תגית: חילוניות

משי זהב ומשמרת הצניעות בבית הכנסת של נימאנדעסלאנד

בבית הכנסת של הקהילה בארץ ישראל דיברו על מה שהתפרסם על פרי הביאושים של האדוקים, יהודה משי זהב, שכעת נודע שהיה רשע גדול פרוץ בעריות שנים הרבה. ובכל מיני עיתונים של החופשיים כתבו שמשמרת הצניעות ידעה ולא פעלה לעצור את הדבר. וכך הוא המשיך לפגוע בבני ובנות ישראל.

ועל עניין זה פנה לציבור ר' יוסף גרובמן שלמד פעם אצלם באוניברסיטה של החופשיים ואמר פשט:

העדה החרדית זרקה את משי זהב עקב התנהגות לא ראויה, והחילונים מעניקים לו פרסים. לאחר הזריקה האיש מתעלל מינית במי שהוא יכול סביבו ונהנה מהילה של בעל חסד – הוא ממש בעל חלק ממי שהוא שעשה עימו חסד.

הוא פגע בנוער נושר סביבו, בחרדים מודרניים, כביכול, צוללנים, נהגי חילוץ ובעלי שאר הכשרות – ובמי הוא "שוכח" לפגוע?! בחילונים. אולי זה היה הדיל – פרסים תמורת אי פגיעה מינית. ציונים חכמים. והעסקנים שידעו שתקו – פשוט שחיתות.

הבדיחה אמרה כך: פעם היה נושר שאף אחד לא הצליח להחזירו למוטב. ומשי זהב דיבר איתו והנושר חזר מיד למוטב.

שאלו את משי זהב, אתה תחזיר אותו בתשובה, איך זה יכול להיות?! ענה יהודה משי זהב בחיוך, מה הבעיה?! אמרתי לו שאפשר להיראות חרדי ולעשות הכל. נשמע שממש קיים אומר ועושה.

וסיפר לציבור סיפור ששמע מחברו בצלאל החרד"ק. ועל כך להלן.

"פעם חילוניה שמאלנית אחת באוניברסיטה, על אף שהיה לה בן זוג, הטרידה חבר בניגוד להלכה והחוק – והחבר הצדיק וטוב הלב החליט לא לחסום אותה, אלא פשוט להרגיע אותה.

אמר לה החבר שהוא מציע לה להפסיק לנסות לקדם קשר שאסור נגד המוסר, 'כי אם נפגש אז משטרת הצניעות יעלו עליך וישברו לך את העצמות ולי לא יעשו כלום כי אבא שלי עסקן חשוב'.

החילוניה פחדה ופסקה להטריד והחלה לשמור החוק והמוסר בנושא.

ואמר החבר: 'בחיים לא נתקלתי במשמרת הצניעות ואני קרוב לשלושה עשורים פה עלי אדמות, אולם אולי זו ההטרדה המינית היחידה שהם מנעו אי פעם – מזל שיש חילונים תמימים' ".

וחשבנו לפרסם הסיפור, שהרי אף אחד מהקהילה של נימאנדעסלאנד בארץ ישראל לא נתקל בארגון משמרת צניעות. ואולי היה כמה פעמים מחאות של בני אדם שהגיעו לידי מריבת ניצים בנוגע לצניעות. אך בפועל החילונים החופשיים חוששים מארגוני משמרות צניעות קקיוניים כאילו הם לוויתן שיכול לבלוע אותם, כשמה שיש זה עורבא פרח. ומקיימים הכתוב – "ונסתם ואין רודף".

ולאחר כל הדברים הללו צריך לומר שאנו חייבים לעשות חשבון נפש על פרי ביאושים זה.

