החרדי הרך, החרד"ק והפקח בקורונה בקרון – מאת כתבנו לענייני תרבות

אחד מאנשי הקהילה שלח לכתבנו לענייני תרבות מעשה שאירע ברכבת הקלה בירושלים עיה"ק. מעשה שניתן ללמוד ממנו על תרבות חלק מאנשי ירושלים, הרבה מוסר השכל כיצד לא לעשות חילול ה' וכיצד לעורר עבריינים הטוענים שהם שומרי תורה ומצוות להתנהגות של דרך ארץ. והנה הסיפור להלן:

היום הייתי בירושלים בבוקר עם חולצה לבנה של מתנחלים ועם כובע מצחיה ומותניה – לבוש נדיר במגזר ובכך נראיתי תייר, לא ירושלמי או חלילה חילוני לא עלינו.

התיישב לידי ברכבת אדם עם חולצה לבנה של חרדים שחבש כיפה כהה ונראה כחרדי ספרדי – המכונה כיום חרדי רך. האיש נהג כלפי בגסות ואלימות בדרכו להתיישב לידי – אדם חסר נימוס מערבי מעצבן החושב שהכל שייך לו ונוהג ממש בניגוד לכינוי של הזרם הסוציולוגי שלו בחברה החרדית.

לאחר שגמר לדחוף ולאחר שזזתי למענו כי לא הסכים לשבת במקום ליד החלון, הודעתי לבריון: אסור לך להיות ברכבת.
הוא שאל: למה?
אמרתי לו: כי אתה לא חובש מסיכה.
הוא טען לי שהוא כן חובש מסכה.
אמרתי לו: אתה מסרב לשים המסכה כראוי על האף. אתה מפר החוק. אסור לך להיות ברכבת.
הוא טען שהוא כן שם.
אמרתי לו: אתה לא שם מסכה לפי החוק פה בישראל.
הוא אמר שהוא שם.
אמרתי לו: אבל אתה לא שם, שוטר יכול לתת לך קנס.
הוא: מלמל בקול לא ברור באותה מנגינה מתנצלת ומתגוננת כמקודם.
אמרתי לו: אחרי זה אתם לא מבינים מדוע אומרים שאתם החרדים לא שמים מסכה ואתם אומרים שסתם שונאים אתכם ומחפשים אתכם.
אז הוא אמר במלמול ברור יותר: בוא לא נדבר על זה.
ומייד ושם המסכה, סוף כל סוף, כראוי.

ממש חרדי רך הנוהג כילד בגיל הרך.

בהמשך הדרך הגיע פקח ועבר אחד אחד תוך כדי שמכריז בקול כמוכר בשוק, מסיכות, כרטיסים, להציג כרטיסים בבקשה, שימו מסכות.

הפקת היה נחמד ואני התאפקתי מלהציג לו את כרטיס הרב קו השני שלי שאותו לא העברתי, אני מתאפק בנושא כבר שנים רבות מאז שהחלטתי להציג פעם אחת בלבד לפקחית שצרחה ברכבת ועשתה לי חור באוזן "בטעות", כרטיס רב קו אחר שהיה עמדי שאותו לא העברתי. ואז אחרי הדרישה של הפקח לפרטי המזהים לצורך הקנס, אני "נזכרתי" שיש לי כרטיס אחר תקין ופשוט "בשגגה" נתתי לה לבדוק כרטיס הלא נכון.

אין זה הפלא ופלא שהבריון שישב לידי לא העביר כרטיס ובכך חמק מתשלום.

פקח: אדון אתה צריך להעביר כרטיס.
בריון: העברתי.
פקח: לא העברת.
בריון: העברתי, אתה יכול לבדוק.

הפקח מעביר הכרטיס במגנט ומתקף הנסיעה.
הפקח הכריז: כעת זה עבר, עד עכשיו לא העברת.
הבריון שתק.

אמרתי: אתה רואה, גם לא שם מסיכה וגם לא משלם על הנסיעה ואז אתם מתפלאים ששונאים אתכם ולא מבינים למה.

מעשה בראששיבע שהחליט לשמוע 'זכור' בזמן הקורונה

סיפור שהתפרסם בארץ ישראל והרבי שליט"א ביקש שנפרסם כדי לעורר הלבבות ולהתחזק ולהזהר.

