תגית: חרדקים

קומזיץ המשוררים בירושלים החרדית – מאת כתבנו לענייני תרבות

כתבנו לענייני תרבות קיבל הזמנה ייחודית לערב שירה חרדי מחתתרתי מהפכני במיקום סודי ביער ירושלים. כתבנו נהנה מהערב והחליט לכתוב על העניין.


ביער ירושלים באחד מהלילות החמים של השנה התכנסו 30 צעירים חרדים נבחרים. מדובר במשוררים ואוהדי השירה והתרבות במרחב החרדי הירושלמי.

הצעירים באו במסירות נפש על אף החום הכבד והפתיעו את המארגנים בזאת שבאו לבסוף. אולם הם באו כי הם חשו צורך לחוות תרבות חרדית. מדובר היה באירוע בשם "קומזיץ משוררים" מטעם "תרבוס – חרדים עושים תרבות" בשיתוף פעולה עם קו 400. ןהציבור שמר על מרחק והקשיב למשוררים המרתקים בהנאה גלויה תוף כדי צחוק משוחרר.

לאחר השעה 21:00 נערכה מדורה קטנה לצורך הכנת הקומזיץ בסגנון של הקיבוצניקים, תפוחי אדמה, בצל ונקניקיות. איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק – חסיד אחד בזמן הזה הכין פופקורן וליטווק במקביל הכין קפה ותה ואחרים העבירו מגשי כל טוב לקהל. כמובן שעקב החום הגדול ניתנה הנחיה לקהל להביא הרבה מים ולשתות הרבה וברוך ה' אף אחד לא התמוטט.

בתוך היער, מול האש עמדו חבר'ה והקריאו, הסבירו וסיפרו על עצמם ועל השירה שלהם והקהל היה מרותק. הייתה אווירה קהילתית חזקה מאוד, אולי בגלל הקורונה ואולי מחמת השירה והסעודה המשותפת ושמא בכלל התחושה הקמאית של מדורת השבט.

ישנה שאלה מדוע החרדים מודרנים מתקשים לקדם את האג'נדה שלהם. ואולי הסיבה היא כי חסרים המוסדות והכלים לקדם קהילתיות מסורתית. ברם ייתכן שהפתרון הוא לקדם אירועי תרבות בשיתוף פעולה ואחדות של כמה ארגונים ובכל לקדם אווירה של אחדות, משפחתיות, ביחד ולבסוף נוצרת קהילה מאליה.

החרדקית הי"ד

סיפור שהרבי שליט"א אהב וביקש לפרסם ולהפיץ.


דבי זיגמן הידועה נולדה בעיר התורה בני ברק. אביה היה אברך חשוב בכולל פוניבז'. דבי התחנכה על ההשקפה הטהורה של מרן הרב שך זצ"ל, "רק חיים של תורה", "דעת תורה" ו"גדול הדור". הלכה למוסדות הלימוד המקובלים ולא זכרה שום פרט מיוחד מחייה. ובגיל 18 לראשונה עשתה משהו מיוחד, היה לה קשר נסתר עם חברותא של אחיה הצדיק שהיה מבקר בביתה – הוא היה הצדיק הנסתר שלה.

כשהקשר האסור התגלה הוחלט במשפחות להסכים לקשר העצמאי ולחתנה. דבי שמחה מאוד שזכתה לקשר זוגי שלא בשידוך, דבר השונה מכל חברותיה ומעיד שיהיה לה אהבה גדולה. היא חשה מיוחדת ומודרנית כמו בסרטים שראתה בבית של חברה שלה אסטרייכר, שהיה להם מחשב, שם הם היו צופים בסרטים רומנטיים אמריקאיים.

הזוג הצעיר התחתן כשכולם חשבו שהם חיים באושר. אולם הבעל שידע לחזר לפני החתונה ולגרום לדבי לחוש טוב, התרגש מידי מהאפשרויות של חיי הנישואין וכך הפחיד את דבי המסכנה שלכן תקופה ארוכה סירבה לקיים המצוה. העניין גם קשור, לכאורה, להדרכה הלקויה שהם קיבלו בנושא.

