תגית: חרדים

מנשקי הקמיעות ומנשקי האלות – תובנות על ההתנגדות לחוקי הקורונה במדינת היהודים – כתבנו לענייני תרבות

כתבנו לענייני תרבות הלך להעביר את הסגר בעיר קטנה בגליל וחזר עם תובנות מעניינות על המשונים המפרים את חוקי הקורנה בארץ ישראל ומזלזלים בהסכמת טובי העיר של עם ישראל ומסכנים הזקנים, החולים והורסים הפרנס של עם ישראל בארץ ישראל.

הלכתי להתפלל בבית כנסת מסוים. בדרך, ממש קרוב לבית הכנסת המסוים, פנה אלי אח מעדה אחרת וביקש ממני לבוא להשלים מנין. נענתי. לא להפתעתי בבית הכנסת של האח לא שמרו לדאבוני על כללי המגפה, כמו ששומעים מאנשי תקשורת בנושא. הם התפללו תחת קורת גג, לא הקפידו על מרחק ולא על מסיכות ואלו ששמו מסיכות – שמו חיתולי סנטר.

אני הודעתי בנחרצות שאני מוכן להתפלל לפי חוק המדינה – רק תחת כיפת השמיים. לבינתיים שתיתי קפה מהביל מחוץ לבית הכנסת והגבאי מתחיל לצווח עלי שאני לא יכול להכנס ללא מסיכה כשעל פניו מרוח חיתול סנטר. סיימתי הקפה באיטיות, שמתי המסיכה, ההוא נרגע וניתן לי מקום במרפסת מול דלת, וליד המקום חלון לתוך בית הכנסת.

בית הכנסת הזה סיקרן אותי ובפרט שהוא על שמו של דמות של כעין קדוש נוצרי ביהדות. והרב אבריטש שמו אשר היה צאצא של הבעש"ט. ברם אותו כעין קדוש היה אשכנזי והמתפללים כיום הם אחים מעדה חשובה אחרת. תעלומה גדולה.

מתברר שהאיש (למחקר על האיש) צבר לעצמו בעירו מעמד חזק של קדוש הפועל בשמים ולא רק בחייו עלי אדמות. לאחר מותו של אותו רב צדיק, שנפטר ללא ילדים, ל"ע, לא נמצא לו יורש. לפיכך בית המדרש התקיים ממשפחות של חסידיו ולפי מאמצי הגבאי.

לאחר פרעות תרפ"ט רבים מיהודי המקום עזבו את האזור מחשש לחייהם והיה קושי גדול לארגן מניין ולא תמיד הצליחו. ברם יום אחד שכר יהודי מזרחי עני מרוד דירה באותו מבנה של בית הכנסת. בלילה הוא חלם שהצדיק אמר לו שאם הוא ישמור על בית הכנסת שלו תהיה לו פרנסה ברווח גדול. הוא החל לצרף חברים מהעדה המזרחית ובית הכנסת שינה את פניו ולבסוף גם את נוסחו. ועד היום בית הכנסת מתפקד, ברם הקהילה שומרת על המסורת של לפני כתשעים שנה ועדיין היא מתקשה להשיג מניין.

ועם כל זאת יש כאן תהליך סמלי של הלחמה בין אשכנזיות למזרחיות – תהליך שלדאבוני לא הולך וכנראה לא מושך. ולאחר שהבנתי את החיבור של הקהילה לאשכנזיות – עניין הנמצא על קירות בית הכנסת, שאלתי את עצמי שאלה והגעתי לתובנה נאה.

ראיתי את ההפרה של בית הכנסת של עדות המזרח ושאלתי את עצמי האם יש דמיון בין ההפרות אצל האשכנזים לעדות המזרח – כלומר, ברור שיש את אלו המקפידים בעדות המזרח ויש בעדות אשכנז המקפידים, ברם לגבי הפלגים המפרים בעדות השונות מה דומה?

וחשבתי שאולי יש כאן עניין של "מנשקי קמיעות" המאמינים בסגולה של הדת ושל התורה בהגנה מהמחלה. ובדומה לכך הרי יש גם אשכנזים רבים כאלו המאמינים בר"ח קנייבסקי כבאבא – ואפילו בקרב משפחתי הנכבדה.

ברם חשבתי לעצמי איך זה מסביר את הפלג הירושלמי, שהרי הם שם לא מאמינים ברבנים כבאבות?

