תגית: חילוניות

הרצל – מאת כתבנו לענייני חילונים

כתבנו לענייני חילונים ראה מאמר של חברת פרלמנט לשעבר במדינה הציונית. כתבנו לא הסכים עם מה שהיא אמרה שהרצל תמך בדת ישראל ולכן החליט לאזור עוז ולהגיב כנגדה. לאחר שהדברים פורסמו חשבנו שכדאי לחלוק העניין עם הציבור של הקהילה.


עליזה לביא במאמרה אומרת שיחסו של הרצל היה חיובי לדת ולא כאל תפיסות מיושנות שצריכות לחלוף מן העולם. היא גם אומרת שהרצל לא היה הציוני הראשון. היא כן מודה שהרצל היה מנותק מעמו במידה רבה ממורשת עמו. היא גם שמה דגש על כך שהרצל רואה תפקיד לכהני הדת בהובלת הקהילות לציון. בנוסף היא רואה שהרצל קרוב ליהדות כי הוא רוצה בתי כנסת יפים ונישאים וכן כי הוא מכיר בכך שהדת שימרה את העם היהודי. היא גם מתרגשת מכך שהרצל אמר שהציונות היא שיבה אל היהדות. היא גם מצטטת גם את הרצל לגבי בנין בית המקדש וכן את תיאור כניסת השבת והיא רואה זאת כשיא הקרבה לדת היהודית. מסקנתה שהרצל לא התנגש עם היהדות אלא היה חלק מהיהדות ובעצם היה לא רק חוזה המדינה אלא חוזה המסורתיות בארץ ישראל.

אני ארצה להגיב לה על דבריה על סמך הבנתי הפשוטה בנושא:

  • ניתן לדון האם הרצל היה הציוני הראשון – ברם אם נגדיר את הציונות כפתרון בעיית היהודים הוא אכן היה הציוני הראשון ומחדש בתפיסתו ביהדות הלאומית ש-1. היא תפתור את הבעיה היהודית. ו-2. שהלאום מגדיר את היהדות ולא הדת. דברים אלו לא כל כך מסורתיים ומתנגשים עם היהדות הרבנית האורתודוקסית. התפיסה היהודית הדתית לא רואה כל כך מבחינה יהודית את הלאומיות כפתרון הבעיה היהודית וכן מתנגדת שהלאום יחליף את הדת.
  • למעשה הרצל היה פוליטיקאי טוב, ככזה הוא ידע שהוא צריך לגבש קונצנזוס ולכן להביא ראיה מנחמדות לחלקים מן העם זו לא ראיה מובהקת. לפיכך איני מתרגש מכך שהוא רואה תפקיד לרבנים, שהרי הוא צריך אותם שיעבדו בשביל הפרויקט שלו. לפיכך הוא גם לא מתנגש עם הדת בכל נושא, אלא מנסה לגייס מהדתיים תמיכה, וכמו שהוא עשה עם המזרחי. ולכן הוא היה צריך לתאר את השבת של המאמינים בצורה יפה על אף שהוא לא שמר שבת. הוא היה צריך לגייס הסכמה עממית.
  • בנוסף הרצל רצה שידברו במדינה גרמנית, כלומר הוא ראה עצמו כגרמני שרוצה מדינה יהודית גרמנית. יהודית בלאומיותה וגרמנית בנשמתה. הוא האמין שניתן לשלב, ניתן להיות בני אדם מתוקנים לאחר הקמת המדינה, להחזיק בארכיטקטורה יהודית זה לא אומר שהוא לא מתנגש עם היהדות הרבנית. וכן לגבי בית המקדש, מה זה שונה משחזור עתיקות כמו האקרופוליס ביוון. הוא יכול להיאבק ביהדות המסורתית ועדיין להתגאות בעבר של העם היהודי. הוא לא טיפש הוא ידע שסוג של לאום חדש צריך פרויקטים לאחד את העם. לכן הוא מתגאה על כך שעם ישראל שרד כל כך הרבה שנים מחוץ לארצו וכן שזה בזכות הדת.
  • ניתן לראות שהוא מזלזל קצת בזה שהוא מדגיש שהיהודים המאמינים מאמינים באל הבלתי נראה. וכן בזה שהוא אומר שהציונות היא שיבה אל היהדות, כלומר יכול להיות אדם שאוכל חזיר וחי עם גויה, אולם אם הוא ציוני הוא שב ליהדותו.
  • לא ניתן לראות בהרצל מסורתיות גדולה במיוחד. הרצל היה לאומי פרוגרסיבי אירופאי קלאסי שמקדם סדר-יום לאומי של עולם הזה נגד הסדר-יום הרוחני של גאולה וגן עדן של הדתיים. מדובר כאן בכיוון אחר לחיים. הוא ראה בעולם הזה טרקלין ולא פרוזדור.
  • למעשה מי שלומד על הרצל יודע שהוא חי חיים חילונים אירופאיים. לאחר שהוא ראה שההשתלבות אינה מצליחה, הוא לא חווה הארה רוחנית וחזרה בתשובה, אלא הוא מצא דרך חדשה, במקום להשתלב בין הגויים כי זה לא עובד, צריך לנרמל את העם, נרמול העם יגיע על ידי מדינה מתוקנת ואז הגויים ילמדו להעריך אותנו והבעיה היהודית תפטר, כלומר כעת יהיה קל יותר להתבולל ולהשתלב בין הגויים. וכן אם אין כבר שאלה יהודית בעולם אין להרצל הנמקה מדוע צריכה להיות מדינה יהודית. מבחינתו אין לו בעיה (כלומר יש לו בעיה לעומת ארץ ישראל, אבל במצב סכנה הוא מעדיף להתחיל באוגנדה גם לבסוף לא יהיה ציון החדשה הלאומית בארץ ישראל) להקים מדינה יהודית באוגנדה ליהודים שאינם נחשבים כיהודים מבחינת ההלכה כל עוד הם ממוצא יהודי.
  • ואסיים בציטוט ממדינת היהודים:

"האם ניתן את כוהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חופשים אנחנו בכח החכמות והמדעים ועל כן לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ."

והנה כאן ניתן לראות את הרצל הלא מסורתי. היהודי המסורתי הוא בעל כבוד רב לרבנים ולדת וגם אם הוא רואה לעצמו היתר הוא חש בעניין חולשה, לפעמים עושה תשובה ובוודאי שלא יכלא את הרבנים בבתי הכנסת כמו חיילים לבסיס. הוא רוצה בהם תפקיד יפה, משהו לראווה אבל חסר מהות. הוא לא מוכן לנקוט בלשון יפה ורואה ברצון הרבני לקבע נורמות רבניות עניין של דחף לא רציונלי ובהמי כביכול. הוא היה נאור ומתקדם בעיני עצמו שהיה בטוח שהוא יכול להחליט לעם מה לרצות, ובמקום לעשות בחירות על תפקיד הרבנים והדת, הוא פשוט כבר דוחף לכך שהם יהיו שוליים ונוקט במילים משפילות שאותן הדגשתי. בנוסף הוא רואה בבתי הכנסת עניין שלהם ולא נקט בביטוי "שלנו". הוא מחוץ לבית הכנסת המייצג את הדת והמסורת.

תודה רבה לחברת הכנסת לשעבר עליזה לביא על כך שהעלתה הנושא וגרמה לי לחזור וללמוד את הרצל שוב פעם.

שלוימלע המתמיד בקורונה

מעשה מבהיל ומפורסם בבחור ישיבה ששנה ופירש בגלל הקורונה לאחר שהרג את רבו בגרמא.

"וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם‎"


שלוימלע המתמיד החליט להמשיך להידבק ברבו גם לאחר גזירת המלכות הציונית בעניין הריחוק החברותאי בעת מגיפת הקרונה ובטוח היה שבזכות התורה לא יארע כל נזק. שלוימלע לא היה העילוי של הישיבה, אולם הוא גם לא היה קטלא קניא. והוא ידע שבדרך כלל הציונים הרשעים סתם מפחידים בלשון גוזמא וגוזרים גזירות משונות על עולם התורה בישיבות. וזה כי יש להם תאוות נגד עולם התורה שמכאיב להם ומזכיר להם את מלכות שמיא. ולכן אין פלא שהם סתם אמרו שצריך עשות מסיכה ולבטל הישיבות ובתי הכנסת. זה הכל מזימה נגד היידישקייט.

חשב בליבו שהם סתם אומרים והכל שקר. ולכן המשיך יום יום ללמוד בישיבה עם חברותות ואפילו היה מאריך בלילה מאוחר. והחליט יום אחד לשאול את רבו הקשיש שאלה בלימוד. ונדבק לרבו במניין חצרונה ושאל אותו שאלה בלימוד, ובטעות שלוימלע ירק עליו מרוב התרגשות כששאל השאלה בחיפזון טרם יברח לו רבו המגיד-שיעור, שכבר בתחילת המגפה הכריז לבחורי הישיבה שחושש מן הקורונה. ואכן אמר לו רבו שהוא אינו יכול כעת והוא צריך ללכת. אולם התלמיד התאבק ברגליו וראה הרב שהוא לא עוזב, אז הסכים לדבר עימו בלימוד זמן מועט כדי שיניח לנפשו לכל הפחות.


ויהי לאחר כמה ימים שלוימלע הצטנן ויאמר לעצמו שזה רק צינון מן היצר הרע שרוצה להחליש את הלימוד שלו ולכן המשיך ללמוד בבית המדרש במסירות נפש. והיה הולך לבית מדרש של מחבלים (עצניקים אנשי פלג ירושלמי). ועל אף שהוא לא מן הצד שלהם במחלוקת, אמר לעצמו שחשוב ללמוד כדי להחזיק את העולם – וזה פיקוח נפש. והשכן יצחק החרד"ק, שאוהב לקרוא ספרי מינות על רפואה, הלשין עליו לשלטון לאחר ששמע את שלוימלע משתעל שיעול יבש – שלוימלע חשב לעצמו שזה מקרה אחד ולא נחשב יבש, אלא דרך מקרה. ובאו עליו קלגסי המשטרה (בעקבות פנייתו של יצחק "המוסר") עם אנשי רפואה לבדוק אותו. ונתברר שהוא חולה במחלת הכתר היא הקורונה. ועשה גם כל המחבלים חולים, ויהיו ללעג וקלס על כך שהם חיות מסוכנות לשאר האדוקים. אך כעת שלוימלע למד שהמחלה אמיתית ויכלא עצמו בביתו בהבידוד.

אך גם רבו החל משתעל כך נודע. ויגמור שלוימלע המתמיד ק"נ פעמים את ספר התהילים לרפואתו, וניצחו אראלים את המצוקים בעזרת הקורונה. והוא לא זכה להשתתף באשכבתיה דרבו ויצטער מאוד.

בצר לו, ויאמר לנפשו, מה עשיתי?! הרי הרגתי את רבי. אני רוצח קרוב למזיד, שהרי היה לי להקשיב למלכות ולרבנים שאמרו שיש מגיפה. ולי היה תאוה להיות צדיק, וגאווה לא להקשיב למחשבה אחרת ולכן אני כמזיד ברציחה בגרמא. וכעת אני התחייבתי בנפשי ויורש גיהנום. אוי לנפשי.

ויתחיל לחשב בליבו איך להינצל מדינה של גיהנום. יום אחד אמר שיתחזק במחשבה ובצניעות. וביום השני אמר שזה לא די, ויעש תענית דיבור. ביום השלישי, חש שאין זה מכפר ולכן צם. וכך המשיך מסיגוף לסיגוף. עד שיום אחד אמר לעצמו שעשה כבר כל הסיגופים.

ואז החל לפלפל מי אמר שהוא מזיד, אולי הוא שוגג, שהרי בישיבה גדולה לא מספיק הזהירו ולא לימדנו מה זה נגיף ומה זה חיידק וכן לא לימדוהו לציית להשלטון למען תיקון העולם – ואין עונשין אלא אם כן מזהירין.

