תגית: ויז'ניץ

חסידות, קורונה, גור וקרלין – כתבנו לענייני תרבות

כתבנו לענייני תרבות החליט לחקור את תרבות האדוקים בקורונה ושב עם תובנות חדשות בנוגע לאלו המכנים עצמם חסידים.



תנועת החסידות העכשווית נראית כמתקשה יותר לקבל את הנחיות הממשלה הציונית או החילונית בעניין הקורונה. וכך פורסם בעניין לפני מספר שבועות בכ"ט בסיון תש"ף:

חסידי בעלזא וויז'ניץ נחשפים לנגיף – אך נמנעים מבדיקות

מאות ואולי אף אלפי חרדים – המשתייכים לחסידויות בעלזא וויז'ניץ – נמנעים מבדיקות לגילוי קורונה על אף שנחשפו לחולים, בעקבות הוראה מגבוה • מי שבסביבתם אינו יודע על כך, ובסיכון מוחשי (חרדים)

תופעה חמורה ומדאיגה הולכת ותופסת תאוצה בימים האחרונים בקרב כמה קהילות חסידיות גדולות ברחבי הארץ: חסידים מקבלים הוראה בלתי רשמית, אך מכוונת מגבוה, שלא לערוך בדיקות קורונה, למרות שהתפשטות הנגיף הולכת וגוברת.

ונשאלת השאלה מדוע?

ואפשר אולי לומר שמכיון שאצלם, אצל המכנים עצמם חסידים, הדת סובבת סביב החצר של הרבי או בית הכנסת של החסידות וכדומה. למשל: שם יש מקווה נייעס, טיש, שיחות, חתונות ושלל אירועים חברתיים בידוריים הנחשבים אצל החילונים והגויים הבורים כיהדות שורשית עתיקת יומין. כמובן שיש עוד אספקטים לחסידות, אולם כנראה שזה לא מספיק להמון החסידי.

לפיכך הקורונה פוגעת בכל החסידות החיצונית הזו ומרוקנת להם את הדת היהודית-החסידית שלהם כמעט לגמרי. בעוד שהספרדי יכול ללמוד או לעשות מצוות, הליטאי גם לדבר בהשקופע מעבר ללימוד – וזה יכול לקרות דרך הטלפון ועם בני המשפחה.

חשוב להוסיף משהו דומה אבל שונה. בחסידות הרגילה יש שני היבטים:

  1. להיות חסיד ולא כלל אשכנזי, המכונה ליטוואק, מת'נגד, יקה וכדומה.
  2. להיות חסיד ספציפי, כגון חסידות, ויז'ניץ ובעלזא. כלומר, חשוב להם להיות חצר לעצמם מבלי אינטגרציה עם זרים אחרים. ובחסידויות עם מוסדות חינוך נפרדים הם בעצם מבדילים עצמם מהאתניות החרדית הרגילה.

וידוע ה'וורט' הנאמר בשמו של הרבי מגור, בעל הספר חידושי הרי"ם, שהרי העופות הטמאים נאסרו כי הם אכזריים והרי הגמ' אומרת: 'שהחסידה נקראת בשמה כי היא עושה חסד עם חברותיה', אם כך מדוע היא טמאה, הרי הוא עושה חסד?! ועונה בעל חידושי הרי"ם, שמכיוון שהיא עושה דווקא עם חברותיה… לי יש בעיה עם הסיפור הזה שהרי עשיית חסד, כביכול, של עוף לא אומרת שהוא לא טורף. בכל מקרה, המסר של הסיפור מובן שכבר הרבי מגור בשעתו, זיהה שבאופנה החסידית דואגים בעיקר לעצמם ולא לכלל העם. ולכן החסידות דומה לעוף ולא לחסידים הראשונים שהיו לא רק גומלי חסדים, אלא גם מיטיבים וצדיקים.

לפיכך אנו לומדים שיעור חשוב לא לבנות יהדות סביב טקסים ומבנים, זה לא מתאים למגפה. צריך יהדות בתוך הגוף של היהודי. יהדות גם ללא רבי או חצר או בית החסידות. יהדות שיכולה לעבוד כשהקשר עם הדברים הללו מנותק. יהדות כזו היא חזקה יותר וקרובה לה' ללא מתווכים החוצצים בין האדם היהודי להוראות במקום לקשרו להשי"ת.

חסידים המזלזלים בחיים שלהם, ושל זולתם מראים שהם לא מעריכים את טובתו של המקום ברוך הוא שנתן להם חיים ויכולת לעשות מצוות. חסידות שמקדמת מוות גם מראה באופן סמלי היכן היא נמצאת.

