תגית: התחזקות

קיימו וקיבלו עליהם מאהבה – סיפור לפורים – מעשה באברך שהחליט להיות מזרוחניק (דתי לאומי)

מישהו סיפר מעשה נאה בפורים לרבי שליט"א – והרבי ביקש שנפיץ הסיפור לתועלת אנשי החינוך וכן הרבי הכריז שהעניין טוב כסיפור לחג הפורים ומסביר את החיזוק שקיבלנו בשעתו ואנו מקבלים בפורים. חשוב להגיד כמובן ששינויים הוכנסו מסיבות מובנות.

יש איזה רב מעניין ופופולרי מאוד במגזר שפעם למד בכולל והיה לו כמה דיונים עם החברים לכולל. ויום אחד, אחד החברים או החברותות שלו אמר לו בזה הלשון: "אתה ממש מדבר כמו "מזרוחניק" (כינוי לדתיים לאומיים בגלל תנועת המזרחי הידועה בפשרנותה ובכך שרבים מבניה ירדו מן הדרך), ל"ע". ויום אחר מישהו אמר לו, הדעה שלך היא דעה של מזרוחניקים – כלומר שזו דעה לא טובה ואולי אפילו קרובה לכפירה.

בעקבות האיש שאמר שהוא מדבר כמות מזרוחניק, עשה הרב ונהפוכו והלך לרעות בשדות זרים. אמר לעצמו: "אוקיי, נשמע שהם מדברים לעניין". ולאחר זמן כשאמרו לו אתה טוען "כמו מזרוחניקים", הוא היה עונה: "מי אמר שיש בעיה להיות מזרוחניק?!".

תקופה האיש היה הולך לשמוע שיעורים אצל בני דודנו המזרוחניקים. והוא אפילו באיזשהו שלב תלה יריעת בד בצבע כחול לבן כמנהגם של המזרוחניקים בזמן הימים הטובים של השלטון הציוני. וגם הלך לאוניברסיטה שלהם בשם בר אילן והפך לרב קהילה של אנשים מדתלשים רבים כמו אצל המזרוחניקים. והוא החל מכריז שהוא מזרוחניק והחברה החרדית צריכה ללמוד מהם והם יותר מוצלחים.

ברם יום אחד לאחר כמה שנים שלו בגלות האיש חזר לכולל והחל ללמוד ולטעון שהוא חרדי ולא מזרוחניק. ואף אחד לא הבין פשר העניין.

ויום אחד שמוליק נייסלער דובב אותו ושאל אותו: "וואס פשט?". הסביר לו אותו רב, כשהלכתי למקום שלהם, של המזרוחניקים, הם היו אומרים לי: "אתה מדבר כמו חרדי, אתה אומר בדיוק כמו החרדים נשארת חרדי וכולהו. הבנתי שאני לא כמותם ולא אהיה כמו כל המונם בגלל מורשתי החרדית. אז הלכתי לרעות חזרה לשדה בור החרדי שלי, אמרתי לעצמי מה הבעיה ללמוד בכולל כמו חרדי רגיל? ולכן נשארתי חרדי בכולל, בסופו של דבר, וחרדי נולדתי וחרדי אמות. עדיף להיות זר בבית שלי מאשר זר בבית שלהם.

לפעמים האדם בשביל למצוא את מקומו תחת השמש זקוק הוא לעשות מסע, גלות כמו עריכת הגלות של הגר"א. הוא צריך לצאת ממקומו ואז להתחבר חזרה למקורות בחיבור חזק. וכמו המעשה של היהודי מהכפר ויסבקר שהלך לחפש אוצר תחת הגשר כי חלם על כך בלילה. הגיע היהודי לגשר ופגש שם מישהו וסיפר לו החלום, ואמר לו האדם הלז, אני חלמתי שאצל יהודי בכפר ויסבקר יש אוצר תחת התנור. והיה זה אותו יהודי. הבין היהודי שהשם שלח אותו לשמוע זאת והלך לביתו ומצא האוצר.