ואז אמר לעצמו אולי כמו שפשעו פה, אולי פשעו ושיקרו בדברים אחרים. ולא עבר זמן הרבה ויזרוק את כיפתו ויאמר שאין אלוקים ואין גיהנום ולכן הוא לא מפחד מכלום. והיה מסביר, שהרי היה מפחד רק מהקב"ה, וכעת נודע לו שאין הוכחה לקיומו של השי"ת, ולפיכך הוא יכול לעשות מה שליבו חפץ. וכל זה היה, על פניו, בשביל להשקיט את ליבו מפחד גרמא דרציחה שלו.


ובמשפחתו ראו שהוא ירד מן הדרך הישרה, ויהי מצר להם כל יום בקושיות של דופי מול כל המשפחה והצעירים. ויאמרו לו אביו ואימו שישהה בקורונטינה במלון של חילונים, אם הוא אפילו רוצה, העיקר שיעזוב הבית ולא ידבק אותם בהכפירה והחטאים שלו. ובפרט שלא יקלקל האחים הקטנים ויהרוס לאחותו שושנה בשידוכים.

והלך למלון של חילונים ויפגוש שם חופשיים מחברת מוסף (כמו חברת תהילים ומשניות, אבל להרע). ויאמרו לו שהם עושים מוסף לאדם ולכן כל אדם שהוא אדוק צריך להתקדם ולהיות יותר מתקדם על ידי שהופך לחופשי ולכן הם קראו לעצמם מוסף, כי הם מוסיפים על המענטשקייט של האדם.

וינטוש את משפחתו ולא נודע לאן הלך ונטמע בין עם הארץ. ולכן חשוב למען חינוך בנינו להזהיר מפני המגיפה הארורה, מגיפת הקרונה שרבים חללים הפילה לא רק בנפש אלא גם בנשמה.

דיוויד 2012 Duvid – מאת כתבינו לענייני חילונים ותרבות

כתבינו לעניני חילונים ותרבות צפו בסרט על השפעת החילוניות על החרדים ועל חרדים היוצאים למסע במערב החילוני. כזכור כתבנו לענייני חילונים חושב שחרדים מודרנים רבים בדומה לבעלי תשובה הם גשר בין החרדיות לחילוניות. לפיכך חשוב לסקר את הקבוצה הקטנה הזו כדי להבין מה האתגרים והסכנות שאנו עומדים לפניהם במאבק האידאי והערכי כנגד האויב החילוני.



האם היציאה בשאלה קשורה להתפרקות מוסרית?

בסרט המצורף פה מהפייסבוק רואים את דוויד Duvid החסיד נפגש עם טובה, בחורה "חרדית-מודרנית" הקוראת ספרים חילוניים. טובה אינה מקבלת את העניין שאסור לבטל תורה ושאין זמן לקרוא ספרים לא תורניים. היא גם חושבת על ילדים ובית ורואה זאת בעיני רוחה. "לכולם יש זמן", (בתגובה שאין לו זמן לקרוא כי הוא חייב ללמוד תורה כל הזמן), כך היא אומרת לדוויד.

הוא אינו נלהב ממנה. הוא מדבר עם ידידו ג'ואל שגורר אותו למאורת 'אנוסים' (חרדים מפחד ולכן הם כמו אנוסי ספרד שמקיימים את מצוות הדת הנוצרית – יש אנוסים מפחד מעונש על ידי החהר ויש כי הם לא רוצים להיות חילונים, הם חרדים אתניים ולא חרדים דתיים) בליל השבת. שם הוא מכיר את לינדזי שמשכנעת אותו לחלל את השבת ולהוסיף עץ למדורה ומדברת בהתלהבות רבה על דיג'יי רנגון ועל חומרים משני תודעה.

לאחר השבת הוריו אומרים לו, לאחר שהם רואים שהוא לא מתארס עם טובה, שאם הוא לא יתחתן כעת הוא לבסוף יתחתן עם אלמנות ושאם הוא לא ימצא לעצמו שידוך הם ימצאו לו.