בליל פורים, כחצי שנה לאחר הנישואין המאושרים, הבעל השתכר והתחיל לנשוק לאשתו. אולם כשהוא רצה לקיים את המצוה דבי אמרה לו שאסור שהרי היא אינה טהורה. והוא בשכרונו תפס אותה בכוח וכשבכתה לעצמה הוא סיפק את יצרו הרע ונרדם. בבוקר לאחר התפילה ושמיעת המגילה הוא שב הביתה, נשק למזוזה של חדר השינה, נשק לה וביקש סליחה כשדבי לוחשת בשקט: 'אסור' והמשיך כאילו לא קרה כלום.

זרעי שינוי היו בגופה והיא החלה לשאול שאלות על הזוגיות שלה ולמה חינכו אותה להתחתן בגיל צעיר, להוליד הרבה ילדים ולפרנס בעל לומד תורה בדוחק כשהוא מתנהג כבהמה וכה הכאיב לה.

לאחר תקופת מחשבה דבי הבינה שיש בעיה בבעל שלה ולא בה. חשבה להתגרש אבל דבי הפכה לאשה הרה אז הבינה שהיא כלואה במצבה. חשבה לעצמה, לא נורא, ננסה לשקם את הקשר הפגוע ואולי גם המשיח יבוא בקרוב. ניסתה להתחבב עליו וציפתה שבעלה ינהג בה בכבוד אך כך לא היה, כעת היה נוהג בה כאילו הוא חיית טרף – היה צדיק בצאתו ורשע באהלו.

דבי רקמה תוכנית בליבה, החליטה לעשות הסבה מהוראה להייטק שכך תוכל לפרנס עצמה לאחר גירושיה בעתיד. לבינתיים נולדה לה בת, ולתקופה בעלה היה נחמד אליה. אולם בהמשך יצריו התעוררו וההמסכנה שיתפה פעולה כי העדיפה לזרום כגופה מאשר לסבול מכפייה ולריב .וכן פחדה שיהיה לה בושות בקהילה ובמשפחה, וכך הרתה שוב.

חשה כשפחה כנענית שלא קיבלה חינוך טוב המכין אותה לחיים ולכן נפלה טרף לבעלה. וגם כעת היא חשה שיש לה פחדים כלכליים, עקב זאת שלמדה רק הוראה ובגלל זאת לא יכלה להתנתק מיד, אלא צריכה לכלכל את מעשיה בחוכמה. בעקבות המצב לא הרגישה שהדת מדברת אליה. לדעתה, אותם רבנים שמנווטים את הדור איפשרו במקרה שלה רצף של בעיות, של חתונה בגיל צעיר, לימודי הוראה מיותרים, הדרכת כלות גרועה ואברך שהתגלה כמושחת וצבוע. אברך שבבית היה בהמה ובחוץ היה אברך חשוב ותלמיד חכם רציני בעל הסכמות על קונטרסים בעניינים שונים.

לאחר לידת הילד השני החליטה דבי להתגרש. וגרמה לבעלה לעזוב את הבית. תחילה ירדה מן הדרך הישרה ורק נראתה חרדית מודרנית, אבל נהגה לחלל השבת וכדומה. לאחר זמן הצליחה לקבל גט, אבל לאחר הגט חשה פחות זעם על המערכת החרדית והחליטה להתחזק במקצה ואפילו מצאה לה רב מחמד שנתן לה הרבה תשומת לב והקשיב לתלונותיה. היא לא נתנה לעצמה להיות מסכנה והפכה להייטקיסטית חרדית מפורסמת העובדת באמזון. דבי חשבה שזה לא די והיא צריכה לעשות עוד למען עם ישראל ולפיכך החליטה להקים ארגון העצמה לנשים שעברו פגיעות.