  • שברתי את הראש וחשבתי על מודל חדש "מנשקי האלות", אלו חבר'ה שמאמינים מבחינה רציונלית שאסור לוותר לשלטון החילוני בעניינים הקשורים לדת גם אם מדובר מבחינת השלטון באינטרס של הצלת חיים. אם מוותרים להם פה אז השלטון הציוני החילוני יקבל תאווה לנסות עוד ולהשפיע ולקלקל עוד. לכן יש להיאבק.
  • בנוסף הם גם מרוויחים מהמשבר עם השלטון והעם הישראלי. ככל שיש יותר שנאה ואלימות משטרתית נגד חרדים, אז הם מתגבשים ומשיגים עוד תמיכה בקרב העם החרדי. העם החרדי רואה שוטר הפועל באלימות נגד עבריין קורונה ושוכח את העניין של העברה ומתחיל לחוש שרודפים אותו, שונאים אותו והוא מסכן ומתחיל לשנוא את המדינה ואת החברה החילונית השולטת במדינה.
  • וכמו כן המשבר הכלכלי גם יכניס אנשים להתחזקות רוחנית משיחית בדת ובכך הם או חלקם יהפכו קיצוניים התומכים בפלג, מה רע?

לסיום כולנו מנשקים… השאלות הן את מי ואיפה. יש המנשקים את המוות ויש את תורת החיים.

על הרווקות בחברת האדוקים החרדית – כתבנו לענייני תרבות

מאמר נאה מאת כתבנו לענייני תרבות בעניין בעיית השידוכים נפוץ בקהילה בזמן האחרון. חשבנו שאולי העניין ימשוך גם את נפש קהל הקוראים פה, ולכן החלטנו לשתף הציבור. יש הבדלי נוסחאות כנהוג בעניינים הלו, מי שרוצה שיעשה בחינה של זה לעומת זה.


החברה החרדית כמו ברוב העולם סובלת מתופעת הרווקות המאוחרת. תופעת הרווקות תמיד הייתה והיא אינה חדשה. כיום הציבור שלנו התעצם מספרית ולכן התופעה מורגשת ולכאורה גדלה יותר.

למדתי בטובי הישיבות גדולות במגזר, ישיבת בית מתתיהו וישיבת פוניבז'. ובשידוכים אני מה שמוגדר אצלנו כ'טיפוס', כלומר, אדם חריג מעט בעל אג'נדות עצמאיות ולכן מסווג כאחר במקצת.

ידעתי אינטואיטיבית ששידוך רגיל לא יתאים לי או כי לא אתחבר או כי היא או הם במשפחה שלה לא ירצו אותי. ועדיין כשהתחלתי שידוכים בגיל 23 ומחצה בערך חשבתי שאתחתן עד גיל 25.

חשבתי שזה טוב להתחיל שידוכים מאוחר קמעה מחברי, כדי להתבגר יותר, וכן ללמוד יותר ולהנות מחופש ומפחות דאגות כבחור ישיבה.

עם הבחורה השנייה שלי התארסתי. וחשבתי שאני הולך להתחתן לפי התוכנית ועוד להקדים, מבחינת גיל נישואי, בני משפחה אחרים בנושא. האדם חושב וה' צוחק… מספר שבועות לפני החתונה השידוך נשבר למגינת ליבי.

ידעתי שלהיות שבור שידוך זה לא טוב במגזר, אולם לא ידעתי עד כמה.

מני אז התחלתי לחוש רוח אחרת ממציעי השידוכים, כנראה כי יותר קשה למכור אותי בשוק השידוכים. כיום אני רווק מקצועי זקן המכונה "אלטער" בוחר. וכל הדודות הזקנות במשפחה טוענות שאני סתם בררן שלא מספיק בוגר לסגור שידוך ולעבור לשלב הבא בחיים.

הרווק כאחר בשוק השידוכין

הבעיה של קושי במכירות של הרווק החרדי המתחיל בשוק השידוכים קיימת לא רק בטיפוסים או שבורי שידוך. למעשה כל רווק מעל גיל מסוים הופך ל'אחר' שקשה למכור אותו בשוק השידוכים ולחשוד בבעיות של רווקים; בעיות בתחום הדת, מידות, במיניות, במוזרות וכדומה.

גם החברה החרדית מחנכת את צעיריה לחנוק את האופי שלהם עד לחתונה, כדי שזה לא יזיק בשידוכים. הרווק המבוגר המצוי כבר לא חונק את עצמו (אולי כי הוא כבר לא יכול לחמוק את האופי שלו יותר) ואז זקנות הקהילה והמשפחה אומרות שנכנסו לו ג'וקים לראש.

