תגית: חרד"ק

מעשה בראששיבע שהחליט לשמוע 'זכור' בזמן הקורונה

סיפור שהתפרסם בארץ ישראל והרבי שליט"א ביקש שנפרסם כדי לעורר הלבבות ולהתחזק ולהזהר.

מעשה בראש ישיבה חשוב בשם הרב הגאון ר' שמואל מן שנאמר לו להתבודד בביתו מפני המגפה, לאחר שחזר מגיוס כספים מוצלח בחו"ל למען ישיבתו ישיבת 'חיי נצח'.

והוא הסתגר לו בביתו כמצווה על ידי השלטון הציוני. ברם, שבת זכור באה עליו. והוא לא התאפק והחליט שמצווה עליו לקיים שמיעת פרשת זכור שהרי צריך לזכור את מחיית עמלק.

ולא רצה ללכת לישיבה שמא ידביק כל הישיבה ויגרום לביטול תורה גדול מיותר. לפיכך הלך לבית הכנסת של מזרוחניקים שליד ביתו. וחשב לילך רק לזמן פרשת זכור כדי לצמצם הנזק האפשרי. והוא לא ידע מתי לבוא בדיוק, אז הוא ביקש מאשתו הרבנית דבורה לקרוא לו מעט זמן קודם הקריאה בפרשת זכור.

אמנם היה חשש קטן שידביק האנשים בבית הכנסת – וזקני בית הכנסת קטני האמונה לא התרגשו כל כך – אך 'יענקי חרדקי' נכנס להיסטריה ופנה לרב בצעקות ואמר לו: "גיוואלד, שמואל מן ההזוי עלול לסכן את כל הבית-כנסת, ואז החילונים ישנאו אותנו החרדים שאנו מדביקים המדינה וזה הכי גרוע, יותר גרוע מן המוות. מספיק שזה קורה לנו בוירוסים במחשב".

והרב לנדאו, שהוא יקה קפדן, חרד"לניק המעריץ את המדינה יותר מאשר את הקב"ה, שמע זאת ומיד הלך לאותו ראשישיבע ואמר לו בלחש לצאת.

הוסיף ואמר לו הרב לנדאו בחיוך: 'שלא נחשדו ישראל על הזכור'. והרב מן אמר בניחותא שהוא כבר הגיע ולכן ייצא מיד אחרי הזכור.

אבל הרב של בית הכנסת אמר לו 'זה מסוכן, תלך להתפלל בישיבה שלך'; והראששיבע נהיה אדום ואמר סתם המדינה שלהם מפחידה אותנו; והרב לנדאו כעס ונהיה כמו רמזור והרים את קולו ואמר: "לא ולא, אתה תצא מיד, אתה עמלק חרדי אחד, אתה חייב לצאת עכשיו".

והראששיבע לא יצא.

או אז בעל הקורא פתח במחאה אזרחית דמוקרטית ואמר שהוא לא קורא עד שהרב מפר הבידוד החצוף יצא מן בית הכנסת שלנו.

ויצא אותו רב אבל וחפוי ראש. ובמדרגות בית הכנסת חש בליבו ונפל על ראשו ונלקח לבית החולים ושם לאחר כשבוע נפטר מסיבוכים.

ואמרו בקהילה שהוא קיים מחיית זכר עמלק בהידור רב, שהרי אם הוא עמלק – אז הוא מת שזו גם מחיה. ואם הוא לא עמלק – אז כשהאדם מת אז לגביו אין כל זכר לעמלק שהרי אין הוא זוכר עמלק, וכן הוא לא יכול לשכוח את עמלק שהרי אין הוא חי.

ובא המגיד הרבי ז'ולטי להגיד לרב לנדאו שהוא לא נהג כראוי. והרב לנדאו אמר שהוא שמח שמחה גדולה שר' שמואל מן מת כי הוא התחייב בנפשו והפך לרשע ורודף אולי כשאיים על עם ישראל בזמן המגפה כשהיה צריך להיות בבידוד.

חרדיות אתנית ובית ספר ממלכתי חרדי – כתבנו לענייני חילונים

כתבנו לענייני חילונים נחשף למאבק של אנשי שוליים בחברה החרדית שניסו לקדם על ידי התקשורת החילונית קל זעקה למען החינוך שלהם. כזכור דעת כתבנו לענייני חילונים שרובא דרובא של החרדים מודרנים הם חילוניים או מושפעים מן החברה החילונית בדרגה זו או אחרת ולכן יש לכתוב עליהם לתועלת הציבור שלא מכיר.


