תגית: ישיבות קטנות

ההפחדה משחררת – מעולם הישיבות

בעקבות ההצלחה הגדולה של המדור מעולם השידוכים, עלתה דרישה וצורך להקים מדור חדש בשם מעולם הישיבות. והנה כעת העלנו רשומה העוסקת בישיבה הקטנה. הכותב גם דאג לטבל את דבריו עם מוסר השכל לתועלת הקהל שרוצה לשפר את מידותיו. נקווה שתהנו, הציבור כמובן מוזמן לשלוח למערכת סיפורים על עולם הישיבות ואם הם יתאימו לפרסום נשמח לפרסמם.


בעולם שלנו יש הרבה אנשים טובים וגם אנשים רעים. ולפעמים אותם אנשים רעים משתחלים למוסדות דתיים. אין זה אומר שהדת מושחתת, אלא הדת היא עשירה ומכילה מאוד ולכן יכולים לשהות בה גם אנשים רעים. ועל כן שומה עלינו להוקיע את האנשים הרעים ולבער הרע מקרבנו, גם לאחר זמן. והמשימה שלנו היא לא לברוח לעולם אינדיבידואלי או לתחום שהוא חסר דת כמו עבודה בבנק או עבודה כטוען רבני, לעומת עבודה בישיבה או כרב. אנו צריכים להיות האנשים הטובים במערכת. זו טעות לנטוש המערכת. אם ננטוש המערכת אנו מפקירים אותה בידי האנשים הרעים. עצוב מאוד.


ברצוני לספר לכם קוראים יקרים סיפור על אבנר שיפמן המכונה הרב שיפמן. אבנר שיפמן היה אחד הר"מים הישיבה (ראש מתיבתא – מרצה בישיבה), הוא לא האמין שצריך לחייך לבחורים הצעירים, נערים בין גילאי 13-17. הוא האמין בהפחדה משחררת. אני לא זוכר אותו מחייך אף פעם, אפילו לא חיוך של רשעות.

הוא האמין בהפחדה שיטתית. תמיד היה הולך עם מבט מצמית. גבות כפופות ועיניים חודרות. גם היה מקפיד לקפוץ את פיו בצורה מאיימת. הוא היה גם בעל מבנה גוף חזק ודאג לרתק פיזית בחורים כשבא לו. אולם הוא לא היה מכה. (לא ברור אם הוא היה תמיד מפחיד משחר נעוריו או הפך לכך).

היה לו מצח אדמדם ואני חשתי תמיד שכתוב לו על המצח Danger ᛋᛋ ☠ ולכן התאמצתי לתפוס ממנו מרחק. אם הוא היה עובר במעבר בין הטורים שאני עברתי בו, הייתי עובר לצד השני. אם הוא היה בכניסה להיכל, הייתי חושב פעמיים האם שווה לעבור לידו. אם הוא היה אחראי על השבת-ישיבה, לא הייתי מגיע.

הבן שלו שלמד איתי באותו שנתון היה טיפוס די שנוא בשיעור (כיתה, שכבה). ולא היה ברור לי מדוע, אולי כי הוא היה תקופה קצרה אלים קצת, הוא למד להפסיק וכך החל להיות אהוד. הזיכרון הראשון שלי בישיבה ששפרלינג הנאצי (הוא היה נראה כמו דמות הנאצי בספרי הקריאה החרדיים כגון אפור השיער ב'בין קורי העכביש' של ח. אליאב, הוא היה שחור אפור כסוף שיער, חיוור עור ועם עיניים כחולות בכחול כהה חזק) אמר לו למה אתה לא הולך להיכן שאמא שלך נמצאת? ולא הבנתי מה מעליב בזה. ואז נודע לי שאשתו של מגיד השיעור המפחיד ואימו של בנו שלמד איתי בשיעור נפטרה והוא יתום. אוטומטית התחלתי לחוש כלפיו אמפתיה ועד סוף דרכי בישיבה שמרתי מרחק משפרלינג הנאצי.

הזיכרון השני שלי מהישיבה זה כששון סובב בכוח את היד של שמואל יוסף קרקובר (הוא היה נראה כמו מוזלמן פג והיה חלוש מאוד ואיטי, הוא גם היה מוכר לי מהכיתה המקבילה בת"ת ששם למדנו ביחד תקופה) ומצווה עליו להרים לו משהו מהרצפה. קרקובר התפתל בהתאם ליד המסובבת שלו, והתנגד לבצע את הפקודה בצורה מרשימה. אולם לבסוף הוא נאנס להכנע ולהתכופף לכאורה כדי לבצע את מה שהוא צווה לעשות, הוא התכופף ועשה כאילו שהוא מרים, אולם הוא לא הרים, ואז ששון שיחרר אותו ושמואל יוסף קרקובר צחק לו בפנים בפיו המעוות. וכשששון קלט, הוא חזר לסובב היד של קרקובר הגיבור. ברם שיפמן קלט זאת ואמר לששון שיריב עם חזקים, לא עם חלשים.