יהיו כאלו שישאלו שהרי שקהל גור אכן מקיים העניין, ואם כן אזי לכאורה העניין לא מסתדר

ויש להגיד שבגור יש כמה בעיות:

  1. שר הבריאות היה ליצמן.
  2. יש להם קומנדנטים שיכולים ללכת מקהל קטן לקהל קטן ולהפחידם ולחברם לקהילה.
  3. קהילת גור יחסית לומדת תורה ולכן יכולה להתחבר ליהדות ללא רבי. איני כותב על העיסוק בקדושה כי הוא נשמע לי יותר מניעתי.

שאלה דומה צפה גם לגבי קהל חסידי קרלין

וניתן להגיד בנוגע לקרלין מספר דברים נאים:

  1. יש שם רבי מוזר הידוע בחריגותו. רבי המקדם לימודי בגרות לבנות, מתיר טלפונים חכמים בקהילה, מתיר שימוש ברשת, אוהב לקרוא ספרי חול ובעל חיבה לספרי מלחמות והיסטוריה צבאית. וכן גם יודע לנגן על מספר כלי נגינה על אף שהוא נכה וחסרות לו שלוש אצבעות.
  2.  יש להם השפעות מן הליטאים.
  3. זו קהילה שהייתה בארץ ישראל שנים ללא רבי.
  4. לומדים שם יחסית תורה.
  5. זו חסידות שלא משועבדת לעבדות החסידית, הרגילה כיום, המנחילה את החסידים כעבדים לאחר מות הרבי הישן לבעלות הרבי החדש. בחסידות זו ישנם פילוגים והתפצלויות רבות – עניין המעיד על עצמאות רבה בתחום ושחרור מהשיעבוד לרבי. הם מאמינים בעיקר בדרך ופחות באיש ולכן הם יכולים לשרוד יפה מאוד ללא רבי, חצר או בית כנסת קהילתי חסידי מיוחד לזהות החסידית הנבדלת שלהם.

והיו עיניך רואות את מוריך – שיטה הקדושה פון הייליגע ישועות משה, דהיינו שוואצונעס

והנה שיחת חיזוק מהרבי שליט"א ר' לייב אלקסאנדער בן ר' וולף הירש הלוי זצ"ל בעניין חוש הביקורת של האדם כלפי שליטי הדעה, המחשבה או המוסר בהחברה. ופעמים רבות מדובר באנשים תורניים כמו רבנים ולמדנים ולא רק בעלי הרכילות או הנגידים בהבית מדרש. הדברים נאמרו לפני שנים הרבה והם מפורסומים כעת לתועלת הציבור בגלל דברי הבלע של אחד השליטים בנסיכות ויז'ניץ שאמר שהחסיד צריך להיות זנב לרבו – שיטה הקדושה פון הייליגע ישועות משה, דהיינו שוואצונעס.

"והיו עיניך רואות את מוריך" – חשוב לו לאדם לראות את רבותיו. לראות ולא לשמוע מפי השמועה. לראות ולא להאמין למעשיות לא ברורות ולפעמים גם שקרים. חשוב שהאדם יראת את מורו כמות שהוא גם עם חסרונותיו ולא רק עם מעלותיו. וזה חשוב שיזכור שרבו הוא איש ככל האנשים, אולי מורם יותר מן האם, אבל עדיין בשר ודם, אפר ועפר ומטיפה סרוחה. וזה כמו שהנביא ישעיהו אומר: "וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ, וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ, וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ", כלומר, האדם לפעמים שבוי בגשמיות ואינו מקשיב למורו במלמדו את רצון ה'. ולאחר שקשה עליו חייו בגלל חסרון בהמזון, אזי מוחו פתוח לראות העולם ולהאזין להנביא. אז כמו שצריך לראות את המורה כדי לקיים דבריו, כך גם צריך להזהר לא להפוך הרב לע"ז.

ובעוונותינו הרבים אנשים-רב מן הציבור פעמים עושים דבר הקרוי בלעז 'אידאליזצייע' של הרב, כלומר לראות את הרב כרעיון במנותק מהמציאות כרעיון זך וטהור הנמצא במחשבה. לכן חשוב מאוד לראות ולהחזיר מצב הראיה של הרב למקומו הראוי לו, כי האלהים אוהב אמת ושמו אמת. וזה העניין קל לעשות כשרואין את פני הרב, מפני שאין לך אדם שאין בו פגימות כסכין שחיטה. וכשרואה את הפגמים של הרב, יודע שהרב ילוד אישה ולא אל לא יושיע. ואין הכוונה לומר שהאשה מאוסה מן האיש, אלא שרק היא מבחינת המציאות ממליטה הבני אדם.