מעשה בראש ישיבה חשוב בשם הרב הגאון ר' שמואל מן שנאמר לו להתבודד בביתו מפני המגפה, לאחר שחזר מגיוס כספים מוצלח בחו"ל למען ישיבתו ישיבת 'חיי נצח'.

והוא הסתגר לו בביתו כמצווה על ידי השלטון הציוני. ברם, שבת זכור באה עליו. והוא לא התאפק והחליט שמצווה עליו לקיים שמיעת פרשת זכור שהרי צריך לזכור את מחיית עמלק.

ולא רצה ללכת לישיבה שמא ידביק כל הישיבה ויגרום לביטול תורה גדול מיותר. לפיכך הלך לבית הכנסת של מזרוחניקים שליד ביתו. וחשב לילך רק לזמן פרשת זכור כדי לצמצם הנזק האפשרי. והוא לא ידע מתי לבוא בדיוק, אז הוא ביקש מאשתו הרבנית דבורה לקרוא לו מעט זמן קודם הקריאה בפרשת זכור.

אמנם היה חשש קטן שידביק האנשים בבית הכנסת – וזקני בית הכנסת קטני האמונה לא התרגשו כל כך – אך 'יענקי חרדקי' נכנס להיסטריה ופנה לרב בצעקות ואמר לו: "גיוואלד, שמואל מן ההזוי עלול לסכן את כל הבית-כנסת, ואז החילונים ישנאו אותנו החרדים שאנו מדביקים המדינה וזה הכי גרוע, יותר גרוע מן המוות. מספיק שזה קורה לנו בוירוסים במחשב".

והרב לנדאו, שהוא יקה קפדן, חרד"לניק המעריץ את המדינה יותר מאשר את הקב"ה, שמע זאת ומיד הלך לאותו ראשישיבע ואמר לו בלחש לצאת.

הוסיף ואמר לו הרב לנדאו בחיוך: 'שלא נחשדו ישראל על הזכור'. והרב מן אמר בניחותא שהוא כבר הגיע ולכן ייצא מיד אחרי הזכור.

אבל הרב של בית הכנסת אמר לו 'זה מסוכן, תלך להתפלל בישיבה שלך'; והראששיבע נהיה אדום ואמר סתם המדינה שלהם מפחידה אותנו; והרב לנדאו כעס ונהיה כמו רמזור והרים את קולו ואמר: "לא ולא, אתה תצא מיד, אתה עמלק חרדי אחד, אתה חייב לצאת עכשיו".

והראששיבע לא יצא.

או אז בעל הקורא פתח במחאה אזרחית דמוקרטית ואמר שהוא לא קורא עד שהרב מפר הבידוד החצוף יצא מן בית הכנסת שלנו.

ויצא אותו רב אבל וחפוי ראש. ובמדרגות בית הכנסת חש בליבו ונפל על ראשו ונלקח לבית החולים ושם לאחר כשבוע נפטר מסיבוכים.

ואמרו בקהילה שהוא קיים מחיית זכר עמלק בהידור רב, שהרי אם הוא עמלק – אז הוא מת שזו גם מחיה. ואם הוא לא עמלק – אז כשהאדם מת אז לגביו אין כל זכר לעמלק שהרי אין הוא זוכר עמלק, וכן הוא לא יכול לשכוח את עמלק שהרי אין הוא חי.

ובא המגיד הרבי ז'ולטי להגיד לרב לנדאו שהוא לא נהג כראוי. והרב לנדאו אמר שהוא שמח שמחה גדולה שר' שמואל מן מת כי הוא התחייב בנפשו והפך לרשע ורודף אולי כשאיים על עם ישראל בזמן המגפה כשהיה צריך להיות בבידוד.

חרדיות אתנית ובית ספר ממלכתי חרדי – כתבנו לענייני חילונים

כתבנו לענייני חילונים נחשף למאבק של אנשי שוליים בחברה החרדית שניסו לקדם על ידי התקשורת החילונית קל זעקה למען החינוך שלהם. כזכור דעת כתבנו לענייני חילונים שרובא דרובא של החרדים מודרנים הם חילוניים או מושפעים מן החברה החילונית בדרגה זו או אחרת ולכן יש לכתוב עליהם לתועלת הציבור שלא מכיר.