לי העניין לא מצא חן בעיני ליבי החלש (בפרט שהישיבה לא עשתה דבר בנושא) ודאגתי לקחת את קרקובר תחת חסותי ולמנוע ממנו לסבול מאלימות. קבעתי עימו חברותא, וחוץ משפרלינג הנאצי כולם החלו לכבדו ומעשי האלימות נגדו נפסקו. הוא היה עילוי מלא שמחה ונהנתי עימו כל רגע.

מעניין מה קורה עימו כעת?! שמעתי שבישיבה ברחובות הוא יום אחד קרע ספר של הרב שך (אחד מספרי האגרות שלו) לפני כמה שנים פגשתי אותו בתקופת בחירות והוא אמר לי שהוא מתכנן להצביע למפלגה המשפחתית שלו כי הוא מעריץ ומפחד מר' חיים וברור לו שמי שיציית לו יקבל הצלחה. לאחר שמעשי האלימות נגדו נפסקו הוא הפך להיות פרובוקטור העושה מעשי קונדס והוא הביא לשיעור שלנו הרבה שמחה. כמובן שאני הואשמתי בהשחתתו אולם בפועל אני לא עשיתי מעשי קונדס ורק הגנתי עליו מפני אלימות שהוא היה מורגל אליו. על שפרלינג שמעתי שהגיע לחברון הנחשקת והמשוחררת בעיניו, ואני לא זוכר האם מה ששמעתי על שפרלינג מחברון, שהתגרש זה אחיו או הוא (שמעתי משהו על שפרלינג אחד שנתפס מניח תפילין בשירותים, לאחר שהתחתן. התברר שהוא קם מאוחר ורצה להספיק ללכת לכולל והתבייש שאשתו תדע שהוא לא התפלל, אז הוא היה מניח תפילין בשירותים ואולי גם מתפלל ושם וכך מספיק להגיע בזמן לכולל כשהוא חוסך את זמן התפילה במניין. יום אחד האברך הקטן שכח לסגור הדלת. אשתו ראתה בזה חילול הקודש והתגרשה וייתכן שהוא יצא בשאלה, אני לא זוכר).

בחושך שהייתה הישיבה, שזה אומר לקום בחושך להגיע להסעה שתביא אותנו לפני התפילה ולחזור חזרה בחושך להסעה הביתה מאוחר בסוף היום, כך שבקושי נחשפנו לשמש, קרקובר היה  לנו אור גדול במעשי הקונדס שלו. בישיבה בקושי היה לנו זמן לעצמנו שלא היה מפוקח ומנוהל בידי אנשי הצוות.

ואני מאמין שמטרת הישיבה הייתה למנוע מאיתנו מלהיחשף לפיתויים ולרחוב החילוני. ברם היה גם משטר של פחד, היה אסור רדיו, עיתונים שהם לא מפלגתיים וחלק מהספרים החרדיים ולא ברור איזה. כל רגע יכול היה לבוא מגיד שיעור ולקרוא לך לחדר ר"מים ולהעניק לך סטירות הגונות כמו שמיכאל קוט היה עושה. וכל רגע יכלו לחטט לך בחפצים בחדר או בכיסים ולהעליל עליך ולהרחיק אותך הביתה כשהם ידעו שיהיה לך בושות או שההורים שלך יענישו אותך בגלל שהפרת את הוראות הישיבה.

הישיבה הייתה בחסות המדינה הציונית, מוסד של דת, חינוך ומשטר, כך שלמעשה חשנו כלואים ולמדנו תורה כי זה מעניין, נחמד, מצווה ומסיח הדעת. וכך העברנו את הזמן וקיווינו לעבור את השלב הזה במשחק של החיים ולהגיע לישיבה גדולה הוגנת יותר ואם לא נמצא ישיבה כזו, אז קיווינו שנמצא אישה נחמדה ונוכל להיות אדונים לעצמנו בכולל. ממש ציפינו לישועה.

ובגלל החושך הכלאי הזה נעשו בישיבה המון מעשי קונדס כדרך להעביר הזמן וכדרך לחוש חופש יחד עם הוצאת עצבים ואגרסיות. ואני חוזר לסיפור. בסוף שיעור ב', ממש לקראת הסוף, כמה שבועות לפני סוף הזמן (סוף הסמסטר) אריה שיפמן החליט להפוך את הפך שהיה ליד האולם של הישיבה ששימש דרך להשיג הכנסות לראש הישיבה, כי היו עושים שם שמחות קטנות כגון בריתות. הוא הפך זאת בחדר שיעורים שלנו והחדר שלנו הפך להיות מטונף, הוא כנראה חשב שזה דרך לבטל השיעור של אבא שלו לאותו היום…