וזה כמו המעשה שפעם אחת באה בתולה להיוועץ אצל הרבי לגבי שידוכים שבכל פעם שהיא מתראה עם בחור מרגישה קור גדול בליבה. אולם אם מתכתבת היא עימו, מרגישה היא שהוא ידיד טוב ויכול להתפתח מן העניין חיבור של אמת. אולם לאחר שמתראה עימו פנים אל פנים מיד הרגשתה נעלמת והיא מרגישה תוהו כלפיו.

וזה גם דומה לעניין של ראיית פני הרבי, והביאור הוא, שפעמים כשהזולת נמצא מול האדם יותר קל לו לאדם לא לדון אותו לכף זכות ולמצוא הפגימות, וזה כעין אבק לשון הרע ורכילות מהלך ומהדס. וזאת כי מידת הדין של האדם מתעוררת ביתר שאת כשרואה את בעל הדבר מול עיניו.

והיום, לא עלינו, ישנם עמי הארצות שמקבלים הרב בדרך רעה ועושים ממנו עבודה זרה. ממש. וזה התורה רצתה ללמדנו שדבר מגונה הוא. ויש כאלו אנשים שעושים 'יארצייט' ועבודה זרה, ושמחים ומפזזים כתיישים וכעיזים תוך כדי שהם מספרים בשבחו של הרב ואומרים רק דברים טובים, ומצניעים ומעלימים את פגמיו עד שנדמה כמלאך שכולו לבן. ואם יש איש עז האומר דבר שאפשר להבין לב' פנים, משליכים אותו החוצה מן החלון לאשפה ומכים אותו ארבעים חסר אחת.

וזה ממש כחטא העגל ששמחו על מותו של משה, שהתחילו מרקדים על סיר הבשר כפי שמרקדים לפני הכלה, והעמידו שם קופה של מעות. וקופה זו נתמלאה דמים על ידי האנשים אשר שיעבדו את נשמתם, ומזה המעות עשו עגל הזהב.

והם, לא עלינו, עשו שם אידאיליזצייע של משה רבינו עליו השלום ואמרו שהוא אל או כעין האל והוא העגל במובן מסוים. והיו שם הערב-רב, שהם רבנים בלילה. וקרויים כך, שעושים רוב מעשיהם בחדרי-חדרים ובמחשכים. ובמקום לנצל היארצייט ללמוד מוסר ולהתחזק לעבודת השי"ת ולהיות אדם שלם יותר, מתבוננים הם רק על המעשים הטובים של המת וממציאים מעשיות שקר והבל וללא מוסר השכל כדי לברוח מחייהם הקשים והעצובים.

ועל כן מובן היטב מדוע הנשים לא נענשו בחטא העגל, שהרי בידוע שהנשים דעתן קלות. כלומר, שלהאיש יש דעת כבדה וכיוון שכך אנשי הקהילה נשמעים לדעת האיש יותר מלדעת האישה. וזה לא דבר אמיתי שחייב להיות לנצח, אלא עניין של בניית מחשבת חברת בני האדם. וכך האנשים הזכרים חושבים וכך הנקיבות מקבלות החינוך, והן כך חושבות על עצמן ונהיות במצב של 'מארגנליזייע', בלשון לעז. ולפי כך אין הן מתערבות בענייני הדת אלא מקבלות דעת ההגמון ונבעלות בראשן למחשבתו. אך אין הן עושות אידאליזצייע, כיוון שהן משולות כשפחות. ועל כן עושות הן רק מה שהן חייבות למיעבד ולא יותר כדכתיבי: "עבדא בהפקירא ניחא ליה".

ויש על עניין זה חקירה אצל ציבור היראים, האם הכוונה חכמים בלילה להרע, שהיו מנצלים את הבריות להרוויח מעות או משום דהוה עשי מעשי "אצילות" בלילה לנשי ונערי ישראל ומכיוון שעשי מעשי ערב קרויים ערב-רב כמו שנאמר: "ולעת ערב אל תנח ידך", והם הרי, לכאורה, מקיימים דבר זה בהידור רב.

וזה דבר הפשט בעניין, מדוע בחטא העגל שהערב-רב חטאו, והם היו רבים, מדוע נהרגו מתי מעט? אלא שהיו רק מתי מעט מן הערב-רב, היות שלכל 'ערב-רבי' כזה יש חצר גדולה, אזי שלושת אלפים ערבי-רבי לשישים ריבוא זה מעט. וזה לא כהדרש שהערב-רב הם מצרים שעלו עם בני ישראל, שאם כן היו יותר מג' אלפים. לכן חייבין להגיד כמו שפירשתי בעזרת השי"ת.

ואם בני האדם לא מקיימים והיו עיניך רואות את מוריך, אזי עלולים הם לקיים והיו עיניך רואות את חמוריך… כי כשהרב חי במעגל של בני אדם הרואים בו מלאך או אלוהים, אזי הוא מתנוון מרוב שמאבד הבנת המציאות ואינו רואה מה שהעם רואה והוא פשוט נוהג לו כמו המשוגע שנמלט מבית משוגעים והופך לחמור נושא ספרים.