הקפיטליזם של היהדות החרדית, שידוכים ויד נעלמה

פעם בחברה החרדית הייתה רוח קהילתנית קולקטיביסטית, כיום הושפענו מתרבות המערב ואנשים רוצים להגשים עצמם. כל זה לא חידוש. אולם העניין יוצר מהפכה דתית-קהילתית אצלנו. לדוגמה, פעם אדם היה מקים ישיבה לכל מי שרוצה. כיום יש לראש הישיבה המצוי מפעל לבחורים עם חלום להפוך למותג בתעשייה ולהיות ידוע כראש ישיבה למצוינים. כתוצאה מכך יש ברירה בין הבחורים המתדפקים על דלתות הישיבה והתנערות מהמחויבות הקהילתית-קולקטיבית. הוא כיום מתנדב שלא מחויב לחברה או לה', והוא החליט לפתוח ישיבה כדי לעודד תורה ולהרוויח אצל האל וכן להרוויח שם-טוב בחברה, מי שלא מתאים שיחפש מקום אחר. ולכן גם בהרבה ישיבות כאלו מן הרגע שבחור חווה קשיים מרחיקים (בלשוננו: להעיף) אותו מבלי לנסות לעזור לו. וכך גם בעוד תחומים, וכן הקפיטליזם של היהדות החרדית חדר גם לשוק השידוכים.

השדכנים המקצועיים כיום (מתוך אלו שאני מכיר) לא כל כך מונעים משליחות או מחויבות לדאוג לעם ישראל או לעשות חסד עם בן אדם במצוקה זוגית. הם מונעים מרצון לכסף, כבוד או הספק הישגי או הספק דתי. לפיכך ברגע שהבחור מגיע לגיל רווקי מופלג הוא הופך ל'אחר', ואזי השדכנים המצויים משיקולי שוק יוצרים יד נעלמה המתעלמת מהרווקים המבוגרים ובכך מנציחים את מצבם הרווקי של הרווקים הזקנים.

בכל ישיבה נורמלית נהוג שיש נציגות רשמית או לא רשמית בישיבה המהווה כתובת לשדכנים והמציעה את סחורת הבשר התורנית של הישיבה לציבור הרחב. ברם ישיבות רבות רוצות להרחיק את אותם הבחורים כבר, בחורים שמבחינתם מזיקים לתעשיית הישיבה שלהם. הבחורים הרווקים הם בעלי אג'נדה ופחות בעלי שם טוב שהרי אנשים משערים שלא סתם הם רווקים… לפיכך אנשי הממסד מתחילים להצניע את הבחורים הללו בשוק השידוכים. וכעת הבחור הרווק המבוגר הזקן בשוקת שבורה.

בחברה החרדית הנוהג הוא שלא מתחילים עם בחורה שמוצאת חן – זה אסור או שזה מעשה שלא יעשה. וכן בחור השרוי בישיבה לא מכיר בנות ולכן לא יודע עם מי להתחיל, שהרי החברה החרדית נורא מופרדת בין המינים. וגם אם בחור הישיבה הפך לבחור ישיבה בדימוס, הוא כבר באופיו לא מורגל בעניין. ובעצם מחכה שהוריו או שדכנים ימצאו לו משהו בהתאם לתכתיב המקובל. אולם הוריו והשדכנים כשהתחיל שידוכים נכשלו בלמצוא לו שידוך שיתאים לו. לפיכך הוא בעצם מחכה לנס או לביאת המשיח.

נישואין כטקס מעבר

וכאן נכנסת בעיה חדשה. לפעמים בחור חושב שהוא כבר מתבטל או עלול להגיע לבטלה בישיבה והוא מעוניין לעבוד. הוא יתקשה למצוא משהו, מעבר לחוסר הכשרתו לחיי העבודה. בחברה החרדית ולא רק, מתייחסים לרווק כילד וכחסר אחריות וכאחד שלא משלנו. לפיכך לא ממהרים להעסיקו בתוך החברה שלנו. הוא בעצם לא עבר את טקס החניכה או טקס המעבר להתקדם לשלב הבא בחיים, שלב הנישואין.

אז כעת בחברה שלנו הרווק הופך להיות מנודה. הוא בישיבה ולא חלק מקהילה או גר בשכירות לא ליד הקהילה המשפחתית שלו. השדכנים לא אוהבים אותו כי הוא סחורה קשה וגם כשהוא בקשר עם שדכנית היא רואה בו ילד קטן שלא מבין את העולם ומעדיפה לדבר עם הוריו.

תהליך ההתבגרות של החרדי הוא "חיידר", ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, כולל, "שטעלע" (משרה תורנית). התהליך נקטע כל עוד הבחור רווק.