---

מספר חרדים מודרנים הקרויים בשם חרדקים או חרדשים, מנסים לעורר את דעת הקהל החילונית למען בתי ספר ממלכתיים לילדים חרדיים, בתי ספר שבהם לומדים לימודי חול יותר ממוסדות החרדיים הרגילים. עניין זה מעיד קצת איפה הם חיים ובאיזה שדה הם פועלים. הם מעדיפים לפעול מחוץ לקהילת שומרי התורה והמצוות ולא רק בקרב האדוקים.

וכך נכתב בנושא:

הפצצה הזו גורמת לנו – חרדים צעירים שמעוניינים להשתלב בחברה הכללית בישראל – לדפוק את הראש בקיר ולמחות דמעות תסכול. אנחנו רוצים לחיות יחד, אנחנו רוצים לקחת אחריות ולחלוק גורל משותף, אנחנו בעניין. אבל כל ניסיון שלנו לשינוי מבפנים, נענה באגרוף היישר לפרצוף. אנחנו לא בטוחים שאתם רוצים אותנו.

והנה נדמיין חרדק, יש לו טלוויזיה בבית, אינטרנט, הוא אוכל רבנות, הוא לבוש צבעוני, הוא הולך למועדונים ולקולנוע, הולך למשחקי כדורגל, מושיט ידים לנשים, הוא עשה צבא או מתכנן לשלוח את הילדים שלו לשם ועוד. הוא אולי נראה חרדי כשיש לו כיפת חצי שקל שחורה על הראש, ואשתו לא נראית חרדיה, מקילומטר ולא מסנטימטר.

בקיצור הוא חי כמו דתי לייט ואז משום מה הוא לא מוכן ללמוד עם מזרוחניקים. לפתע הוא חש חובה קדושה להקים לעצמו בית ספר לילד שיקרא ממ"ח ולא חמ"ד (חינוך ממלכתי דתי).

למה?

כי הוא יכול!

וכאן אני תוהה בכתב, במה אתה החרדי החדש הדורש ממ"ח פרוגרסיבי?! אתה סתם לאומן או חרדי אתני.

עם כל זאת, כבוד גדול לי לפועלים למען הממ"ח. וכל העוסקים בצרכי ציבור וכו'. לא פשוט לפעול למען הכלל, גם למען כלל בעייתי. יש כאן הקרבה ומסירות. וחשוב לקדם חינוך טוב ללימודי חול בעם ישראל. העניין טוב להבנת חשבון בלימוד התורה ובהכשרה לחיי המעשה למי שנפלט מעולם הכוללים או הישיבות.

ועל אף הכבוד הגדול שאני רוחש לאנשים הללו, איני חושב שהמדינה הציונית צריכה לממן להם זרם של בית ספר לעדה הספציפית שלהם – העדה הממלכתית חרדית. וכך לקדם תת זהות במגזר החרדי. זה כמו שנבקש מהמדינה להקים חסידות מיוחדת בעם ישראל.

אם ארצה ממ"ח לילד שלי, הפתרון הוא להקים ממ"ח רגיל בתוככי שכונה חרדית עם אוכלוסיה מקומית. לא צריך להקים בית ספר לחניכי הישיבות ולא בית ספר ליוצאי חברון, ולא לאבי עזרי ולא למצביעי שס. מצטער. היום המדינה תעודד לימודי חול ומחר היא תעודד את הרפורמים. זה לא תפקיד המדינה.

ואני שב ותוהה בתוך תוכי האם הדרישה החרדשית לממ"ח היא עליית מדרגה בלאומנות החרדית השונאת כל קשר עם החברה הדתית הלאומית ולכן לא מוכנה לצרוך אצלם חינוך המתאים לשמירת תורה ומצוות כשלעצמה.

בסופו של דבר הייתה עתירה בנושא בבית המשפט ובית המשפט פסק נגד העותרים והורה להם לשלם הוצאות משפט בגובה של 12 אלף שקל. עניין שאומר דרשני.