והנה שיר המוקדש לדברי הבלע של אותו נסיך ויז'ניציאי.

הרב משה הגר – הרבי מויז'ניץ, אמר פעם שמשפחת אימו של הרבי שליט"א לא צריכה להיות חסידית. הוא אמר: 'אתם לא צריכים להגיד 'כגוונא', אבל שאר האדוקים, כן זקוקים. אדם כזה הכיר את משפחת הרבי והבין שמשפחתם היא משפחת פרייהייט ובניה לא מתאימים להיות עדר של אדמו"ר כמותו. אחיו הרבי במאנסי נפטר לאחרונה והרבי דיבר על העניין בסעודה שלישית. וברור שאין דרך החסידות החדשה דרך נימאנדעסלאנד, אבל הודאת אדון ליהודים משועבדים היא כבוד לדרכו של הרבי שליט"א לחופש מחשבות האדם גם אם בני האדם נעלבים מדעתו. והנה דברי הרבי:

לא הכרתי את הנפטר מויזניץ-מאנסי, הרב מרדכי הגר זיכרונו לברכה. הנני משער שאבותי הכירוהו, אולי גם דודי בן התשעים יוכל לספר עליו. בכל עניין, ראיתי שדמותו המרשימה צברה אהדה רבה בקרב קוני הכעין ע"ז זיו איקונין של גדולי התרבות בחברת האדוקים, הם הרבנים והאדמו"רים של הכבשים המחפשים שיעבוד. וזאת עקב מראה דמותו המלאכית, ולכן אגיד משהו קטן על העניין.

ואמת, ראיתי מס' תמונות שלו מהשנים האחרונות וראיתי דמויות מספרי הגויים, את שני-ויטכן (שלגיה), ראיתי את ויינ-אחטסמן (סנטה קלאוס). היה משהו מרומם הנפש מאוד בדמותו הבוהקת בלבנותה. שיערו היה בולט בלובנו והקרין כביכול קדושה, טוהר, אצילות וגן עדן מלאכי. וראיתי גם תמונה אחרת שלו מזמן עבר שבה שיערו נראה כמו ציצית צמר בת עשר שנים או כמו שק תה שנרטבה, חיבור של לבן, אפור וצהוב. לא הצבע הלבן הנקי הטהור משובב הנפש שתואר מלמעלה. ונראה שהוא טיפל בשערו על ידי מומחים.

וכך נכתב עליו אצליקופדייע ויקיפדייע: "הוא התנגד שיצלמו אותו, ואף פנה במכתב למערכות העיתונים החרדיים ודרש שלא יפרסמו את תמונותיו, וכי לא ימחל למפרסם". לא ברור די איזו בעלות הרב ז"ל לקח על מראה דמותו ובאיזה זכות הוא אוסר על בני אדם לצלמו ברשות הציבור. אולם לסוגיה שלנו, האיש אולי רצה להסתיר סוד הקשור במראהו. כשיערו היה צהוב, שמא לא אהב את מראהו בגלל חיבורו הרוחני לאסתטיק, ובסוף ימיו כשהוא למד על נפלאות עיצוב מראה השיער חל אצלו שינוי מודע (אופנה), והוא נתבייש ורצה להצניע העניין. אולי הוא הבין או מישהו לידו הבין איך כוח מתת-האל-הכריזמה פועלת על האנשים וחשב בליבו ללכת על דגם הלא-שכיח (הנדירות). אך אולי מישהו שם השקיע באסתטיק יותר מן הנהוג ולא רצה שזה יתפרסם, לא רצה רינונים על האסתטיק המטופל יותר מן הנהוג.

אפשר או צריך ללמוד מן העניין ש"זה אלי ואנוהו" הולך אולי גם על קישוט האדם המייצג את האל שהרי נברא בצלמו ובתבניתו של האל. וכן כשהאיש שומר תומ"צ ומהווה סימן לקדושה, יופי ועבודת האל. ובכך משועבדיו צעירי הצאן מתחזקים כשרואים את האור להמון האות לתרבות האנשים (האייקון-התרבותי) בעין טובה ושואפים לחקותו. וזה מה שיפה ברבי ממאנסי ז"ל, הוא הבין שאפשר לקרב ליהדות גם על ידי מראה. אפשר כחסיד-חדש ללכת זימרה ודברי רגש ואפשר לפנות לאסתטיק רוחני הנשגב של האדם ועם זה לחזק בעבודת ה' – להסתיר מראה לא מטופח ומצד שני לטפח. תנצב"ע.