תגית: חסידות

חסידות, קורונה, גור וקרלין – כתבנו לענייני תרבות

כתבנו לענייני תרבות החליט לחקור את תרבות האדוקים בקורונה ושב עם תובנות חדשות בנוגע לאלו המכנים עצמם חסידים.



תנועת החסידות העכשווית נראית כמתקשה יותר לקבל את הנחיות הממשלה הציונית או החילונית בעניין הקורונה. וכך פורסם בעניין לפני מספר שבועות בכ"ט בסיון תש"ף:

חסידי בעלזא וויז'ניץ נחשפים לנגיף – אך נמנעים מבדיקות

מאות ואולי אף אלפי חרדים – המשתייכים לחסידויות בעלזא וויז'ניץ – נמנעים מבדיקות לגילוי קורונה על אף שנחשפו לחולים, בעקבות הוראה מגבוה • מי שבסביבתם אינו יודע על כך, ובסיכון מוחשי (חרדים)

תופעה חמורה ומדאיגה הולכת ותופסת תאוצה בימים האחרונים בקרב כמה קהילות חסידיות גדולות ברחבי הארץ: חסידים מקבלים הוראה בלתי רשמית, אך מכוונת מגבוה, שלא לערוך בדיקות קורונה, למרות שהתפשטות הנגיף הולכת וגוברת.

ונשאלת השאלה מדוע?

ואפשר אולי לומר שמכיון שאצלם, אצל המכנים עצמם חסידים, הדת סובבת סביב החצר של הרבי או בית הכנסת של החסידות וכדומה. למשל: שם יש מקווה נייעס, טיש, שיחות, חתונות ושלל אירועים חברתיים בידוריים הנחשבים אצל החילונים והגויים הבורים כיהדות שורשית עתיקת יומין. כמובן שיש עוד אספקטים לחסידות, אולם כנראה שזה לא מספיק להמון החסידי.

לפיכך הקורונה פוגעת בכל החסידות החיצונית הזו ומרוקנת להם את הדת היהודית-החסידית שלהם כמעט לגמרי. בעוד שהספרדי יכול ללמוד או לעשות מצוות, הליטאי גם לדבר בהשקופע מעבר ללימוד – וזה יכול לקרות דרך הטלפון ועם בני המשפחה.

חשוב להוסיף משהו דומה אבל שונה. בחסידות הרגילה יש שני היבטים:

  1. להיות חסיד ולא כלל אשכנזי, המכונה ליטוואק, מת'נגד, יקה וכדומה.
  2. להיות חסיד ספציפי, כגון חסידות, ויז'ניץ ובעלזא. כלומר, חשוב להם להיות חצר לעצמם מבלי אינטגרציה עם זרים אחרים. ובחסידויות עם מוסדות חינוך נפרדים הם בעצם מבדילים עצמם מהאתניות החרדית הרגילה.

וידוע ה'וורט' הנאמר בשמו של הרבי מגור, בעל הספר חידושי הרי"ם, שהרי העופות הטמאים נאסרו כי הם אכזריים והרי הגמ' אומרת: 'שהחסידה נקראת בשמה כי היא עושה חסד עם חברותיה', אם כך מדוע היא טמאה, הרי הוא עושה חסד?! ועונה בעל חידושי הרי"ם, שמכיוון שהיא עושה דווקא עם חברותיה… לי יש בעיה עם הסיפור הזה שהרי עשיית חסד, כביכול, של עוף לא אומרת שהוא לא טורף. בכל מקרה, המסר של הסיפור מובן שכבר הרבי מגור בשעתו, זיהה שבאופנה החסידית דואגים בעיקר לעצמם ולא לכלל העם. ולכן החסידות דומה לעוף ולא לחסידים הראשונים שהיו לא רק גומלי חסדים, אלא גם מיטיבים וצדיקים.

לפיכך אנו לומדים שיעור חשוב לא לבנות יהדות סביב טקסים ומבנים, זה לא מתאים למגפה. צריך יהדות בתוך הגוף של היהודי. יהדות גם ללא רבי או חצר או בית החסידות. יהדות שיכולה לעבוד כשהקשר עם הדברים הללו מנותק. יהדות כזו היא חזקה יותר וקרובה לה' ללא מתווכים החוצצים בין האדם היהודי להוראות במקום לקשרו להשי"ת.