דוויד מחליט להפגש שוב עם טובה. אחרי הפגישה הוא מתכנן ללכת למסיבה. לפני הדייט שלו הוא מתדלק בסמים ומגיע לפגישה מסומם.

לאחר הפגישה הוא נפגש עם ג'ואלי ולינדזי במסיבת הריקודים של 'רנגון'. הוא עדיין בטריפ ונלהב מאוד מן העולם המערבי החילוני הנוצץ והמהבהב בפניו.

הוא ולינדזי מזדווגים. לאחר זאת הוא מתחיל לדבר איתה על זה שהוריו לא יקבלו אותם. לינדזי אומרת לו: זה לא יעבוד כי יש לי חבר שאני אוהבת אותו.

דיויד חש נבגד על אף שהוא בעצמו בגד (או ממקבל) בבחורה טובה שעמה הוא נפגש כעת. הוא מחפש את ג'ואל ורואה אותו מתנשק עם גבר, כלומר, הומו-סקסואל, וכן שהוא בוגד באשתו אשר ילדה לו ילד וכעת בהיריון שני ממנו.

מרוב גועל מן העולם החילוני-גויי הבוגד דוויד רץ לאחר המסיבה עם "בגדי היום-טוב" המסיבתיים החילוניים שלו לטובה. וכך ללא כיפה הוא מציע לה נישואין. היא מבינה שהוא 'קוקו' ואומרת לו שהיא מחבבת אותו, אולם היא לא יכולה להסכים להצעה, משום שדוויד צריך לחפש את עצמו.

דוויד מגיע לביתו בלבושו המסיבתי מאמש ליל ומודיע להוריו שהוא הציע נישואין והיא אמרה לו: לא. דוויד כעת הוא מבין שהוא אינו מוצא את עצמו בקהילה. וכשהוא מגיע לחדרו הוא מגלה שעל מיטתו מונחת מתנה מטובה, ספר – הארי פוטר. ובספר הקדשה שהוא צריך להיות קוסם ולפלס לעצמו את חייו. היא הבינה זאת לפני הצעת הנישואין היות שהעניקה לו את הספר קודם.

דוויד נפגש עם ג'ואל ההומו-סקסואל שבוגד באשתו שמסביר לו שהוא אוהב את אשתו רק לא כמו שגבר צריך לאהוב. ג'ואל משאיל לדוויד את הרכב שלו ודוויד נוסע אל האופק.


החילוניות מוצגת פה לחרדי לשעבר כמסיבות, מין, אלכוהול וסמים. חילוניות זולה. אין את ג'ון רולס או את לוק ורוסו. זאת אמריקה של ג'אנק אין את החילוניות הגבוהה אלא רק את הרדידות של המערב. דוויד, לינדזי וג'ואל בוגדים בבני זוגם וזהו כל החופש שלהם.

הסרט הפורמליסטי עשוי טוב ומתאר יפה מאוד את תודעותיהם של הגיבורים. הוא מראה את סצנת היוצאים אשר סובלים מתסמינים של קולוניאליזם תרבותי. הם מאמצים את התרבות החדשה וזונחים את הישנה ובכך מאבדים את המסורת שלהם ואין להם לא עולם הבא ולא עולם הזה.

מומלץ גם לקרוא את הרשומה: (2015) Samuel 613 – אנליזה על "היציאה בשאלה" של הטיפוס הנוירוטי


    להרחבה על חרדיות אתנית:

מוגן: איבדתי האלוהים

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

חרדיות אתנית ובית ספר ממלכתי חרדי – כתבנו לענייני חילונים

כתבנו לענייני חילונים נחשף למאבק של אנשי שוליים בחברה החרדית שניסו לקדם על ידי התקשורת החילונית קל זעקה למען החינוך שלהם. כזכור דעת כתבנו לענייני חילונים שרובא דרובא של החרדים מודרנים הם חילוניים או מושפעים מן החברה החילונית בדרגה זו או אחרת ולכן יש לכתוב עליהם לתועלת הציבור שלא מכיר.