יסכה מסטריז – מאת כתבנו לענייני חילונים

מאמר שפירסם כתבינו לענייני חילונים בנוגע לכפיית החינוך והשעבוד על צעירי הצאן בעקבות נפילה של בת אדוקים אל החופשיים

"ואמר ר' יצחק יסכה זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה שסכתה ברוח הקדש שנאמר (בראשית כא, יב) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ד"א יסכה שהכל סוכין ביופיה". מגילה יד א

גם אני ראיתי את הסיפור העצוב, המדכא ומעורר אי השקט של יסכה מסטריז, הנערה ששינתה את שמה לסיכה כריסטינה שהחליטה להפוך את חייה ולהיות חילונית נאורה, "מוכרת מזונות" ודוגמנית.

מדובר על נערה-ילדה שאמא שלה האהובה נפטרה. האבא קיבל המלצות מכל מכריו שישלח אותם לאומנה אצל משפחה טובה. וכך עשה. הילדה איכשהו סבלה וממש לא הסתדרה במשפחת האומנה, שלכאורה רצתה רק לעזור לה, והרווחה לא הוציאו אותה משם. וכן הומלץ לאביה לא להכניסה לביתו כשבאה אליו בבקשת עזרה בתחום.

כתוצאה מכך היא התגלגלה לרחוב לזמן מה. בהמשך סולקה ממוסד לנערות והחליטה לחיות כעצמאית. יום אחד היא חיפשה באינטרנט איך להרוויח כסף ומצאה עבודה כנערת ליווי. עבדה, הרוויחה, טיפחה עצמה ולכאורה חסכה וכעת החליטה להיות דוגמנית צמרת. היא לא האשימה את החברה שבה היא גדלה, אלא פשוט הסבירה שהיה הורה אומנה מתעלל ושלא הוציאוה מהבית לאחר שהתלוננה.

יסכה מרשימה בכישרון ובחדות המחשבתית שלה. וכן קשה לי היה שלא לשים לב לערנות שלה ולשליטה העצמית שלה על עצמה וסביבתה. ובהקשר הזה ניכר שהיא רוצה להוליך את הצופה בדיוק למקום שהיא רוצה. אני מצדיע לה על החוסן שלה ועל היכולת שלה לנתב את חייה. היא רצתה לעזוב את הבית באומנה, והיא עזבה. רצתה לעזוב את המוסד לנערות ולהיות עצמאית ועשתה זאת. רצתה כסף קל, השיגה. רוצה להיות דוגמנית אז משיגה לעצמה זמן מסך יקר.

וכעת נדון לגבי הרווחה והחברה, כשהיא בורחת מהבית האם צריך לכלוא אותה במוסד לנערות בכפייה על אף המחירים הנפשיים הקשים, או עדיף לשחרר הרסן ולתת לה לשוב הביתה או לבקש עזרה מהרווחה וללכת למוסד לנערות במקום להיות באומנה. זה דיון חשוב וקשה. לא בטוח שכליאה זה יותר טוב. אולם השאלה צפה איך היא לא מצאה קרובי משפחה שיסייעו לה במקום משפחת האומנה. וכאן לא אתפלא וממש לא אתפלא אם הייתה כאן טעות חמורה של "הרווחה" ובאג של דת המדינה הקולקטיביסטית.

וכן לגבי רמת ההתערבות החברתית-משפחתית הנדרשת כשהיא החליטה להמרות הכללים במוסד לנערות בסיכון וללכת לחיים עצמאיים, הרי היא רצתה להשתחרר מחיים קולקטיביים לחיים אינדיבידואליים, כביכול, בכל מחיר. אם היו חונקים את הנפש החופשית שלה היה לה יותר טוב?

זה גם דיון קשה בנושא. אולי זה היה גורם לה סבל הרבה יותר קשה.

לסיום, רואים שמדובר בנשמה מיוחדת שנפלה בין הכיסאות, ולא בכתב האשמה משפחתי-חברתי-חרדי מהלך מעבר למשפחת האומנה שניסתה לעזור בדרכה שלה. היא הרי אפילו גייסה את אביה ואחותה להופיע בסרט. ורואים שאפילו כשהיא התגלגלה לרחובות לזמן מסוים, היא לא טוענת שנוצלה מינית וזה דווקא פרגון לעיר בני ברק ששם גדלה והתגוררה אז בזמן המעשה.