וזה ממש כמו עם ישראל שרעה בשדות זרים בזמן אחשורוש משום שנהנה מסעודתו של אותו רשע או משום שהשתחווה לצלם, ניסה "להשתלב" בין הגויים. ואחר כך חזר לרעות בשדותיו לאחר שראה שהגויים שונאים אותו והוא צריך לההשלב אצל השם וקיים וקיבל עליו מאהבה את התורה ככתוב בשבת פח.

וזה מסביר מדוע הרבה מהאנשים מתחפשים לגויים רשעים ופרוצים בחג הפורים ואחרי זה מקבלים על עצמם עול הגמוניה ונהיים צדיקים גדולים. הם משתכרים, מנבלים פיהם וכדומה – אינם יודעים בין ארור המן לברוך מרדכי, ואז לאחר שפג יינם רואים שלא טוב היות האדם מופקר, ומקבלים על עצמם עול מנהגי החברה ונהיים אנשים טובים.

בביאור 'הצדיק' ותעשיית הצדיקים והרבנים

דברי הרבי, ר' וולף הירש בן ר' טודרוס הלוי זצ"ל בעניין 'חרושת הצדיקות'. הדברים חשובים לתועלת המהרהרים בעניין התוהים בנוגע למעשים שבכל יום המתפרסמים על ימין ושמאל בנוגע לאינשי דלא מעלי הזוכים לכבוד רב ושמצליחים להשתרר על הציבור.


משרבו הקופצים להיות צדיק, בטלה הצדיקות. ופעמים הרבה נהפך הצדיק לחצי אל והאדם מרתת לא להקשיב להצדיק, משום שהוא נחשב מיוחד ומרומם מעל שאר ישראל. ומיד כשמקבל על עצמן עולו שלזה נהפך האדם הלז לזומביאי.

והןא נחשב כמת, כרש שאין לו מאומה, כהסגי נהור שאין לו עיניים, כהערירי שאין לו שם וכהמצורע הנמצא מחוץ למחנה. ועל זה נאמר: "רשעים בחייהן קרויים מתים", כיוון דהוי זומביאי שאין חייהם נחשבים חיים כלל. וזומביאי הויא מילה בלע"ז, ופירושה על פי חלק מן המפרשים, אדם שאינו חי כשאר בני האדמה והוה חצי חי וחצי מת והוא אינו שולט במעשיו, אלא נשלט בכוח על ידי אחר.

וכתיבי בברכות דף ח"י: "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים". ויש לבאר שלפיכך הצדיק במיתתו קרוי חי, שהרי שמו ממשיך לשעבד את בני האדם גם זמנים הרבה לאחר מותו.

ופעמים הרבה הצדיק נהיה צדיק יותר לאחר מותו ומשעבד במותו יותר מאשר בחייו. כלומר, שאם בחייו היה מפחותי הצדיקים פעמים ששמו עולה לגדולה, כמחיר התבואה בשוק בזמן המלחמה, אפילו שמת שנים הרבה. ולכן גם נחשב חי יותר מאשר בחייו עצמן.

והנה, צריך ביאור גדול מדוע קוראים להצדיק 'רב'?

אלא שקבלה ומסורת יש בעם ישראל, שרב הווי מלשון ריבוי שיש לו רב-הרבה. כמו שמצינו שכתוב: "מה שקנה העבד קנה רבו" ומי שיש לו רב (ממון) יכול להחזיק עבדים.

ושמא על כן נהיה שם כבוד חדש והוא 'רב', שהוא כאדון לכל דבר. וידוע שהמשעבדים בעלי הסמכות בעם שולטים לא רק על ידי הממון, הרשויות וכוח שריריהן אלא גם על ידי הכבוד שהאנשים רגילים להעניק להם, כמו שאדם זקן שולט בבנו, בנכדו ובשאר האנשים מכח זאת שהוא בא בשנים ונהוג לרוממו כל פי מנהג הציבור.

ואסור לו לאדם הדיוט להמרות את פי הצדיק. ונהגו לחנך ולחנק התינוקות של בית רבן שהצדיק צודק תמיד ושלכן נקרא שמו 'צדיק', שהרי תמיד צודק, וכל החולק על הצדיק חייב מיתה.