גם פתחה לעצמה חשבון פייסבוק והפכה לכוכב רשת חרדי. וכן החלה לכתוב טור קבוע באתר החרדי 'שער העיר'. בהמשך 'פה ושם' הייתה מתראיינת בתקשורת החילונית נגד שחיתויות בחברה החרדית וגם יצאה נגד שנאת חרדים בתקשורת או על ידי הממשלה הישראלית.היא ממש עשתה חיל בתחום והפכה את חרדיותה לאומנותה. הייתה גם מטיפה לחרדיות-מודרנית, לציונות, צבא ולאהבת המדינה. הייתה מארגנת כל שנה טקס ציוני חרדי בליל יום העצמאות. שם הודתה לה' על זה שיש לעם ישראל מדינה ציונית מתוקנת הכי טובה בעולם. וכל זה בפני מאות חרדקים כמותה. היא הייתה בעצם גדולת הדור של החרדקים. ולכן לבסוף הייתה ידועה בציבור כ'דבי החרדקית'.

ואז הגיעה הקורונה המפחידה והרצחנית. הממשלה הישראלית הודיע לעם להזהר ולהמנע מכינוסים המשמשים מסיבות הדבקה היכולות להרוג נדבקים בנגיף. אולם על אף צו בריאות העם אביה הלך לכולל, בגלל שהוא שמע שיש הוראה של ר"ח שצריך להמשיך. והוא חלה בקורונה ונפטר לאחר כשבוע של סבל. לאחר השבעה על אביה, חשה שעד כאן, צריך לעשות משהו. דבי הגישה תלונה למשטרה נגד ר"ח על המרדה. וזאת על כך שהטיף לעבור על החוק בהתאם לתקנות החירום במדינה. ובכך עזר להפיץ את המגפה, ואולי הוא הביא למותו של אביה.

הפיצה את מסמך התלונה שלה למשטרה ברשתות החברתיות והתראיינה על כך בתקשורת הממוסדת ועשתה על העניין רעש גדול. כתוצאה מכך דעת הקהל הישראלית והחרדית עסקה בנושא והמשטרה הודיע שתחקור את ר"ח. עורך דינו של ר"ח אמר שר"ח עבר מניפולציה ולא ידע שיש מגפה וחוק בנושא נגד התכנסות של אנשים בזמן מגפה. וכן הוא לא ידע שמסריטים אותו ומפיצים את הוראתו בעניין. ובנוסף הוא קשיש שיש לו אפוטרופוס. בעקבות טענות חזקות אלו במשטרה הוחלט לסגור את התיק נגד ר"ח מחוסר עניין לציבור. אולם הם אמרו שיש מקום אולי לחקור את יענקי.

לבינתיים נוצר צחוק גדול על חסידי ר"ח. אנשי הפלג, החרדקים ואנשי ר"ג אמרו שרואים שהחצר של ר"ח מודה שהוא לא כשיר להנהגה, שהרי נאמר שהוא מקבל החלטות בחוסר ידע ושעושים לו מניפולציות. כתוצאה מכך הנהגת הציבור החרדי עברה לר' גרשון. אך חסידי ר"ח לא התייאשו, הם אמרו שהסיבה שעורך הדין אמר זאת זה רק להגן עליו מפני השלטון החילוני, אולם זה לא נכון בכלל, זה רק תרגיל שעשו על 'החילוינים'.

ויום אחד חסיד שרוף של ר"ח פגש את החרדקית ליד ביתה במעבר בין בתים עם מדרגות. והאיש צעק עליה שהיא פרוצה חצופה שמבזה גדולי ישראל. ודבי ענתה לו באומץ שזה "פיקוח נפש" ובמקום "חילול ה' אין חולקין כבוד לרב". והאיש הגיע למצב של כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, החסיד הפר את הוראות הריחוק החברתי ודחף אותה במורד המדרגות. ודבי נפלה על ראשה בעוצמה ולא קמה. וכך בא קיצה של "דבי חרדקית".