לכן צריך לקדם יחס חדש לרווקים ולאפשר להם להתבגר במגזר גם ללא חתונה. הם לא חייבים להתפרנס בשדות זרים. ואם לראשי ישיבה אין כוח לדאוג לרווקים מבוגרים, אז צריך לפתוח מוסד ייעודי חופשי יותר מישיבה למצב זה. שם יהיה מישהו שאחראי לשידוכים ויועצים לקידום אישי והרווק יוכל להתפתח וימצא את מקומו ולא יקבל יחס של סרח עודף.

רווקות חרדית מודרנית ובנות רווקות

אני חרדי מודרני וכבר לא בישיבה, אלא בשוק העבודה ולאחר תואר. ויהיה מי שיגיד: מה זה קשור לרווק עובד או לחרדי מודרני עובד?
דעתי היא שהיחס המגזרי שלו זוכים הרווקים מושפע מהיחס לרווקים התורניים-ישיבתיים. ברגע שיהיה יחס הוגן יותר לצעירים רווקים "קשישים" אלו, אז כל המגזר ישנה את היחס שלו כלפי הרווקים החרדיים ככלל.

אני לא מכיר מספיק את עולמה של הרווקה החרדית ולכן אני מדבר על עולמו של הרווק החרדי. אולם אני נתקל בעדויות שמיעה מנשים שגם רווקות מבוגרות סובלות מחוסר עניין של שדכנים וכן מיחס עוין של המבוגרים בחברה ולפעמים גם השפלות.

מה הפתרון לרווקות בחורות איני יודע. אולם גם פה אני מאמין שאם ימצאו פתרון לרווקים זכרים זה יעזור גם לרווקות.

הרווק הבודד והמסכן כשוט חברתי

למעשה אני חושב שאין אינטרס לממסד החרדי לשנות המצב. בחברה החרדית יש צורך לעודד צעירים להתחתן ולהיכנס לתלם גם במחיר של עוני כבד שהרי אחרת סרבני הנישואין עלולים להיות רווקים לנצח או לזמן ממושך. לכן צריך את מוסד הרווקות המאוחרת כשוט המונף אל על מעל ראשי הצעירים למען ישמעו ויראו ויכנסו בעול נישואין בחברה על ידי טקס מעבר-חניכה-נישואין. וייתכן שממסד צודק…

שנזכה לבנות אחת מחורבות ירושלים

התלביבניק

במניין חצרונה פגש בי האברך השכן ר' אלי עם חיוך זורח ומסנוור כמו השמש. שמע סיפור, כתבנו לענייני חילונים, הוא אומר לי, אני רוצה להגיד לך מעשיה נאה ושתכתוב הסיפור בשפה שלך ותפיץ לכל החברים החרדשים שלך שילמדו לקח. והנה המעשיה בניסוח שלי:


השבוע יום אחד בזמן מגיפת הקורונה, לאחר ההקלות החדשות החלטתי לעזוב את הגטו שלי וללכת לגטו החילוני. זה נחמד להכיר מקומות חדשים בארץ ישראל ובעולם של הקדוש ברוך הוא, ברוך ה'.

הלכתי לתומי בגטו החילוני, מקום הידוע בשם מדינת תל אביב. חדרתי לגטו שלהם בשעת בין השמשות, שעה שהיא לא יום ולא לילה – שעה קווירית. זמן לקוויריות מחשבתית ופרובוקציות מהנות.

והנה ראיתי חילוני ראשון לאחר שלא ראיתי חילוני כלל מזה זמן רב, מהחלת הסגר על ידי הקיסר נתניהו יר"ה.

החילוני הצעיר היה בגוף די חשוף שהיה גם שרירי ומוצק כיאה לתרבות הספורט שלו. חשבתי לעצמי שנס שזה היה זכר ולא נקבה. היה לו גם מלא קעקועים של סמלי שמאל, עגילים ונזם – וחשבתי לעצמי נזם זהב באף חזיר. וכמובן הוא גם הקיף את פאת ראשו והיה מגולח למשעי, נראה ממש כמו גוי עם בגדי עור ומגפיים גבוהות. הוא היה ממש חילוני סטריאוטיפי.

הוא נעץ בי מבט ארוך על מלבושי היהודי המוזר, או אפי היהודי מעבר למסכה. ואני שמתי לב שמישהו מביט בי, חשבתי שזה שוטר שאולי רוצה להציק לי ולקנוס את היהודי. אולם נתברר שזה אותו האיש ממקודם. וראיתי שהוא מעיין בי זמן ממושך, אז אני הבטתי בו לראות מה הוא זומם נגדי.