ובאותה תקופה אבנר שיפמן המשעמם והמפחיד הפך להיות מגיד שיעור שלנו בגלל שהיה בלאגן בישיבה כי בר חיים מהנח"ל החילוני היה צריך ללכת לחו"ל לטיפולים רפואיים של אשתו, אז התחלפו אצלנו אחרי הצהריים ר"מים רבים. אבנר חש הוא צריך להפעיל משטר. ודאג להפחיד אותנו ופשוט חיכינו שהשנה תגמר. ואבנר בא למסור שיעור וחשכו עיניו, הוא ראה את הרצפה מלאה בלכלוך קייטרינגי מאולם השמחות בחדר שיעורים. הוא החל לנבוח עלינו להגיד לו מי עשה זאת או לנקות את הלכלוך. כל העבדים החלו לנקות. ואני סירבתי. אך במקום להגיד שאני חייב ללכת לשירותים או כואב לי הגב פשוט המשכתי בשלי. הוא ציווה עלי שוב לנקות ואני סירבתי. הוא שאל אותי, למה אני לא מקשיב לו? אני חשתי חיזוק מזה שבנו עשה זאת ולכן שידאג ללכלוך בעצמו, פשוט סירבתי ואמרתי: שלא אני עשיתי זאת ולכן אני לא מבין באיזו זכות הוא דורש ממני לעשות זאת. הוא הודיע לי שאני משחק עם העתיד שלי שנה הבאה ולשכן כדאי לי לציית. לא צייתי.

באמת כשבוע וחצי לפני סוף השנה אמרו לי להגיד להורים שלי לצלצל לישיבה ולא לחזור או משהו כעין זה. ההורים שלי דיברו עם הישיבה וכך נודע לי שאני צריך למצוא ישיבה חדשה כי נזרקתי. ולא הבנתי מדוע, הם פשוט אמרו להורי שאני לא מתאים.

אני כמובן חשתי גיבור גדול על כך שלא הלשנתי ושמתי עוד איקס על מערכת חינוכית\דתית\משטרתית במגזר שלי ונעתי לעבר עצמאותי המחשבתית. והיה תמוה לי שבנו אריה לא מתוודה לאביו שזה הוא מי שהפך את פך הזבל. אולם שתקתי כי הבנתי שאולי הוא יתום המפחד פחד מוות מאביו המפחיד, הוא אולי בעצם מפחד הרבה יותר ממני. וכך אפשר להגיד שההפחדה לבסוף שחררה אותי…


נ.ב. מעבר לכך שבר חיים מהנחל החילוני עבד בישיבה כמשגיח והיה שותף מבחינתי למעשיה הנפשעים (הוא פעם הבטיח לכמה בחורים שאין להם עולם הבא – הוא פשוט רשע שחרג מסמכותו, אולי נכתוב על זה פעם), עבד אצלנו גם דמות הכי נחמדה בישיבה, בשם אברהם ישעיהו הבר מארגון מתנת חיים. והוא גם לא התנגד למעשים הרעים שנעשו בחסות הישיבה. הבר באופן עקרוני התרחק מכוח והיה רך כחמאה ופיו לא פסק מלחייך ולספר סיפורים, הוא היה עוד נקודת אור בישיבה החשוכה. והוא מצא דרך לנטוש את עולם הישיבות כמעט לגמרי ולעסוק בחסד, וחבל שהוא לא קידם חלופה.


נ.ב. 2 שימו לב לתופעה אצלנו של התנתקות מאחריות קהילתית. הישיבה לא ניסתה לעזור לי ללכת לישיבה אחרת. הישיבה לא חשה מחויבת אלי על אף שסיימתי שם שני שיעורים. הישיבה הפכה כביכול קפיטליסטית אינדיבידואלית. היא כעת בעידן שלנו מוצר יצרני לבחורים שלא שייכת לאל אלא לתעשיית המצוות של ראש הישיבה. ולפיכך אם מישהו מתאים לו הוא מתקבל ואם מישהו לא מתאים לו הוא גם יעוף. וזאת ללא מחשבה האם הטראומה הנפשית הזו תגרום לו להפוך לנער נושר וכד'. העניין הזה הוא חלק מתופעת תעשיית הדת בימינו, אנשים רוצים מפעל ישיבות מוצלח במאמץ קטן עקב מחסור במשאבים לשכור אנשי חינוך טובים רבים. ולכן הם רוצים את הבחור התעשייתי המושלם, ואז חונקים לו את המחשבה ולמעשה אנו הופכים לעבדים בניגוד לרצון התורה ככתוב: "עבדיי הם ולא עבדים לעבדים".

וגם הרב עצמו מתנוון לאחר שנים שגידל רובוטים והוא חש חוסר סיפוק והבחורים כלואים וחסרי חיים, ואז הציבור שלנו חי בחשכה דיכאונית גדולה. וזה הפך רצון התורה. ושימו לב שראשי ישיבות גדולות בתחילת דרכם כשאין להם משטר, יש להם יותר תלמידים והם שמחים. אולם כשהם מתחילים לשחק שוטרים וגנבים באופן מוגזם הם כבר לא בעלי תלמידים והופכים עצובים.

זה קפיטליזם של מצוות שממחיש שאין באמת קהילה חרדית, אלא אוסף של אינטרסנטים שבשונה מהאדם המצוי בכלל לא חשים צורך לפעול למען רעיון משותף כמעט, אלא אם כן יש חילוני פרובוקטיבי בתמונה או תקופת בחירות, זו לא קהילה אלא בדיחה.