חסידים המזלזלים בחיים שלהם, ושל זולתם מראים שהם לא מעריכים את טובתו של המקום ברוך הוא שנתן להם חיים ויכולת לעשות מצוות. חסידות שמקדמת מוות גם מראה באופן סמלי היכן היא נמצאת.

יהיו כאלו שישאלו שהרי שקהל גור אכן מקיים העניין, ואם כן אזי לכאורה העניין לא מסתדר

ויש להגיד שבגור יש כמה בעיות:

  1. שר הבריאות היה ליצמן.
  2. יש להם קומנדנטים שיכולים ללכת מקהל קטן לקהל קטן ולהפחידם ולחברם לקהילה.
  3. קהילת גור יחסית לומדת תורה ולכן יכולה להתחבר ליהדות ללא רבי. איני כותב על העיסוק בקדושה כי הוא נשמע לי יותר מניעתי.

שאלה דומה צפה גם לגבי קהל חסידי קרלין

וניתן להגיד בנוגע לקרלין מספר דברים נאים:

  1. יש שם רבי מוזר הידוע בחריגותו. רבי המקדם לימודי בגרות לבנות, מתיר טלפונים חכמים בקהילה, מתיר שימוש ברשת, אוהב לקרוא ספרי חול ובעל חיבה לספרי מלחמות והיסטוריה צבאית. וכן גם יודע לנגן על מספר כלי נגינה על אף שהוא נכה וחסרות לו שלוש אצבעות.
  2.  יש להם השפעות מן הליטאים.
  3. זו קהילה שהייתה בארץ ישראל שנים ללא רבי.
  4. לומדים שם יחסית תורה.
  5. זו חסידות שלא משועבדת לעבדות החסידית, הרגילה כיום, המנחילה את החסידים כעבדים לאחר מות הרבי הישן לבעלות הרבי החדש. בחסידות זו ישנם פילוגים והתפצלויות רבות – עניין המעיד על עצמאות רבה בתחום ושחרור מהשיעבוד לרבי. הם מאמינים בעיקר בדרך ופחות באיש ולכן הם יכולים לשרוד יפה מאוד ללא רבי, חצר או בית כנסת קהילתי חסידי מיוחד לזהות החסידית הנבדלת שלהם.

והיו עיניך רואות את מוריך – שיטה הקדושה פון הייליגע ישועות משה, דהיינו שוואצונעס

והנה שיחת חיזוק מהרבי שליט"א ר' לייב אלקסאנדער בן ר' וולף הירש הלוי זצ"ל בעניין חוש הביקורת של האדם כלפי שליטי הדעה, המחשבה או המוסר בהחברה. ופעמים רבות מדובר באנשים תורניים כמו רבנים ולמדנים ולא רק בעלי הרכילות או הנגידים בהבית מדרש. הדברים נאמרו לפני שנים הרבה והם מפורסומים כעת לתועלת הציבור בגלל דברי הבלע של אחד השליטים בנסיכות ויז'ניץ שאמר שהחסיד צריך להיות זנב לרבו – שיטה הקדושה פון הייליגע ישועות משה, דהיינו שוואצונעס.

"והיו עיניך רואות את מוריך" – חשוב לו לאדם לראות את רבותיו. לראות ולא לשמוע מפי השמועה. לראות ולא להאמין למעשיות לא ברורות ולפעמים גם שקרים. חשוב שהאדם יראת את מורו כמות שהוא גם עם חסרונותיו ולא רק עם מעלותיו. וזה חשוב שיזכור שרבו הוא איש ככל האנשים, אולי מורם יותר מן האם, אבל עדיין בשר ודם, אפר ועפר ומטיפה סרוחה. וזה כמו שהנביא ישעיהו אומר: "וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ, וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ, וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ", כלומר, האדם לפעמים שבוי בגשמיות ואינו מקשיב למורו במלמדו את רצון ה'. ולאחר שקשה עליו חייו בגלל חסרון בהמזון, אזי מוחו פתוח לראות העולם ולהאזין להנביא. אז כמו שצריך לראות את המורה כדי לקיים דבריו, כך גם צריך להזהר לא להפוך הרב לע"ז.