מספר חרדים מודרנים הקרויים בשם חרדקים או חרדשים, מנסים לעורר את דעת הקהל החילונית למען בתי ספר ממלכתיים לילדים חרדיים, בתי ספר שבהם לומדים לימודי חול יותר ממוסדות החרדיים הרגילים. עניין זה מעיד קצת איפה הם חיים ובאיזה שדה הם פועלים. הם מעדיפים לפעול מחוץ לקהילת שומרי התורה והמצוות ולא רק בקרב האדוקים.

וכך נכתב בנושא:

הפצצה הזו גורמת לנו – חרדים צעירים שמעוניינים להשתלב בחברה הכללית בישראל – לדפוק את הראש בקיר ולמחות דמעות תסכול. אנחנו רוצים לחיות יחד, אנחנו רוצים לקחת אחריות ולחלוק גורל משותף, אנחנו בעניין. אבל כל ניסיון שלנו לשינוי מבפנים, נענה באגרוף היישר לפרצוף. אנחנו לא בטוחים שאתם רוצים אותנו.

והנה נדמיין חרדק, יש לו טלוויזיה בבית, אינטרנט, הוא אוכל רבנות, הוא לבוש צבעוני, הוא הולך למועדונים ולקולנוע, הולך למשחקי כדורגל, מושיט ידים לנשים, הוא עשה צבא או מתכנן לשלוח את הילדים שלו לשם ועוד. הוא אולי נראה חרדי כשיש לו כיפת חצי שקל שחורה על הראש, ואשתו לא נראית חרדיה, מקילומטר ולא מסנטימטר.

בקיצור הוא חי כמו דתי לייט ואז משום מה הוא לא מוכן ללמוד עם מזרוחניקים. לפתע הוא חש חובה קדושה להקים לעצמו בית ספר לילד שיקרא ממ"ח ולא חמ"ד (חינוך ממלכתי דתי).

למה?

כי הוא יכול!

וכאן אני תוהה בכתב, במה אתה החרדי החדש הדורש ממ"ח פרוגרסיבי?! אתה סתם לאומן או חרדי אתני.

עם כל זאת, כבוד גדול לי לפועלים למען הממ"ח. וכל העוסקים בצרכי ציבור וכו'. לא פשוט לפעול למען הכלל, גם למען כלל בעייתי. יש כאן הקרבה ומסירות. וחשוב לקדם חינוך טוב ללימודי חול בעם ישראל. העניין טוב להבנת חשבון בלימוד התורה ובהכשרה לחיי המעשה למי שנפלט מעולם הכוללים או הישיבות.

ועל אף הכבוד הגדול שאני רוחש לאנשים הללו, איני חושב שהמדינה הציונית צריכה לממן להם זרם של בית ספר לעדה הספציפית שלהם – העדה הממלכתית חרדית. וכך לקדם תת זהות במגזר החרדי. זה כמו שנבקש מהמדינה להקים חסידות מיוחדת בעם ישראל.

אם ארצה ממ"ח לילד שלי, הפתרון הוא להקים ממ"ח רגיל בתוככי שכונה חרדית עם אוכלוסיה מקומית. לא צריך להקים בית ספר לחניכי הישיבות ולא בית ספר ליוצאי חברון, ולא לאבי עזרי ולא למצביעי שס. מצטער. היום המדינה תעודד לימודי חול ומחר היא תעודד את הרפורמים. זה לא תפקיד המדינה.

ואני שב ותוהה בתוך תוכי האם הדרישה החרדשית לממ"ח היא עליית מדרגה בלאומנות החרדית השונאת כל קשר עם החברה הדתית הלאומית ולכן לא מוכנה לצרוך אצלם חינוך המתאים לשמירת תורה ומצוות כשלעצמה.

בסופו של דבר הייתה עתירה בנושא בבית המשפט ובית המשפט פסק נגד העותרים והורה להם לשלם הוצאות משפט בגובה של 12 אלף שקל. עניין שאומר דרשני.

סולדאט 2006 – אהרן רוז – כתבנו לענייני תרבות

סקירת סרט נפלא שהתגלגל לידי – מצחיק ומהנה בטירוף – עשרה כוכבים בעיני. מי שחפץ לראות לבטים של חרדי עצמאי מחשבתית ההולך לאיבוד עם מחשבותיו יהנה מאוד מן הפנינה. כך מקדמים תרבות יהודית חרדית. מגיע ליוצר שכוייח גדול.


אהרן רוז 'סולדאט' – הנורמלי היחיד בעולם

אהרן, בחור ישיבה, מחליט שהוא רוצה להתגייס. והוא עושה זאת מול המצלמה. הוא נותן הצגה יפה, מזמר יפה ונותן דרור למחשבתו – כולל הגיגים פילוסופיים, לועג לפרימיטיבים וכועס מדוע אנשים צוחקים עליו.