ונחלקו הציבור בעניין, חלק אמרו שהליצנית הרשעית באה על עונשה ומתה בגלל שביזתה את ר"ח. וחלק אמרו שהצדקת הקדושה מתה בגלל הבעיות שיש בקרב הציבור. וכמובן הרבנים נרעשו מאוד אחרי מקרה מזעזע זה. והם עשו כינוס חירום ואמרו שיש להתחזק בצניעות וגם במחאות צריך להיזהר לא לגעת בנשים.

חרדיות אתנית ובית ספר ממלכתי חרדי – כתבנו לענייני חילונים

כתבנו לענייני חילונים נחשף למאבק של אנשי שוליים בחברה החרדית שניסו לקדם על ידי התקשורת החילונית קל זעקה למען החינוך שלהם. כזכור דעת כתבנו לענייני חילונים שרובא דרובא של החרדים מודרנים הם חילוניים או מושפעים מן החברה החילונית בדרגה זו או אחרת ולכן יש לכתוב עליהם לתועלת הציבור שלא מכיר.


מספר חרדים מודרנים הקרויים בשם חרדקים או חרדשים, מנסים לעורר את דעת הקהל החילונית למען בתי ספר ממלכתיים לילדים חרדיים, בתי ספר שבהם לומדים לימודי חול יותר ממוסדות החרדיים הרגילים. עניין זה מעיד קצת איפה הם חיים ובאיזה שדה הם פועלים. הם מעדיפים לפעול מחוץ לקהילת שומרי התורה והמצוות ולא רק בקרב האדוקים.

וכך נכתב בנושא:

הפצצה הזו גורמת לנו – חרדים צעירים שמעוניינים להשתלב בחברה הכללית בישראל – לדפוק את הראש בקיר ולמחות דמעות תסכול. אנחנו רוצים לחיות יחד, אנחנו רוצים לקחת אחריות ולחלוק גורל משותף, אנחנו בעניין. אבל כל ניסיון שלנו לשינוי מבפנים, נענה באגרוף היישר לפרצוף. אנחנו לא בטוחים שאתם רוצים אותנו.

והנה נדמיין חרדק, יש לו טלוויזיה בבית, אינטרנט, הוא אוכל רבנות, הוא לבוש צבעוני, הוא הולך למועדונים ולקולנוע, הולך למשחקי כדורגל, מושיט ידים לנשים, הוא עשה צבא או מתכנן לשלוח את הילדים שלו לשם ועוד. הוא אולי נראה חרדי כשיש לו כיפת חצי שקל שחורה על הראש, ואשתו לא נראית חרדיה, מקילומטר ולא מסנטימטר.

בקיצור הוא חי כמו דתי לייט ואז משום מה הוא לא מוכן ללמוד עם מזרוחניקים. לפתע הוא חש חובה קדושה להקים לעצמו בית ספר לילד שיקרא ממ"ח ולא חמ"ד (חינוך ממלכתי דתי).

למה?

כי הוא יכול!

וכאן אני תוהה בכתב, במה אתה החרדי החדש הדורש ממ"ח פרוגרסיבי?! אתה סתם לאומן או חרדי אתני.

עם כל זאת, כבוד גדול לי לפועלים למען הממ"ח. וכל העוסקים בצרכי ציבור וכו'. לא פשוט לפעול למען הכלל, גם למען כלל בעייתי. יש כאן הקרבה ומסירות. וחשוב לקדם חינוך טוב ללימודי חול בעם ישראל. העניין טוב להבנת חשבון בלימוד התורה ובהכשרה לחיי המעשה למי שנפלט מעולם הכוללים או הישיבות.

ועל אף הכבוד הגדול שאני רוחש לאנשים הללו, איני חושב שהמדינה הציונית צריכה לממן להם זרם של בית ספר לעדה הספציפית שלהם – העדה הממלכתית חרדית. וכך לקדם תת זהות במגזר החרדי. זה כמו שנבקש מהמדינה להקים חסידות מיוחדת בעם ישראל.