ובעוונותינו הרבים אנשים-רב מן הציבור פעמים עושים דבר הקרוי בלעז 'אידאליזצייע' של הרב, כלומר לראות את הרב כרעיון במנותק מהמציאות כרעיון זך וטהור הנמצא במחשבה. לכן חשוב מאוד לראות ולהחזיר מצב הראיה של הרב למקומו הראוי לו, כי האלהים אוהב אמת ושמו אמת. וזה העניין קל לעשות כשרואין את פני הרב, מפני שאין לך אדם שאין בו פגימות כסכין שחיטה. וכשרואה את הפגמים של הרב, יודע שהרב ילוד אישה ולא אל לא יושיע. ואין הכוונה לומר שהאשה מאוסה מן האיש, אלא שרק היא מבחינת המציאות ממליטה הבני אדם.

וזה כמו המעשה שפעם אחת באה בתולה להיוועץ אצל הרבי לגבי שידוכים שבכל פעם שהיא מתראה עם בחור מרגישה קור גדול בליבה. אולם אם מתכתבת היא עימו, מרגישה היא שהוא ידיד טוב ויכול להתפתח מן העניין חיבור של אמת. אולם לאחר שמתראה עימו פנים אל פנים מיד הרגשתה נעלמת והיא מרגישה תוהו כלפיו.

וזה גם דומה לעניין של ראיית פני הרבי, והביאור הוא, שפעמים כשהזולת נמצא מול האדם יותר קל לו לאדם לא לדון אותו לכף זכות ולמצוא הפגימות, וזה כעין אבק לשון הרע ורכילות מהלך ומהדס. וזאת כי מידת הדין של האדם מתעוררת ביתר שאת כשרואה את בעל הדבר מול עיניו.

והיום, לא עלינו, ישנם עמי הארצות שמקבלים הרב בדרך רעה ועושים ממנו עבודה זרה. ממש. וזה התורה רצתה ללמדנו שדבר מגונה הוא. ויש כאלו אנשים שעושים 'יארצייט' ועבודה זרה, ושמחים ומפזזים כתיישים וכעיזים תוך כדי שהם מספרים בשבחו של הרב ואומרים רק דברים טובים, ומצניעים ומעלימים את פגמיו עד שנדמה כמלאך שכולו לבן. ואם יש איש עז האומר דבר שאפשר להבין לב' פנים, משליכים אותו החוצה מן החלון לאשפה ומכים אותו ארבעים חסר אחת.

וזה ממש כחטא העגל ששמחו על מותו של משה, שהתחילו מרקדים על סיר הבשר כפי שמרקדים לפני הכלה, והעמידו שם קופה של מעות. וקופה זו נתמלאה דמים על ידי האנשים אשר שיעבדו את נשמתם, ומזה המעות עשו עגל הזהב.

והם, לא עלינו, עשו שם אידאיליזצייע של משה רבינו עליו השלום ואמרו שהוא אל או כעין האל והוא העגל במובן מסוים. והיו שם הערב-רב, שהם רבנים בלילה. וקרויים כך, שעושים רוב מעשיהם בחדרי-חדרים ובמחשכים. ובמקום לנצל היארצייט ללמוד מוסר ולהתחזק לעבודת השי"ת ולהיות אדם שלם יותר, מתבוננים הם רק על המעשים הטובים של המת וממציאים מעשיות שקר והבל וללא מוסר השכל כדי לברוח מחייהם הקשים והעצובים.

ועל כן מובן היטב מדוע הנשים לא נענשו בחטא העגל, שהרי בידוע שהנשים דעתן קלות. כלומר, שלהאיש יש דעת כבדה וכיוון שכך אנשי הקהילה נשמעים לדעת האיש יותר מלדעת האישה. וזה לא דבר אמיתי שחייב להיות לנצח, אלא עניין של בניית מחשבת חברת בני האדם. וכך האנשים הזכרים חושבים וכך הנקיבות מקבלות החינוך, והן כך חושבות על עצמן ונהיות במצב של 'מארגנליזייע', בלשון לעז. ולפי כך אין הן מתערבות בענייני הדת אלא מקבלות דעת ההגמון ונבעלות בראשן למחשבתו. אך אין הן עושות אידאליזצייע, כיוון שהן משולות כשפחות. ועל כן עושות הן רק מה שהן חייבות למיעבד ולא יותר כדכתיבי: "עבדא בהפקירא ניחא ליה".

ויש על עניין זה חקירה אצל ציבור היראים, האם הכוונה חכמים בלילה להרע, שהיו מנצלים את הבריות להרוויח מעות או משום דהוה עשי מעשי "אצילות" בלילה לנשי ונערי ישראל ומכיוון שעשי מעשי ערב קרויים ערב-רב כמו שנאמר: "ולעת ערב אל תנח ידך", והם הרי, לכאורה, מקיימים דבר זה בהידור רב.