ידוע ששרה אימנו הייתה יתומה כמו יסכה שלנו ויפה מאוד. דבר זה העמיד אותה בסכנות רבות פעמים מספר. אולם שרה אמנו הייתה מיוחדת בצניעותה וצדקותה.

יהי רצון שהגיבורה המסכנה שלנו תמצא את דרכה של שרה בבחינת "יסכה זו שרה" (מגילה יד). נאחל לה המון סיעתא דשמיא, היא צריכה את זה.

הרצל – מאת כתבנו לענייני חילונים

כתבנו לענייני חילונים ראה מאמר של חברת פרלמנט לשעבר במדינה הציונית. כתבנו לא הסכים עם מה שהיא אמרה שהרצל תמך בדת ישראל ולכן החליט לאזור עוז ולהגיב כנגדה. לאחר שהדברים פורסמו חשבנו שכדאי לחלוק העניין עם הציבור של הקהילה.


עליזה לביא במאמרה אומרת שיחסו של הרצל היה חיובי לדת ולא כאל תפיסות מיושנות שצריכות לחלוף מן העולם. היא גם אומרת שהרצל לא היה הציוני הראשון. היא כן מודה שהרצל היה מנותק מעמו במידה רבה ממורשת עמו. היא גם שמה דגש על כך שהרצל רואה תפקיד לכהני הדת בהובלת הקהילות לציון. בנוסף היא רואה שהרצל קרוב ליהדות כי הוא רוצה בתי כנסת יפים ונישאים וכן כי הוא מכיר בכך שהדת שימרה את העם היהודי. היא גם מתרגשת מכך שהרצל אמר שהציונות היא שיבה אל היהדות. היא גם מצטטת גם את הרצל לגבי בנין בית המקדש וכן את תיאור כניסת השבת והיא רואה זאת כשיא הקרבה לדת היהודית. מסקנתה שהרצל לא התנגש עם היהדות אלא היה חלק מהיהדות ובעצם היה לא רק חוזה המדינה אלא חוזה המסורתיות בארץ ישראל.

אני ארצה להגיב לה על דבריה על סמך הבנתי הפשוטה בנושא:

  • ניתן לדון האם הרצל היה הציוני הראשון – ברם אם נגדיר את הציונות כפתרון בעיית היהודים הוא אכן היה הציוני הראשון ומחדש בתפיסתו ביהדות הלאומית ש-1. היא תפתור את הבעיה היהודית. ו-2. שהלאום מגדיר את היהדות ולא הדת. דברים אלו לא כל כך מסורתיים ומתנגשים עם היהדות הרבנית האורתודוקסית. התפיסה היהודית הדתית לא רואה כל כך מבחינה יהודית את הלאומיות כפתרון הבעיה היהודית וכן מתנגדת שהלאום יחליף את הדת.
  • למעשה הרצל היה פוליטיקאי טוב, ככזה הוא ידע שהוא צריך לגבש קונצנזוס ולכן להביא ראיה מנחמדות לחלקים מן העם זו לא ראיה מובהקת. לפיכך איני מתרגש מכך שהוא רואה תפקיד לרבנים, שהרי הוא צריך אותם שיעבדו בשביל הפרויקט שלו. לפיכך הוא גם לא מתנגש עם הדת בכל נושא, אלא מנסה לגייס מהדתיים תמיכה, וכמו שהוא עשה עם המזרחי. ולכן הוא היה צריך לתאר את השבת של המאמינים בצורה יפה על אף שהוא לא שמר שבת. הוא היה צריך לגייס הסכמה עממית.
  • בנוסף הרצל רצה שידברו במדינה גרמנית, כלומר הוא ראה עצמו כגרמני שרוצה מדינה יהודית גרמנית. יהודית בלאומיותה וגרמנית בנשמתה. הוא האמין שניתן לשלב, ניתן להיות בני אדם מתוקנים לאחר הקמת המדינה, להחזיק בארכיטקטורה יהודית זה לא אומר שהוא לא מתנגש עם היהדות הרבנית. וכן לגבי בית המקדש, מה זה שונה משחזור עתיקות כמו האקרופוליס ביוון. הוא יכול להיאבק ביהדות המסורתית ועדיין להתגאות בעבר של העם היהודי. הוא לא טיפש הוא ידע שסוג של לאום חדש צריך פרויקטים לאחד את העם. לכן הוא מתגאה על כך שעם ישראל שרד כל כך הרבה שנים מחוץ לארצו וכן שזה בזכות הדת.
  • ניתן לראות שהוא מזלזל קצת בזה שהוא מדגיש שהיהודים המאמינים מאמינים באל הבלתי נראה. וכן בזה שהוא אומר שהציונות היא שיבה אל היהדות, כלומר יכול להיות אדם שאוכל חזיר וחי עם גויה, אולם אם הוא ציוני הוא שב ליהדותו.
  • לא ניתן לראות בהרצל מסורתיות גדולה במיוחד. הרצל היה לאומי פרוגרסיבי אירופאי קלאסי שמקדם סדר-יום לאומי של עולם הזה נגד הסדר-יום הרוחני של גאולה וגן עדן של הדתיים. מדובר כאן בכיוון אחר לחיים. הוא ראה בעולם הזה טרקלין ולא פרוזדור.
  • למעשה מי שלומד על הרצל יודע שהוא חי חיים חילונים אירופאיים. לאחר שהוא ראה שההשתלבות אינה מצליחה, הוא לא חווה הארה רוחנית וחזרה בתשובה, אלא הוא מצא דרך חדשה, במקום להשתלב בין הגויים כי זה לא עובד, צריך לנרמל את העם, נרמול העם יגיע על ידי מדינה מתוקנת ואז הגויים ילמדו להעריך אותנו והבעיה היהודית תפטר, כלומר כעת יהיה קל יותר להתבולל ולהשתלב בין הגויים. וכן אם אין כבר שאלה יהודית בעולם אין להרצל הנמקה מדוע צריכה להיות מדינה יהודית. מבחינתו אין לו בעיה (כלומר יש לו בעיה לעומת ארץ ישראל, אבל במצב סכנה הוא מעדיף להתחיל באוגנדה גם לבסוף לא יהיה ציון החדשה הלאומית בארץ ישראל) להקים מדינה יהודית באוגנדה ליהודים שאינם נחשבים כיהודים מבחינת ההלכה כל עוד הם ממוצא יהודי.
  • ואסיים בציטוט ממדינת היהודים:

"האם ניתן את כוהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חופשים אנחנו בכח החכמות והמדעים ועל כן לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ."

והנה כאן ניתן לראות את הרצל הלא מסורתי. היהודי המסורתי הוא בעל כבוד רב לרבנים ולדת וגם אם הוא רואה לעצמו היתר הוא חש בעניין חולשה, לפעמים עושה תשובה ובוודאי שלא יכלא את הרבנים בבתי הכנסת כמו חיילים לבסיס. הוא רוצה בהם תפקיד יפה, משהו לראווה אבל חסר מהות. הוא לא מוכן לנקוט בלשון יפה ורואה ברצון הרבני לקבע נורמות רבניות עניין של דחף לא רציונלי ובהמי כביכול. הוא היה נאור ומתקדם בעיני עצמו שהיה בטוח שהוא יכול להחליט לעם מה לרצות, ובמקום לעשות בחירות על תפקיד הרבנים והדת, הוא פשוט כבר דוחף לכך שהם יהיו שוליים ונוקט במילים משפילות שאותן הדגשתי. בנוסף הוא רואה בבתי הכנסת עניין שלהם ולא נקט בביטוי "שלנו". הוא מחוץ לבית הכנסת המייצג את הדת והמסורת.

תודה רבה לחברת הכנסת לשעבר עליזה לביא על כך שהעלתה הנושא וגרמה לי לחזור וללמוד את הרצל שוב פעם.