אהרן שלנו שולל את החברה שלו, הוא לא מרגיש כמו השאר החברה. הוא מכריז על עצמו כאדם סקרן, ביקורתי, ציוני ושרוצה להיות ישראלי. הוא גם אומר:

"אני פילוסוף, אני רוצה לשלול את החברה. לא אנשים, אנשים הם תינוקות שנשבו. גם החרדים הם תינוקות שנשבו. עדיף מותי מחיי אם אני נשאר חרדי".

אהרן אומר שהוא לא רואה עצמו כחרדי ושהוא פחות חרדי מחילונים.

"כשאני פוגש חילוני לא סקרן, הוא מקשה עלי לשלול את החרדיות..".

מציעים לו שידוכים והוא פוסל אותם כל פעם על נושא אחר ללא התחשבות עם הבחורות. והוא עושה זאת כי הוא חושב שאם הוא מתחתן עם בת ישראל כשרה (חרדית) אז החיים שלו נגמרו והוא ממשיך לנצח את המסלול החרדי. אחת השיטות שלו לפוצץ שידוך זה לדבר עם הבחורה ולהגיד לה דברים משונים מאוד. פעם אחת הוא אמר למישהי שהוא עמלק כי הוא ספק וספק זה בגימטריא עמלק. היא נורא נבהלה כמובן ועזבה אותו…

כשאהרן מחליט להתגייס הוא אומר לצבא שהשאיפות שלו זה לעזוב הישיבה, אולי להתגייס ולעזוב את החברה החרדית. אהרן מתחייל ולובש מדים וכולהו.

ואז יש פסקול עם השיר:

אהרן לומד תורה עוזב את הישיבה, חושב על הצבא, לאן אתה בורח? לאן אתה בורח? מה אתה חושב שאתה לוקח? מה אתה חושב שאתה לוקח?

אהרן לומד תורה, עוזב את הישיבה, סוגר את הגמרא, חושב על הצבא, אולי על לימודים אולי על אוניברסיטה, לאן אתה בורח? לאן אתה בורח?

אהרן לומד תורה עוזב את הישיבה, הולך אל הצבא. אהרן לומד תורה, עוזב את הישיבה הולך אל הצבא. מחליף את המדים, שחורים בירוקים, ליי, ליי, ליי. ואם אתה בורח? מה אתה חושב שאתה לוקח? מה אתה חושב שאתה לוקח?

אהרן אומר: "אני התרגלתי למצב הזה שאני נמצא במקום ובוגד ביהודים של המקום… אני רגיל לפורר מערכות חברתיות… לכאורה אני משתגע פה אבל זה המצב הרגיל". משמע שאין לו עם מי לדבר, כולל עם משפחתו. ובהמשך כשהוא לבוש במדים צבאיים, הוא אומר שיש לו שני מדים, מדים של חרדי ומדי צבא ואת שניהם הוא לא עשה…

לבסוף אהרן לא מתגייס, הוא אומר שהוא לא רוצה להתגייס, הכל זה רק משחק.

הסרט נגמר שאהרן רץ לשום מקום…

מדובר בסרט מרתק על אופי מסוים של רבים בקרב בעלי השאלה הורדים מהדרך הישרה היהודית. הם חיים לבד, אין להם עם מי לדבר, חשים שהחיים משחק ובמקום להתקדם בעולם הם חוזרים ככלב השב על קיאו על מנטרות של ספק, משחק וחוסר רצינות.

ובכך הם נמנעים מלהיכנס תחת עול כנפי ההגמוניה כמו הרוב המצוי. הם גם חשים בוגדים, כי שנים רבות הם בגדו במערכת החברתית שלהם. ואז הם שמים על עצמם חילוניות כשיש להם חילוניות אבל הם לא הולכים לפי הקו החילוני או הקו החרדי. הם בכרת מהחיים.

אל-חאג' מאלכ אל-שאבז אמר פעם:

עץ לא יכול לשנוא את השורשים שלו, שהרי אם הוא שונא את השורשים שלו הוא שונא את עצמו, שהרי הוא ההמשך של העץ.

עצוב מאוד שיש טרנס-חרדים שפשוט שונאים את החלק החרדי שבהם ורואים בכל מי שאינו סקרן חרדי. הסרט הזכיר לי דמות מפורסמת בשם אוטו וייניגר. הוא היה יהודי מפורסם בשעתו שכתב ספר בשם מין ואופי שעסק בהשמצת היהדות והיווה השראה לשונאי יהודים רבים ולבסוף התאבד.