וזה דבר הפשט בעניין, מדוע בחטא העגל שהערב-רב חטאו, והם היו רבים, מדוע נהרגו מתי מעט? אלא שהיו רק מתי מעט מן הערב-רב, היות שלכל 'ערב-רבי' כזה יש חצר גדולה, אזי שלושת אלפים ערבי-רבי לשישים ריבוא זה מעט. וזה לא כהדרש שהערב-רב הם מצרים שעלו עם בני ישראל, שאם כן היו יותר מג' אלפים. לכן חייבין להגיד כמו שפירשתי בעזרת השי"ת.

ואם בני האדם לא מקיימים והיו עיניך רואות את מוריך, אזי עלולים הם לקיים והיו עיניך רואות את חמוריך… כי כשהרב חי במעגל של בני אדם הרואים בו מלאך או אלוהים, אזי הוא מתנוון מרוב שמאבד הבנת המציאות ואינו רואה מה שהעם רואה והוא פשוט נוהג לו כמו המשוגע שנמלט מבית משוגעים והופך לחמור נושא ספרים.

והנה שיר המוקדש לדברי הבלע של אותו נסיך ויז'ניציאי.

בביאור 'הצדיק' ותעשיית הצדיקים והרבנים

דברי הרבי, ר' וולף הירש בן ר' טודרוס הלוי זצ"ל בעניין 'חרושת הצדיקות'. הדברים חשובים לתועלת המהרהרים בעניין התוהים בנוגע למעשים שבכל יום המתפרסמים על ימין ושמאל בנוגע לאינשי דלא מעלי הזוכים לכבוד רב ושמצליחים להשתרר על הציבור.


משרבו הקופצים להיות צדיק, בטלה הצדיקות. ופעמים הרבה נהפך הצדיק לחצי אל והאדם מרתת לא להקשיב להצדיק, משום שהוא נחשב מיוחד ומרומם מעל שאר ישראל. ומיד כשמקבל על עצמן עולו שלזה נהפך האדם הלז לזומביאי.

והןא נחשב כמת, כרש שאין לו מאומה, כהסגי נהור שאין לו עיניים, כהערירי שאין לו שם וכהמצורע הנמצא מחוץ למחנה. ועל זה נאמר: "רשעים בחייהן קרויים מתים", כיוון דהוי זומביאי שאין חייהם נחשבים חיים כלל. וזומביאי הויא מילה בלע"ז, ופירושה על פי חלק מן המפרשים, אדם שאינו חי כשאר בני האדמה והוה חצי חי וחצי מת והוא אינו שולט במעשיו, אלא נשלט בכוח על ידי אחר.

וכתיבי בברכות דף ח"י: "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים". ויש לבאר שלפיכך הצדיק במיתתו קרוי חי, שהרי שמו ממשיך לשעבד את בני האדם גם זמנים הרבה לאחר מותו.

ופעמים הרבה הצדיק נהיה צדיק יותר לאחר מותו ומשעבד במותו יותר מאשר בחייו. כלומר, שאם בחייו היה מפחותי הצדיקים פעמים ששמו עולה לגדולה, כמחיר התבואה בשוק בזמן המלחמה, אפילו שמת שנים הרבה. ולכן גם נחשב חי יותר מאשר בחייו עצמן.

והנה, צריך ביאור גדול מדוע קוראים להצדיק 'רב'?

אלא שקבלה ומסורת יש בעם ישראל, שרב הווי מלשון ריבוי שיש לו רב-הרבה. כמו שמצינו שכתוב: "מה שקנה העבד קנה רבו" ומי שיש לו רב (ממון) יכול להחזיק עבדים.

ושמא על כן נהיה שם כבוד חדש והוא 'רב', שהוא כאדון לכל דבר. וידוע שהמשעבדים בעלי הסמכות בעם שולטים לא רק על ידי הממון, הרשויות וכוח שריריהן אלא גם על ידי הכבוד שהאנשים רגילים להעניק להם, כמו שאדם זקן שולט בבנו, בנכדו ובשאר האנשים מכח זאת שהוא בא בשנים ונהוג לרוממו כל פי מנהג הציבור.

ואסור לו לאדם הדיוט להמרות את פי הצדיק. ונהגו לחנך ולחנק התינוקות של בית רבן שהצדיק צודק תמיד ושלכן נקרא שמו 'צדיק', שהרי תמיד צודק, וכל החולק על הצדיק חייב מיתה.

