'? אלא דקבלה ומסורת יש בעם ישראל, דרב הווי מלשון ריבוי דיש לו רב. כמו דמצינו דכתוב: 'מה שקנה העבד קנה רבו' ומי שיש לו רב (ממון) יכול להחזיק עבדים. ושמא על כן נהיה שם כבוד חדש והוא 'רב', דהוא כאדון לכל דבר. וידוע דהמשעבדים בעלי הסמכות בעם שולטים לא רק על ידי הממון, הרשויות וכוח שריריהן אלא גם על ידי הכבוד דהאנשים רגילים להעניק להם, כמו דאדם שולט בבנו, בנכדו ובשאר האנשים.

ואסור לו לאדם הדיוט להמרות את פי הצדיק. ונהגו לחנך ולחנק התינוקות של בית רבן דהצדיק צודק תמיד ודלכן נקרא שמו 'צדיק', דהרי תמיד צודק, וכל החולק על הצדיק חייב מיתה. ומשעה נהגו בני ישראל כך, נעשו עבדים. וידוע מהגמ' דעבדא בהפקרותא ניחא ליה ושטופין ישראל בהפקרות. ר"ל. ומפורסם דאחד מחכמי יוון נשאל על ידי אחד מתלמידיו מהו הצדק? ויען דצדק זה מה שהחזק קובע על החלש והנה דהרבנים קרויים צדיקים.

jmeyer

תמונת אדם המשמש כרב

ולפי זה ייתבאר דיש אנשים עם טבע של רצון לשלוט. והם מחנכים הציבור לציית לערכיהן. ודבר זה הקרוי בלע"ז קולטור-אימפיראליזמוס או קולטור-קלוניאליזמוס ויש הקוראים לזה קולטורלע העגמוניע. וקוראין לעצמן צדיקים כדי דהאנשים יקבלו מרותם. ואין הם צדיקים אמיתיים כלל אלא רק עשירים בכוח המשעבדים את בני ישראל כמו פרעה במצרים, ועתידין ליתן על כך את הדין. והם מבזין את התורה ומחללין שם שמים וחופרין בה כבקרדום ולכן כתוב במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב.

ומצאתי דכתיבי בנדרים (פ"א.): "ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור. רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי. רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה". וכן כתוב בפסחים (מ"ט:(: "תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". רואין דהרבנים מתגדרין, מתגברין, אין מברכין בתורה, כלומר דלומדים לשם שמים, אלא רודין העם כאילו הם חמורין ומשימין אותן כחמורין לכן רצה לנשכם כחמור, וזהו מידה כנגד מידה. אך לאחר דנהיה כמותם, בוודאי עשה אמתלא ואמר לעצמן דלא מצא ת"ח ראוי דצריך לנשכו. וכתב הרמב"ן בשער הגמול: "אבל המינין והמשומדין והאפיקורסין, שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור – ושנתנו חתיתם בארץ מחיים, והם הפרנסים ה-מ-ט-י-ל-י-ם א-י-מ-ה י-ת-י-ר-ה על הציבור שלא ל-ש-ם ש-מ-י-ם, כגון מלכי גויים, אף על פי שאינו מחטיא אותן, אלא מוליכן בדרך ישרה, אלא הצבור מכוונין דעותיהן ומעשיהן הטובים לעבודתן, ולא לעבודת אדון-הכל.. יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות, שנאמר: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וכולהו".". רואין אצל הרמב"ן דמטילי האימה היתרה שלא לשם שמים יורדין לגיהינום ואין זה משנה הרבה אם הם נדמין כצדיקים, אבל הנוהגין לשם שמים הוי צדיקים (כלומר דמעשיהן מעידין על כוונתן). ואפשר לומר דהנוהגין לשם שמים המברכין בתורה אין דרכן להתגדר, להתגבר, לרדות ולשים הציבור כחמורים.