ומתוך שנפגשו עינינו, זיק של אהבת ישראל נולד. פניתי אליו בחיוך אדיב ושאלתיו, האם אני יכול לעזור לו? הוא אמר, כן, אבל זה לא בדיוק עזרה. אני מתעניין במגזר שלכם, בפרט אחרי שאתם כל כך הרבה חולים בקורונה. רציתי להבין, בבקשה, למה אתם לא מתאמצים להוריד את רמת השנאה כלפיכם, ובפרט בזמן מגיפת הקורונה, הרי כעת זה זמן לאחדות?

שאלתי: מדוע אתה חושב שאנו שנואים? מה מפריע לך בנו?

שאל התלאביבי: למה אתם החרדים לא עושים צבא כמונו?

עניתי: פשוט מאוד, אתם לא רוצים.

שאל עוד ההלך: מה הכוונה?

עניתי: לא החלטתם לגייס אותנו כמו שאתם מגייסים את שאר החברה הישראלית. מה אתה רוצה מבחור בן 18, שקיבל חינוך אנטי-צבאי שינטוש הכל ויתאבד חברתית? אם הייתם רוצים לגייס הייתם פועלים בחינוך, הייתם מגייסים על פי חוק כמו אצלכם. אולם אתם לא ניסיתם אז כעת יש לנו תרבות חזקה נגד גיוס. לי לא היה עניין להתגייס וכתוצאה מכך לאבד שידוך טוב על כל המשתמע מכך.

אמר האיש: צודק, אבל אתם לא רוצים להתגייס?

עניתי: גם אצלכם יש רבים שלא רוצים או ששים להתגייס, וגם יש רבים בקרבכם שלא מתגייסים. אם כן, מדוע אתה לא שונא אותם או יש לך בעיה עמם כמו מולנו חרדים?

אמר התלאביבי: צודק. אך הבעיה שלנו אתכם כי אתם לא עובדים.

עניתי: כל אחד עובד בהתאם לחינוך שקיבל ולרצון הכלכלי שלו. הנה, אני עובד בכולל אברכים, מה רע? אני עובד, אני חייב לבוא בזמן מסוים, אני צריך לכתוב חידושי תורה. איני יכול לעשות מה שבא לי. אני מרוויח קצת, אבל אני עובד. אז אני אוכל פחות ולא מתלבש במותגים, זכותי.

אמר החבר החדש מתלאביב: צודק, אבל אתם לא משלמים מיסים, לכן אתם שנואים, אתה לא מסכים?

עניתי: יש להבדיל בין לא לשלם מס בניגוד לחוק הישראלי, לבין לא לשלם מס כי החוק מתיר לא לשלם מס במצב הזה. זה כמו חברות הייטק שעושות רילוקיישן לארץ והם מקבלים תנאי מס מיוחדים. אתם החילונים קבעתם העניין. מה אתה רוצה מאיתנו?

אמר התלאביביניק, צודק. אבל למה אתם מתעקשים להתלבש מוזר כמו פרימיטיבים מיושנים מלפני מאות שנים?!

עניתי: מי קבע מי מתלבש מוזר ופרימיטיבי מיושן? אולי אתם המוזרים? הנה לך יש בגדים כמו איש בג'ונגל, מי המיושן והפרימיטיבי בדיוק? אולי אנו מתלבשים וינטג'?

אמר החילוני, צודק. אולם אתם שתלטנים ועושים כפיה דתית. אתה היית רוצה שאני אכפה עליך מה שאתה לא רוצה? לכן אתם שנואים, אתה לא מסכים?

עניתי: הרי אתם תמכתם בחוקי הכפייה הללו, על כך תשנא את המגזר שלך שבחר בנבחרי הציבור שיחליטו לו כך, מה אתה רוצה ממני?

אמר התלביבי: צודק. אולם זה לא משנה מה אתה עונה לי. ואתה נשמע לא חרדי אמיתי כמו כולם, אתה פייק חרדי עונה לי תשובות מתוחכמות בשפה חילונית שאין לי מענה כלפיך, אתה לא אומר לי שזה אסור לפי הדת כמו שאני שומע בתקשורת. את טוען לי דברים לפי הערכים החילוניים. בסופו של דבר אתם מתעקשים לא להיות כמוני, לכן אתם שנואים.