ומשעה שנהגו בני ישראל כך, נעשו עבדים. וידוע מהגמרא שעבדא בהפקרותא ניחא ליה ושטופים ישראל בהפקרות. ר"ל.

ומפורסם שאחד מחכמי יוון נשאל על ידי אחד מתלמידיו מהו הצדק? ויען שצדק זה מה שהחזק קובע על החלש והנה מצינו שהרבנים קרויים צדיקים.

jmeyer

תמונת אדם המשמש כרב

ולפי זה יתבאר שיש אנשים עם טבע של רצון לשלוט. והם מחנכים הציבור לציית לערכיהם. ודבר כעין זה קרוי בלע"ז קולטור-אימפיראליזמוס או קולטור-קלוניאליזמוס ויש הקוראים לזה קולטורע העגמונייע. וקוראים לעצמם צדיקים בריש גלי בכל מקום כדי שהאנשים יקבלו מרותם.

ואין הם צדיקים אמיתיים כלל, אלא רק עשירים בכוח המשעבדים את בני ישראל כמו פרעה במצרים, ועתידים ליתן על כך את הדין. והם מבזים את התורה ומחללים שם שמים וחופרים בה כבקרדום. ועל זה כתוב: "במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב".

ומצאתי דכתיבי בנדרים פ"א.:

ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור. רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי. רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה.

וכן כתוב בפסחים מ"ט:

תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור.

רואים שיש רבנים מתגדרים, מתגברים, לא מברכין בתורה, כלומר שלומדים לשם שמים, אלא רודים העם כאילו הם חמורים ומשימים אותם כחמורים ולכן רצה ר' עקיבא לנשכם כחמור, וזהו מידה כנגד מידה. אך לאחר שנהיה כמותם, בוודאי עשה אמתלא ואמר לעצמן שלא מצא ת"ח ראוי שצריך לנשכו או שהוא נושך בלימוד, שהרי לא מצינו שנשך.

וכתב הרמב"ן בשער הגמול:

"אבל המינין והמשומדין והאפיקורסין, שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור – ושנתנו חתיתם בארץ מחיים, והם הפרנסים ה-מ-ט-י-ל-י-ם א-י-מ-ה י-ת-י-ר-ה על הציבור שלא ל-ש-ם ש-מ-י-ם, כגון מלכי גויים, אף על פי שאינו מחטיא אותן, אלא מוליכן בדרך ישרה, אלא הצבור מכוונין דעותיהן ומעשיהן הטובים לעבודתן, ולא לעבודת אדון-הכל… יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות, שנאמר: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי" וכולהו".

רואים אצל הרמב"ן שמטילי האימה היתרה שלא לשם שמים יורדים לגיהינום, ואין זה משנה הרבה אם הם נדמים כצדיקים. אך הנוהגים לשם שמים הוי צדיקים (כלומר שמעשיהן מעידים על כוונתם, שאם לא כן איך יוודע העניין). ואפשר גם לומר שהנוהגים לשם שמים אין דרכן להתגדר, להתגבר, לרדות ולשים הציבור כחמורים עד כדי שהציבור מקקים המצוות להפיס את דעתם במקום לקיים את מצוות ה'.


דברי הרבי, ר' וולף הירש בן ר' טודרוס הלוי זצ"ל בעניין 'חרושת הצדיקות' – גרסה עתיקה יותר

מדרבו הקופצין להיות צדיק, בטלה הצדיקות. ופעמים הרבה דנהפך הצדיק לחצי אל והאדם מרתת לא להקשיב להצדיק, משום דהוא מיוחד ומרומם. ומיד נהפך האדם הלז לזומביאי. וחשוב כמת, כהרש דאין לו מאומה וכהסגי נהור דאין לו עיניים וכהערירי דאין לו שם וכמצורע הנמצא מחוץ למחנה. ועל זה נאמר: 'רשעים בחייהן קרויים מתים', כיוון דהוי זומביאי ודאין חייהן נחשבים חיים כלל.  וזומביאי הויא מילה בלע"ז, ופירושה על פי חלק מן המפרשים, אדם דאינו חי כשאר בני האדמה והוה חצי חי וחצי מת והוא אינו שולט במעשיו אלא נשלט בכוח על ידי אחר.