אם ארצה ממ"ח לילד שלי, הפתרון הוא להקים ממ"ח רגיל בתוככי שכונה חרדית עם אוכלוסיה מקומית. לא צריך להקים בית ספר לחניכי הישיבות ולא בית ספר ליוצאי חברון, ולא לאבי עזרי ולא למצביעי שס. מצטער. היום המדינה תעודד לימודי חול ומחר היא תעודד את הרפורמים. זה לא תפקיד המדינה.

ואני שב ותוהה בתוך תוכי האם הדרישה החרדשית לממ"ח היא עליית מדרגה בלאומנות החרדית השונאת כל קשר עם החברה הדתית הלאומית ולכן לא מוכנה לצרוך אצלם חינוך המתאים לשמירת תורה ומצוות כשלעצמה.

בסופו של דבר הייתה עתירה בנושא בבית המשפט ובית המשפט פסק נגד העותרים והורה להם לשלם הוצאות משפט בגובה של 12 אלף שקל. עניין שאומר דרשני.

סולדאט 2006 – אהרן רוז – כתבנו לענייני תרבות

סקירת סרט נפלא שהתגלגל לידי – מצחיק ומהנה בטירוף – עשרה כוכבים בעיני. מי שחפץ לראות לבטים של חרדי עצמאי מחשבתית ההולך לאיבוד עם מחשבותיו יהנה מאוד מן הפנינה. כך מקדמים תרבות יהודית חרדית. מגיע ליוצר שכוייח גדול.


אהרן רוז 'סולדאט' – הנורמלי היחיד בעולם

אהרן, בחור ישיבה, מחליט שהוא רוצה להתגייס. והוא עושה זאת מול המצלמה. הוא נותן הצגה יפה, מזמר יפה ונותן דרור למחשבתו – כולל הגיגים פילוסופיים, לועג לפרימיטיבים וכועס מדוע אנשים צוחקים עליו.

אהרן שלנו שולל את החברה שלו, הוא לא מרגיש כמו השאר החברה. הוא מכריז על עצמו כאדם סקרן, ביקורתי, ציוני ושרוצה להיות ישראלי. הוא גם אומר:

"אני פילוסוף, אני רוצה לשלול את החברה. לא אנשים, אנשים הם תינוקות שנשבו. גם החרדים הם תינוקות שנשבו. עדיף מותי מחיי אם אני נשאר חרדי".

אהרן אומר שהוא לא רואה עצמו כחרדי ושהוא פחות חרדי מחילונים.

"כשאני פוגש חילוני לא סקרן, הוא מקשה עלי לשלול את החרדיות..".

מציעים לו שידוכים והוא פוסל אותם כל פעם על נושא אחר ללא התחשבות עם הבחורות. והוא עושה זאת כי הוא חושב שאם הוא מתחתן עם בת ישראל כשרה (חרדית) אז החיים שלו נגמרו והוא ממשיך לנצח את המסלול החרדי. אחת השיטות שלו לפוצץ שידוך זה לדבר עם הבחורה ולהגיד לה דברים משונים מאוד. פעם אחת הוא אמר למישהי שהוא עמלק כי הוא ספק וספק זה בגימטריא עמלק. היא נורא נבהלה כמובן ועזבה אותו…

כשאהרן מחליט להתגייס הוא אומר לצבא שהשאיפות שלו זה לעזוב הישיבה, אולי להתגייס ולעזוב את החברה החרדית. אהרן מתחייל ולובש מדים וכולהו.

ואז יש פסקול עם השיר:

אהרן לומד תורה עוזב את הישיבה, חושב על הצבא, לאן אתה בורח? לאן אתה בורח? מה אתה חושב שאתה לוקח? מה אתה חושב שאתה לוקח?