מספר חרדים מודרנים הקרויים בשם חרדקים או חרדשים, מנסים לעורר את דעת הקהל החילונית למען בתי ספר ממלכתיים לילדים חרדיים, בתי ספר שבהם לומדים לימודי חול יותר ממוסדות החרדיים הרגילים. עניין זה מעיד קצת איפה הם חיים ובאיזה שדה הם פועלים. הם מעדיפים לפעול מחוץ לקהילת שומרי התורה והמצוות ולא רק בקרב האדוקים.

וכך נכתב בנושא:

הפצצה הזו גורמת לנו – חרדים צעירים שמעוניינים להשתלב בחברה הכללית בישראל – לדפוק את הראש בקיר ולמחות דמעות תסכול. אנחנו רוצים לחיות יחד, אנחנו רוצים לקחת אחריות ולחלוק גורל משותף, אנחנו בעניין. אבל כל ניסיון שלנו לשינוי מבפנים, נענה באגרוף היישר לפרצוף. אנחנו לא בטוחים שאתם רוצים אותנו.

והנה נדמיין חרדק, יש לו טלוויזיה בבית, אינטרנט, הוא אוכל רבנות, הוא לבוש צבעוני, הוא הולך למועדונים ולקולנוע, הולך למשחקי כדורגל, מושיט ידים לנשים, הוא עשה צבא או מתכנן לשלוח את הילדים שלו לשם ועוד. הוא אולי נראה חרדי כשיש לו כיפת חצי שקל שחורה על הראש, ואשתו לא נראית חרדיה, מקילומטר ולא מסנטימטר.

בקיצור הוא חי כמו דתי לייט ואז משום מה הוא לא מוכן ללמוד עם מזרוחניקים. לפתע הוא חש חובה קדושה להקים לעצמו בית ספר לילד שיקרא ממ"ח ולא חמ"ד (חינוך ממלכתי דתי).

למה?

כי הוא יכול!

וכאן אני תוהה בכתב, במה אתה החרדי החדש הדורש ממ"ח פרוגרסיבי?! אתה סתם לאומן או חרדי אתני.

עם כל זאת, כבוד גדול לי לפועלים למען הממ"ח. וכל העוסקים בצרכי ציבור וכו'. לא פשוט לפעול למען הכלל, גם למען כלל בעייתי. יש כאן הקרבה ומסירות. וחשוב לקדם חינוך טוב ללימודי חול בעם ישראל. העניין טוב להבנת חשבון בלימוד התורה ובהכשרה לחיי המעשה למי שנפלט מעולם הכוללים או הישיבות.

ועל אף הכבוד הגדול שאני רוחש לאנשים הללו, איני חושב שהמדינה הציונית צריכה לממן להם זרם של בית ספר לעדה הספציפית שלהם – העדה הממלכתית חרדית. וכך לקדם תת זהות במגזר החרדי. זה כמו שנבקש מהמדינה להקים חסידות מיוחדת בעם ישראל.

אם ארצה ממ"ח לילד שלי, הפתרון הוא להקים ממ"ח רגיל בתוככי שכונה חרדית עם אוכלוסיה מקומית. לא צריך להקים בית ספר לחניכי הישיבות ולא בית ספר ליוצאי חברון, ולא לאבי עזרי ולא למצביעי שס. מצטער. היום המדינה תעודד לימודי חול ומחר היא תעודד את הרפורמים. זה לא תפקיד המדינה.

ואני שב ותוהה בתוך תוכי האם הדרישה החרדשית לממ"ח היא עליית מדרגה בלאומנות החרדית השונאת כל קשר עם החברה הדתית הלאומית ולכן לא מוכנה לצרוך אצלם חינוך המתאים לשמירת תורה ומצוות כשלעצמה.

בסופו של דבר הייתה עתירה בנושא בבית המשפט ובית המשפט פסק נגד העותרים והורה להם לשלם הוצאות משפט בגובה של 12 אלף שקל. עניין שאומר דרשני.