ומשעה שנהגו בני ישראל כך, נעשו עבדים. וידוע מהגמרא שעבדא בהפקרותא ניחא ליה ושטופים ישראל בהפקרות. ר"ל.

ומפורסם שאחד מחכמי יוון נשאל על ידי אחד מתלמידיו מהו הצדק? ויען שצדק זה מה שהחזק קובע על החלש והנה מצינו שהרבנים קרויים צדיקים.

jmeyer

תמונת אדם המשמש כרב

ולפי זה יתבאר שיש אנשים עם טבע של רצון לשלוט. והם מחנכים הציבור לציית לערכיהם. ודבר כעין זה קרוי בלע"ז קולטור-אימפיראליזמוס או קולטור-קלוניאליזמוס ויש הקוראים לזה קולטורע העגמונייע. וקוראים לעצמם צדיקים בריש גלי בכל מקום כדי שהאנשים יקבלו מרותם.

ואין הם צדיקים אמיתיים כלל, אלא רק עשירים בכוח המשעבדים את בני ישראל כמו פרעה במצרים, ועתידים ליתן על כך את הדין. והם מבזים את התורה ומחללים שם שמים וחופרים בה כבקרדום. ועל זה כתוב: "במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב".

ומצאתי דכתיבי בנדרים פ"א.:

ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור. רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי. רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה.

וכן כתוב בפסחים מ"ט:

תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור.

רואים שיש רבנים מתגדרים, מתגברים, לא מברכין בתורה, כלומר שלומדים לשם שמים, אלא רודים העם כאילו הם חמורים ומשימים אותם כחמורים ולכן רצה ר' עקיבא לנשכם כחמור, וזהו מידה כנגד מידה. אך לאחר שנהיה כמותם, בוודאי עשה אמתלא ואמר לעצמן שלא מצא ת"ח ראוי שצריך לנשכו או שהוא נושך בלימוד, שהרי לא מצינו שנשך.

וכתב הרמב"ן בשער הגמול:

"אבל המינין והמשומדין והאפיקורסין, שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור – ושנתנו חתיתם בארץ מחיים, והם הפרנסים ה-מ-ט-י-ל-י-ם א-י-מ-ה י-ת-י-ר-ה על הציבור שלא ל-ש-ם ש-מ-י-ם, כגון מלכי גויים, אף על פי שאינו מחטיא אותן, אלא מוליכן בדרך ישרה, אלא הצבור מכוונין דעותיהן ומעשיהן הטובים לעבודתן, ולא לעבודת אדון-הכל… יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות, שנאמר: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי" וכולהו".

רואים אצל הרמב"ן שמטילי האימה היתרה שלא לשם שמים יורדים לגיהינום, ואין זה משנה הרבה אם הם נדמים כצדיקים. אך הנוהגים לשם שמים הוי צדיקים (כלומר שמעשיהן מעידים על כוונתם, שאם לא כן איך יוודע העניין). ואפשר גם לומר שהנוהגים לשם שמים אין דרכן להתגדר, להתגבר, לרדות ולשים הציבור כחמורים עד כדי שהציבור מקקים המצוות להפיס את דעתם במקום לקיים את מצוות ה'.


דברי הרבי, ר' וולף הירש בן ר' טודרוס הלוי זצ"ל בעניין 'חרושת הצדיקות' – גרסה עתיקה יותר

מדרבו הקופצין להיות צדיק, בטלה הצדיקות. ופעמים הרבה דנהפך הצדיק לחצי אל והאדם מרתת לא להקשיב להצדיק, משום דהוא מיוחד ומרומם. ומיד נהפך האדם הלז לזומביאי. וחשוב כמת, כהרש דאין לו מאומה וכהסגי נהור דאין לו עיניים וכהערירי דאין לו שם וכמצורע הנמצא מחוץ למחנה. ועל זה נאמר: 'רשעים בחייהן קרויים מתים', כיוון דהוי זומביאי ודאין חייהן נחשבים חיים כלל.  וזומביאי הויא מילה בלע"ז, ופירושה על פי חלק מן המפרשים, אדם דאינו חי כשאר בני האדמה והוה חצי חי וחצי מת והוא אינו שולט במעשיו אלא נשלט בכוח על ידי אחר.