אמרתי לו: צודק, אולם הדת מנתבת את התנהגותינו לכיוון מעשים הרצויים לפי הדת, אולם כשאני מדבר איתך מותר לי לטעון טענות מעולם המושגים שלך. חוץ מזה, אולי גם אתה לא חילוני כמו כולם, ואני עדיין מדבר איתך בכבוד, זה בסדר מותר להיות שונה חריג לא כמו כולם. זה די נחמד האמת..

חייכנו בחיוך, איחלנו אחד לשני שלום ונפרדנו. וחשבתי לעצמי, תל אביב, אני פה, איזה כיף לפגוש חילונים ולהסיר את מסיכתם גם כשפרצופם מוסתר במסיכת קורונה.

החרדקית הי"ד

סיפור שהרבי שליט"א אהב וביקש לפרסם ולהפיץ.


דבי זיגמן הידועה נולדה בעיר התורה בני ברק. אביה היה אברך חשוב בכולל פוניבז'. דבי התחנכה על ההשקפה הטהורה של מרן הרב שך זצ"ל, "רק חיים של תורה", "דעת תורה" ו"גדול הדור". הלכה למוסדות הלימוד המקובלים ולא זכרה שום פרט מיוחד מחייה. ובגיל 18 לראשונה עשתה משהו מיוחד, היה לה קשר נסתר עם חברותא של אחיה הצדיק שהיה מבקר בביתה – הוא היה הצדיק הנסתר שלה.

כשהקשר האסור התגלה הוחלט במשפחות להסכים לקשר העצמאי ולחתנה. דבי שמחה מאוד שזכתה לקשר זוגי שלא בשידוך, דבר השונה מכל חברותיה ומעיד שיהיה לה אהבה גדולה. היא חשה מיוחדת ומודרנית כמו בסרטים שראתה בבית של חברה שלה אסטרייכר, שהיה להם מחשב, שם הם היו צופים בסרטים רומנטיים אמריקאיים.

הזוג הצעיר התחתן כשכולם חשבו שהם חיים באושר. אולם הבעל שידע לחזר לפני החתונה ולגרום לדבי לחוש טוב, התרגש מידי מהאפשרויות של חיי הנישואין וכך הפחיד את דבי המסכנה שלכן תקופה ארוכה סירבה לקיים המצוה. העניין גם קשור, לכאורה, להדרכה הלקויה שהם קיבלו בנושא.

בליל פורים, כחצי שנה לאחר הנישואין המאושרים, הבעל השתכר והתחיל לנשוק לאשתו. אולם כשהוא רצה לקיים את המצוה דבי אמרה לו שאסור שהרי היא אינה טהורה. והוא בשכרונו תפס אותה בכוח וכשבכתה לעצמה הוא סיפק את יצרו הרע ונרדם. בבוקר לאחר התפילה ושמיעת המגילה הוא שב הביתה, נשק למזוזה של חדר השינה, נשק לה וביקש סליחה כשדבי לוחשת בשקט: 'אסור' והמשיך כאילו לא קרה כלום.

זרעי שינוי היו בגופה והיא החלה לשאול שאלות על הזוגיות שלה ולמה חינכו אותה להתחתן בגיל צעיר, להוליד הרבה ילדים ולפרנס בעל לומד תורה בדוחק כשהוא מתנהג כבהמה וכה הכאיב לה.

לאחר תקופת מחשבה דבי הבינה שיש בעיה בבעל שלה ולא בה. חשבה להתגרש אבל דבי הפכה לאשה הרה אז הבינה שהיא כלואה במצבה. חשבה לעצמה, לא נורא, ננסה לשקם את הקשר הפגוע ואולי גם המשיח יבוא בקרוב. ניסתה להתחבב עליו וציפתה שבעלה ינהג בה בכבוד אך כך לא היה, כעת היה נוהג בה כאילו הוא חיית טרף – היה צדיק בצאתו ורשע באהלו.

דבי רקמה תוכנית בליבה, החליטה לעשות הסבה מהוראה להייטק שכך תוכל לפרנס עצמה לאחר גירושיה בעתיד. לבינתיים נולדה לה בת, ולתקופה בעלה היה נחמד אליה. אולם בהמשך יצריו התעוררו וההמסכנה שיתפה פעולה כי העדיפה לזרום כגופה מאשר לסבול מכפייה ולריב .וכן פחדה שיהיה לה בושות בקהילה ובמשפחה, וכך הרתה שוב.