וכתיבי בברכות דף ח"י: "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים" ויש לומר דלפיכך הצדיק במיתתו קרוי חי, דהרי שמו ממשיך לשעבד את בני האדם גם זמנים הרבה לאחר מותו. ופעמים הרבה הצדיק נהיה צדיק יותר לאחר מותו ומשעבד במותו יותר מאשר בחייו, כלומר, דאם בחייו היה מפחותי הצדיקים פעמים דשמו עולה לגדולה אפילו שמת. ולכן גם נחשב חי יותר מאשר בחייו עצמן.

והנה, צריך ביאור גדול מדוע קוראין להצדיק 'רב'? אלא דקבלה ומסורת יש בעם ישראל, דרב הווי מלשון ריבוי דיש לו רב. כמו דמצינו דכתוב: 'מה שקנה העבד קנה רבו' ומי שיש לו רב (ממון) יכול להחזיק עבדים. ושמא על כן נהיה שם כבוד חדש והוא 'רב', דהוא כאדון לכל דבר. וידוע דהמשעבדים בעלי הסמכות בעם שולטים לא רק על ידי הממון, הרשויות וכוח שריריהן אלא גם על ידי הכבוד דהאנשים רגילים להעניק להם, כמו דאדם שולט בבנו, בנכדו ובשאר האנשים.

ואסור לו לאדם הדיוט להמרות את פי הצדיק. ונהגו לחנך ולחנק התינוקות של בית רבן דהצדיק צודק תמיד ודלכן נקרא שמו 'צדיק', דהרי תמיד צודק, וכל החולק על הצדיק חייב מיתה. ומשעה נהגו בני ישראל כך, נעשו עבדים. וידוע מהגמ' דעבדא בהפקרותא ניחא ליה ושטופין ישראל בהפקרות. ר"ל. ומפורסם דאחד מחכמי יוון נשאל על ידי אחד מתלמידיו מהו הצדק? ויען דצדק זה מה שהחזק קובע על החלש והנה דהרבנים קרויים צדיקים.

jmeyer

תמונת אדם המשמש כרב

ולפי זה ייתבאר דיש אנשים עם טבע של רצון לשלוט. והם מחנכים הציבור לציית לערכיהן. ודבר זה הקרוי בלע"ז קולטור-אימפיראליזמוס או קולטור-קלוניאליזמוס ויש הקוראים לזה קולטורלע העגמוניע. וקוראין לעצמן צדיקים כדי דהאנשים יקבלו מרותם. ואין הם צדיקים אמיתיים כלל אלא רק עשירים בכוח המשעבדים את בני ישראל כמו פרעה במצרים, ועתידין ליתן על כך את הדין. והם מבזין את התורה ומחללין שם שמים וחופרין בה כבקרדום ולכן כתוב במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב.

ומצאתי דכתיבי בנדרים (פ"א.): "ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור. רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי. רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה". וכן כתוב בפסחים (מ"ט:(: "תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". רואין דהרבנים מתגדרין, מתגברין, אין מברכין בתורה, כלומר דלומדים לשם שמים, אלא רודין העם כאילו הם חמורין ומשימין אותן כחמורין לכן רצה לנשכם כחמור, וזהו מידה כנגד מידה. אך לאחר דנהיה כמותם, בוודאי עשה אמתלא ואמר לעצמן דלא מצא ת"ח ראוי דצריך לנשכו. וכתב הרמב"ן בשער הגמול: "אבל המינין והמשומדין והאפיקורסין, שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור – ושנתנו חתיתם בארץ מחיים, והם הפרנסים ה-מ-ט-י-ל-י-ם א-י-מ-ה י-ת-י-ר-ה על הציבור שלא ל-ש-ם ש-מ-י-ם, כגון מלכי גויים, אף על פי שאינו מחטיא אותן, אלא מוליכן בדרך ישרה, אלא הצבור מכוונין דעותיהן ומעשיהן הטובים לעבודתן, ולא לעבודת אדון-הכל.. יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות, שנאמר: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וכולהו".". רואין אצל הרמב"ן דמטילי האימה היתרה שלא לשם שמים יורדין לגיהינום ואין זה משנה הרבה אם הם נדמין כצדיקים, אבל הנוהגין לשם שמים הוי צדיקים (כלומר דמעשיהן מעידין על כוונתן). ואפשר לומר דהנוהגין לשם שמים המברכין בתורה אין דרכן להתגדר, להתגבר, לרדות ולשים הציבור כחמורים.