אהרן לומד תורה, עוזב את הישיבה, סוגר את הגמרא, חושב על הצבא, אולי על לימודים אולי על אוניברסיטה, לאן אתה בורח? לאן אתה בורח?

אהרן לומד תורה עוזב את הישיבה, הולך אל הצבא. אהרן לומד תורה, עוזב את הישיבה הולך אל הצבא. מחליף את המדים, שחורים בירוקים, ליי, ליי, ליי. ואם אתה בורח? מה אתה חושב שאתה לוקח? מה אתה חושב שאתה לוקח?

אהרן אומר: "אני התרגלתי למצב הזה שאני נמצא במקום ובוגד ביהודים של המקום… אני רגיל לפורר מערכות חברתיות… לכאורה אני משתגע פה אבל זה המצב הרגיל". משמע שאין לו עם מי לדבר, כולל עם משפחתו. ובהמשך כשהוא לבוש במדים צבאיים, הוא אומר שיש לו שני מדים, מדים של חרדי ומדי צבא ואת שניהם הוא לא עשה…

לבסוף אהרן לא מתגייס, הוא אומר שהוא לא רוצה להתגייס, הכל זה רק משחק.

הסרט נגמר שאהרן רץ לשום מקום…

מדובר בסרט מרתק על אופי מסוים של רבים בקרב בעלי השאלה הורדים מהדרך הישרה היהודית. הם חיים לבד, אין להם עם מי לדבר, חשים שהחיים משחק ובמקום להתקדם בעולם הם חוזרים ככלב השב על קיאו על מנטרות של ספק, משחק וחוסר רצינות.

ובכך הם נמנעים מלהיכנס תחת עול כנפי ההגמוניה כמו הרוב המצוי. הם גם חשים בוגדים, כי שנים רבות הם בגדו במערכת החברתית שלהם. ואז הם שמים על עצמם חילוניות כשיש להם חילוניות אבל הם לא הולכים לפי הקו החילוני או הקו החרדי. הם בכרת מהחיים.

אל-חאג' מאלכ אל-שאבז אמר פעם:

עץ לא יכול לשנוא את השורשים שלו, שהרי אם הוא שונא את השורשים שלו הוא שונא את עצמו, שהרי הוא ההמשך של העץ.

עצוב מאוד שיש טרנס-חרדים שפשוט שונאים את החלק החרדי שבהם ורואים בכל מי שאינו סקרן חרדי. הסרט הזכיר לי דמות מפורסמת בשם אוטו וייניגר. הוא היה יהודי מפורסם בשעתו שכתב ספר בשם מין ואופי שעסק בהשמצת היהדות והיווה השראה לשונאי יהודים רבים ולבסוף התאבד.

נס שיש חילונים

אחד מחברי הקהילה שלח לנו למדור חילונים ותרבות כתב מעניין העוסק בסוגיית ההיבדלות בתוך חברת האדוקים. והדברים נאים ומשובבי נפש. לפיכך החלטנו לפרסם הדברים כמעט כמות שהם עם תוספת עריכה קלה.

ר' נושרג, למה לדעתך חרדים מודרניים מתלבשים בבגדי צבעונים?

שמע סיפור, אשמח אם תפרסם זאת היכנשהו. היה לי ויכוח עם שכן בקריית משה בנושא, כך פתח לי בסיפור העובד החשוב ר' אלחנן. המשיך בסיפור ואמר, חבר שלי שלמה טען שזה בגלל שהם החרדים המודרניים רוצים להידמות להם לחילונים החופשיים.

אני אמרתי שזה דרך להפגין נראות מחשבתית אחרת בתוך החברה החרדית, היות שכשהחילוני המצוי רואה כיפה שחורה מיד מוכה הוא בסנוורים מיוחדים ותכף ומיד הוא מתחיל לראות שחורות ורואה בבעל הכיפה השחורה חשוך, מפחיד, מסוכן ומאיים. בעצם, אמרתי לו, אנו רוצים להראות לכל החרדים מסביבנו שאנו לא כמותכם פינגווינים או זברות שלא ברור מי אתם. אנו מתבדלים ומשתייכים לחברה אחרת הנחשבת חושבת יותר מבחינה הסטיגמה אבל ועדיין בתוך חברת המאמינים החרדית.