חשה כשפחה כנענית שלא קיבלה חינוך טוב המכין אותה לחיים ולכן נפלה טרף לבעלה. וגם כעת היא חשה שיש לה פחדים כלכליים, עקב זאת שלמדה רק הוראה ובגלל זאת לא יכלה להתנתק מיד, אלא צריכה לכלכל את מעשיה בחוכמה. בעקבות המצב לא הרגישה שהדת מדברת אליה. לדעתה, אותם רבנים שמנווטים את הדור איפשרו במקרה שלה רצף של בעיות, של חתונה בגיל צעיר, לימודי הוראה מיותרים, הדרכת כלות גרועה ואברך שהתגלה כמושחת וצבוע. אברך שבבית היה בהמה ובחוץ היה אברך חשוב ותלמיד חכם רציני בעל הסכמות על קונטרסים בעניינים שונים.

לאחר לידת הילד השני החליטה דבי להתגרש. וגרמה לבעלה לעזוב את הבית. תחילה ירדה מן הדרך הישרה ורק נראתה חרדית מודרנית, אבל נהגה לחלל השבת וכדומה. לאחר זמן הצליחה לקבל גט, אבל לאחר הגט חשה פחות זעם על המערכת החרדית והחליטה להתחזק במקצה ואפילו מצאה לה רב מחמד שנתן לה הרבה תשומת לב והקשיב לתלונותיה. היא לא נתנה לעצמה להיות מסכנה והפכה להייטקיסטית חרדית מפורסמת העובדת באמזון. דבי חשבה שזה לא די והיא צריכה לעשות עוד למען עם ישראל ולפיכך החליטה להקים ארגון העצמה לנשים שעברו פגיעות.

גם פתחה לעצמה חשבון פייסבוק והפכה לכוכב רשת חרדי. וכן החלה לכתוב טור קבוע באתר החרדי 'שער העיר'. בהמשך 'פה ושם' הייתה מתראיינת בתקשורת החילונית נגד שחיתויות בחברה החרדית וגם יצאה נגד שנאת חרדים בתקשורת או על ידי הממשלה הישראלית.היא ממש עשתה חיל בתחום והפכה את חרדיותה לאומנותה. הייתה גם מטיפה לחרדיות-מודרנית, לציונות, צבא ולאהבת המדינה. הייתה מארגנת כל שנה טקס ציוני חרדי בליל יום העצמאות. שם הודתה לה' על זה שיש לעם ישראל מדינה ציונית מתוקנת הכי טובה בעולם. וכל זה בפני מאות חרדקים כמותה. היא הייתה בעצם גדולת הדור של החרדקים. ולכן לבסוף הייתה ידועה בציבור כ'דבי החרדקית'.

ואז הגיעה הקורונה המפחידה והרצחנית. הממשלה הישראלית הודיע לעם להזהר ולהמנע מכינוסים המשמשים מסיבות הדבקה היכולות להרוג נדבקים בנגיף. אולם על אף צו בריאות העם אביה הלך לכולל, בגלל שהוא שמע שיש הוראה של ר"ח שצריך להמשיך. והוא חלה בקורונה ונפטר לאחר כשבוע של סבל. לאחר השבעה על אביה, חשה שעד כאן, צריך לעשות משהו. דבי הגישה תלונה למשטרה נגד ר"ח על המרדה. וזאת על כך שהטיף לעבור על החוק בהתאם לתקנות החירום במדינה. ובכך עזר להפיץ את המגפה, ואולי הוא הביא למותו של אביה.

הפיצה את מסמך התלונה שלה למשטרה ברשתות החברתיות והתראיינה על כך בתקשורת הממוסדת ועשתה על העניין רעש גדול. כתוצאה מכך דעת הקהל הישראלית והחרדית עסקה בנושא והמשטרה הודיע שתחקור את ר"ח. עורך דינו של ר"ח אמר שר"ח עבר מניפולציה ולא ידע שיש מגפה וחוק בנושא נגד התכנסות של אנשים בזמן מגפה. וכן הוא לא ידע שמסריטים אותו ומפיצים את הוראתו בעניין. ובנוסף הוא קשיש שיש לו אפוטרופוס. בעקבות טענות חזקות אלו במשטרה הוחלט לסגור את התיק נגד ר"ח מחוסר עניין לציבור. אולם הם אמרו שיש מקום אולי לחקור את יענקי.

לבינתיים נוצר צחוק גדול על חסידי ר"ח. אנשי הפלג, החרדקים ואנשי ר"ג אמרו שרואים שהחצר של ר"ח מודה שהוא לא כשיר להנהגה, שהרי נאמר שהוא מקבל החלטות בחוסר ידע ושעושים לו מניפולציות. כתוצאה מכך הנהגת הציבור החרדי עברה לר' גרשון. אך חסידי ר"ח לא התייאשו, הם אמרו שהסיבה שעורך הדין אמר זאת זה רק להגן עליו מפני השלטון החילוני, אולם זה לא נכון בכלל, זה רק תרגיל שעשו על 'החילוינים'.