וכתיבי בברכות דף ח"י: "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים" ויש לומר דלפיכך הצדיק במיתתו קרוי חי, דהרי שמו ממשיך לשעבד את בני האדם גם זמנים הרבה לאחר מותו. ופעמים הרבה הצדיק נהיה צדיק יותר לאחר מותו ומשעבד במותו יותר מאשר בחייו, כלומר, דאם בחייו היה מפחותי הצדיקים פעמים דשמו עולה לגדולה אפילו שמת. ולכן גם נחשב חי יותר מאשר בחייו עצמן.

והנה, צריך ביאור גדול מדוע קוראין להצדיק 'רב'? אלא דקבלה ומסורת יש בעם ישראל, דרב הווי מלשון ריבוי דיש לו רב. כמו דמצינו דכתוב: 'מה שקנה העבד קנה רבו' ומי שיש לו רב (ממון) יכול להחזיק עבדים. ושמא על כן נהיה שם כבוד חדש והוא 'רב', דהוא כאדון לכל דבר. וידוע דהמשעבדים בעלי הסמכות בעם שולטים לא רק על ידי הממון, הרשויות וכוח שריריהן אלא גם על ידי הכבוד דהאנשים רגילים להעניק להם, כמו דאדם שולט בבנו, בנכדו ובשאר האנשים.

ואסור לו לאדם הדיוט להמרות את פי הצדיק. ונהגו לחנך ולחנק התינוקות של בית רבן דהצדיק צודק תמיד ודלכן נקרא שמו 'צדיק', דהרי תמיד צודק, וכל החולק על הצדיק חייב מיתה. ומשעה נהגו בני ישראל כך, נעשו עבדים. וידוע מהגמ' דעבדא בהפקרותא ניחא ליה ושטופין ישראל בהפקרות. ר"ל. ומפורסם דאחד מחכמי יוון נשאל על ידי אחד מתלמידיו מהו הצדק? ויען דצדק זה מה שהחזק קובע על החלש והנה דהרבנים קרויים צדיקים.

jmeyer

תמונת אדם המשמש כרב

ולפי זה ייתבאר דיש אנשים עם טבע של רצון לשלוט. והם מחנכים הציבור לציית לערכיהן. ודבר זה הקרוי בלע"ז קולטור-אימפיראליזמוס או קולטור-קלוניאליזמוס ויש הקוראים לזה קולטורלע העגמוניע. וקוראין לעצמן צדיקים כדי דהאנשים יקבלו מרותם. ואין הם צדיקים אמיתיים כלל אלא רק עשירים בכוח המשעבדים את בני ישראל כמו פרעה במצרים, ועתידין ליתן על כך את הדין. והם מבזין את התורה ומחללין שם שמים וחופרין בה כבקרדום ולכן כתוב במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב.

ומצאתי דכתיבי בנדרים (פ"א.): "ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור. רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי. רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה". וכן כתוב בפסחים (מ"ט:(: "תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". רואין דהרבנים מתגדרין, מתגברין, אין מברכין בתורה, כלומר דלומדים לשם שמים, אלא רודין העם כאילו הם חמורין ומשימין אותן כחמורין לכן רצה לנשכם כחמור, וזהו מידה כנגד מידה. אך לאחר דנהיה כמותם, בוודאי עשה אמתלא ואמר לעצמן דלא מצא ת"ח ראוי דצריך לנשכו. וכתב הרמב"ן בשער הגמול: "אבל המינין והמשומדין והאפיקורסין, שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור – ושנתנו חתיתם בארץ מחיים, והם הפרנסים ה-מ-ט-י-ל-י-ם א-י-מ-ה י-ת-י-ר-ה על הציבור שלא ל-ש-ם ש-מ-י-ם, כגון מלכי גויים, אף על פי שאינו מחטיא אותן, אלא מוליכן בדרך ישרה, אלא הצבור מכוונין דעותיהן ומעשיהן הטובים לעבודתן, ולא לעבודת אדון-הכל.. יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות, שנאמר: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וכולהו".". רואין אצל הרמב"ן דמטילי האימה היתרה שלא לשם שמים יורדין לגיהינום ואין זה משנה הרבה אם הם נדמין כצדיקים, אבל הנוהגין לשם שמים הוי צדיקים (כלומר דמעשיהן מעידין על כוונתן). ואפשר לומר דהנוהגין לשם שמים המברכין בתורה אין דרכן להתגדר, להתגבר, לרדות ולשים הציבור כחמורים.