אלחנן אמר לי, שמע איך שכנעתי אותו, סיפרתי לו שפעם באחד הימים בבוקר נגררתי על הרכבת בעיר מגורי לעבר מחוז חפצי.

והנה אשה מבוגרת החליטה לשבת והודיעה שהיא רוצה להתיישב לידי. היה מקום ריק מולי והיה מקום ריק לידי ליד החלון. באותו היום הייתה שמש שחדרה את החלונות ברכבת. ומשיקולים של קור הגוף ומשיקולים של בריאות (זכור לי שהחלון מסנן רק חלק מהקרניים שגורמות לגוף להפריש אמצעי הגנה נגד אנרגיית השמש) העדפתי לשבת ליד המעבר ולא ליד החלון. לפיכך פיניתי את מקומי ואמרתי לה שאני בין כך צריך לרדת עוד מעט.

לבסוף היא לא התיישבה לידי, היא בחרה לשכן את גופה ליד אדם אחר שישב מולי באלכסון. חזרתי לשבת במקומי הישן ואמרתי לה שאני מצטער שלא נכנסתי למקום הפנימי ליד החלון מכיוון שיש לי בעיה עם השמש. היא אמרה שהיא מכירה את המצב שהרי "יש לך עור ג'ינג'י, זה רגיש, ואתה בכלל בעל עור אמריקאי רגיש, אתה אמריקאי לפי איך שאתה נראה".

אמרתי לה שהעניין הוא שחלונות גורמים לעור לא להתגונן מפני קרני השמש וכן שאני לא רוצה להתחמם בדרך למחוז חפצי. הוסיפה ואמרה שהיא חושבת שזה חלון מיוחד שמסנן השמש נגד סרטן, אמרתי לה שאני לא חושב שזה לגמרי. ישב לידה אדם שאמר שהוא לא ידע, ואמר, יפה שאתה בעל מודעות.

כשבאתי לרדת למחוז חפצי, היא אמרה לו שיפה שהוא כמי שנראה חרדי אדוק עם כיפה גדולה מדבר עם נשים ומוכן לשבת ליד נשים. אמר לה האיש: הדת נחמדה, זה רק הרבנים והקיצוניים הם אלו המחמירים ואומרים שגם אסור ללחוץ יד לאשה.

והנה תראה אמרתי לשלמה, אני שלא חרדי מחמיר, ומלבד הכיפה והציצית נראה חילוני מתל אביב, נתפס בעיניהם כאחד שלא אמור לשבת ליד אשה ולדבר עם נשים. וזה פשוט מכיוון שגם אם אלבש אדום מכף רגל ועד ראש, מבחינתו, הוא החילוני, הוא רואה את הקאפלוש שלי ואם הכיפה באותו היום שחורה, הוא מכריע שאני חשוך ושחור המאיים עליו כמותך. ואני יודע המצב כבר הרבה שנים ועדיין אני ממשיך לקנות בגדי צבעונים, וזאת כי זה לא למען להידמות להם, אלא בשביל להתבדל ממך ושאתה ודומיך ודומיו של דומיך תדעו שאני לא כמוך ותתייחסו אלי בהתאם.

ר' נושרג, חשבתי לעצמי, תודה אבא שבשמים שבראת חילונים ולכן כעת אפשר להוכיח לחרדי כבד דעת שהסיבה שאני מתלבש אחרת זה מרצון להתבדל ממנו. זה פשוט נס שיש חילונים!

חייכתי לאחר דברי ר' אלחנן ואמרתי לעצמי, תודה הקב"ה שבראת חרדקים המשמחים לבב אנוש.