ויום אחד חסיד שרוף של ר"ח פגש את החרדקית ליד ביתה במעבר בין בתים עם מדרגות. והאיש צעק עליה שהיא פרוצה חצופה שמבזה גדולי ישראל. ודבי ענתה לו באומץ שזה "פיקוח נפש" ובמקום "חילול ה' אין חולקין כבוד לרב". והאיש הגיע למצב של כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, החסיד הפר את הוראות הריחוק החברתי ודחף אותה במורד המדרגות. ודבי נפלה על ראשה בעוצמה ולא קמה. וכך בא קיצה של "דבי חרדקית".

ונחלקו הציבור בעניין, חלק אמרו שהליצנית הרשעית באה על עונשה ומתה בגלל שביזתה את ר"ח. וחלק אמרו שהצדקת הקדושה מתה בגלל הבעיות שיש בקרב הציבור. וכמובן הרבנים נרעשו מאוד אחרי מקרה מזעזע זה. והם עשו כינוס חירום ואמרו שיש להתחזק בצניעות וגם במחאות צריך להיזהר לא לגעת בנשים.

משבר הקורונה – השלטון הציוני כשל בחרושת התיווך החרדי מקצועי שלו

השלטון כשל בזאת שהוא סמך על חרדים – הרבי נתקל בעוד מאמר חשוב של אחד מחברי הקהילה. והרבי אמר שמצווה לפרסם.


דיברתי עם עיתונאי חרדי על חוסר הציות החרדי לשלטון ולהוראות בדבר הקרונה. לכל דבר היה לו תירוץ מדוע צריך להבין את החברה החרדית.

אמרתי לו, אני איתך, להסביר אכן אפשר. ברם מדוע שחבר'ה לא יגלו בגרות? מדוע לא למנוע הדבקות, בזבוז משאבים, עומס ונפטרים מיותרים?! זה נראה כאילו המגזר שלנו הוא מגזר של ילדים קטנים המשחק שוטרים וגנבים עם השלטון הישראלי. זה עצוב.

וכעת לבעיות שהוזכרו, אם הבית צפוף, מצוין, אז מוצאים פתרון של פעילויות לבית צפוף. פעם אנשים ידעו לגור בבתים קטנים יותר. אם מישהו בבידוד מוציאים אותו מהבית פונים לשלטון להשיג מבנה לכך.

אין תקשורת חרדית טובה? שכל אחד יגלה בגרות ויברר מה קורה. לדוג' שכל אחד ירים טלפון לקו נייעס או לחבר או קרוב חרדק ויברר נתונים. אפשר לצלצל לפיקוד העורף.

אתם רואים את הרחוב ריק, אתם שומעים שיש מיליון מובטלים, אתם רואים את השלטון מתנהל בצורה שלא התנהל אי פעם, אתם קוראים שזה בכל העולם, מה עוד צריך בשביל להעיר את הציבור?

יש כאן גם כישלון של המגזר המתווך בחברה החרדית, פוליטיקאים, פוליטיקאים מקומיים, שתדלנים, חרדקים העובדים בתחום – תמיד אתם יודעים להציג את הבעיות של המגזר, אבל בקורונה נכשלתם. לא בהצגת הבעיות, לא בצרכים ולא בתיווך המידע.

החילונים חושבים שליצמן חרדי ולכן יקשיבו לו. מתברר שהליטאי אומר שהוא גוראי דפוק ולכן הוא לא אמין ואם ליצמן מרים טלפון לרבנים ןעסקנים לא מאמינים לו או לשליחיו כי רואים בהם עסקנים.

אז שולחים "חילונים רציניים" אבל אז החברה לא מבינה שזה רציני כי זה חילונים ולא משלנו, הם סתם מחמירים.

השלטון הציוני אוסר על ישיבות אבל מרשה קניות, אז אתם מפרים התקנה בדבר ואומרים שזה כמו קניות. מפלפלים לי מבלי לנסות להבין או לכל הפחות להקשיב למטרות הממשלה.

תעשיית החרדים המקצועיים נכשלה בתחומים רבים, בצבא, בתעסוקה ועוד. והיא נכשלה גם פה. אולי הפיתרון הוא להפסיק "להתאים" כל דבר לחרדי המיוחד, פשוט להתייחס אלינו כמו אנשים בוגרים. עלו עוד בעיות אבל הרעיון דומה. עלוב כואב ועצוב. צריך לעשות חשבון נפש.