 

המאנס המשמש כרב

מעשה דנוהגין לספר בהקהילה לאחר שמועות משונות המתפרסמות חדשות לבקרים.

הרבי ר' אלקשאנדער בן ר' טודרוס הלוי, זצ"ל, שהה בעיירה המרשעת רייפלאנד ואין השעה ראויה לסבר האוזן בהעניין. הגיע זמן התפילה ונזקק הרבי להתפלל. הרבי שאל וביקש מאנשי המקום: "איה בית הכנסת?". והאנשים ואפילו הגויים נשמטו ממנו והעדיפו לא להשיב לו דבר. ויסרהב בהם עד דענו ואמרו, דמנהג המקום להתפלל יחידי ועל פי הקבלה.

הרבי הקדוש לא הוה מייאש בקלות. ושילם שוחד רב לילד אחד ושאל אותו: "איה בית הכנסת דלא נוהגין להתפלל בו?". והילד לקח הרבי לבית הכנסת. הרבי נכנס וירא דיש רק אדם אחד מנענע את עצמו בצורה תמוהה כאילו הוא באמצע הזיווג. והוא נמצא במקום שנוהגין להושיב את רב הבית כנסת. ויתפלל הרבי יחיד חוצה לבית הכנסת.

לאחר התפילה הרבי שאל בחוצה של העיר: מדוע האנשים לא מתפללים בבית הכנסת הרי ברוב עם הדרת מלך? ויענוהו: דהוי קולא דלא פסיק דהרב דוד פילדאו "הרב" המשמש בזה בית הכנסת הוה עושה שולחנות הפוכים עם הילדים בעל כורחם וכל רז דבילד אניס ליה. וזה הדבר ידוע מאחד התינוקות דסיפר זאת באומץ רב. ובגלל דקיבל ושימש מהרבי הרשע, ומני אז נקרא הדבר על פי קבלה ולכן על פי "הקבלה" לא נוהגים להתפלל עם אותו הרשע. ואמרו עוד: לו דבידוע דבארעא דישראל יש מאנסין רבין דהוו משמשין במלאכת הרבנות ודיש רננות דהם כופין עצמן על בני אדם בכוח ומאנסין אותן, ר"ל, וצריך להיזהר. ועם כל האמור לא ברור מה ההבדל בין מאנס בגשמיות לבין המאנס ברוחניות, מאנס הגוף לעומת מאנס הנפש.

1307-galazka

הרבי דהיה אדם עצוב ומומחה מפורסם בעציבותו היה מתגבר על עצבותו עם סגולות יווניות הקרויות: ציניות , סרקזיסמוס אונד אירונייה. ויאמר הרבי: "כעת נודע הדבר מדוע כתוב 'השתיה כדת אין אונס', דהרי כיוון דהוה רשיעי דהוו מאנסין והם מאנשי דת-יהודית או אפילו דת הצלוב-התלוי הקרויין גם קתולישערס דהוו מאנסין בעיקר נערין רכין. לפיכך כתוב בהמגילת אסתר, דאפילו דזה כ'דת' והאדם משתכר ואפשר לעשות עמו דברין כלוט, אם לא יזהר, רמי המלך שומרים ועל אף דהםאנשי הדת לא הוו אנשי הדת מאנסין לבאי המשתה כמנהגם.