תגית: כתבנו לענייני חילונים

הרצל – מאת כתבנו לענייני חילונים

כתבנו לענייני חילונים ראה מאמר של חברת פרלמנט לשעבר במדינה הציונית. כתבנו לא הסכים עם מה שהיא אמרה שהרצל תמך בדת ישראל ולכן החליט לאזור עוז ולהגיב כנגדה. לאחר שהדברים פורסמו חשבנו שכדאי לחלוק העניין עם הציבור של הקהילה.


עליזה לביא במאמרה אומרת שיחסו של הרצל היה חיובי לדת ולא כאל תפיסות מיושנות שצריכות לחלוף מן העולם. היא גם אומרת שהרצל לא היה הציוני הראשון. היא כן מודה שהרצל היה מנותק מעמו במידה רבה ממורשת עמו. היא גם שמה דגש על כך שהרצל רואה תפקיד לכהני הדת בהובלת הקהילות לציון. בנוסף היא רואה שהרצל קרוב ליהדות כי הוא רוצה בתי כנסת יפים ונישאים וכן כי הוא מכיר בכך שהדת שימרה את העם היהודי. היא גם מתרגשת מכך שהרצל אמר שהציונות היא שיבה אל היהדות. היא גם מצטטת גם את הרצל לגבי בנין בית המקדש וכן את תיאור כניסת השבת והיא רואה זאת כשיא הקרבה לדת היהודית. מסקנתה שהרצל לא התנגש עם היהדות אלא היה חלק מהיהדות ובעצם היה לא רק חוזה המדינה אלא חוזה המסורתיות בארץ ישראל.

אני ארצה להגיב לה על דבריה על סמך הבנתי הפשוטה בנושא:

  • ניתן לדון האם הרצל היה הציוני הראשון – ברם אם נגדיר את הציונות כפתרון בעיית היהודים הוא אכן היה הציוני הראשון ומחדש בתפיסתו ביהדות הלאומית ש-1. היא תפתור את הבעיה היהודית. ו-2. שהלאום מגדיר את היהדות ולא הדת. דברים אלו לא כל כך מסורתיים ומתנגשים עם היהדות הרבנית האורתודוקסית. התפיסה היהודית הדתית לא רואה כל כך מבחינה יהודית את הלאומיות כפתרון הבעיה היהודית וכן מתנגדת שהלאום יחליף את הדת.
  • למעשה הרצל היה פוליטיקאי טוב, ככזה הוא ידע שהוא צריך לגבש קונצנזוס ולכן להביא ראיה מנחמדות לחלקים מן העם זו לא ראיה מובהקת. לפיכך איני מתרגש מכך שהוא רואה תפקיד לרבנים, שהרי הוא צריך אותם שיעבדו בשביל הפרויקט שלו. לפיכך הוא גם לא מתנגש עם הדת בכל נושא, אלא מנסה לגייס מהדתיים תמיכה, וכמו שהוא עשה עם המזרחי. ולכן הוא היה צריך לתאר את השבת של המאמינים בצורה יפה על אף שהוא לא שמר שבת. הוא היה צריך לגייס הסכמה עממית.
  • בנוסף הרצל רצה שידברו במדינה גרמנית, כלומר הוא ראה עצמו כגרמני שרוצה מדינה יהודית גרמנית. יהודית בלאומיותה וגרמנית בנשמתה. הוא האמין שניתן לשלב, ניתן להיות בני אדם מתוקנים לאחר הקמת המדינה, להחזיק בארכיטקטורה יהודית זה לא אומר שהוא לא מתנגש עם היהדות הרבנית. וכן לגבי בית המקדש, מה זה שונה משחזור עתיקות כמו האקרופוליס ביוון. הוא יכול להיאבק ביהדות המסורתית ועדיין להתגאות בעבר של העם היהודי. הוא לא טיפש הוא ידע שסוג של לאום חדש צריך פרויקטים לאחד את העם. לכן הוא מתגאה על כך שעם ישראל שרד כל כך הרבה שנים מחוץ לארצו וכן שזה בזכות הדת.
  • ניתן לראות שהוא מזלזל קצת בזה שהוא מדגיש שהיהודים המאמינים מאמינים באל הבלתי נראה. וכן בזה שהוא אומר שהציונות היא שיבה אל היהדות, כלומר יכול להיות אדם שאוכל חזיר וחי עם גויה, אולם אם הוא ציוני הוא שב ליהדותו.
  • לא ניתן לראות בהרצל מסורתיות גדולה במיוחד. הרצל היה לאומי פרוגרסיבי אירופאי קלאסי שמקדם סדר-יום לאומי של עולם הזה נגד הסדר-יום הרוחני של גאולה וגן עדן של הדתיים. מדובר כאן בכיוון אחר לחיים. הוא ראה בעולם הזה טרקלין ולא פרוזדור.
  • למעשה מי שלומד על הרצל יודע שהוא חי חיים חילונים אירופאיים. לאחר שהוא ראה שההשתלבות אינה מצליחה, הוא לא חווה הארה רוחנית וחזרה בתשובה, אלא הוא מצא דרך חדשה, במקום להשתלב בין הגויים כי זה לא עובד, צריך לנרמל את העם, נרמול העם יגיע על ידי מדינה מתוקנת ואז הגויים ילמדו להעריך אותנו והבעיה היהודית תפטר, כלומר כעת יהיה קל יותר להתבולל ולהשתלב בין הגויים. וכן אם אין כבר שאלה יהודית בעולם אין להרצל הנמקה מדוע צריכה להיות מדינה יהודית. מבחינתו אין לו בעיה (כלומר יש לו בעיה לעומת ארץ ישראל, אבל במצב סכנה הוא מעדיף להתחיל באוגנדה גם לבסוף לא יהיה ציון החדשה הלאומית בארץ ישראל) להקים מדינה יהודית באוגנדה ליהודים שאינם נחשבים כיהודים מבחינת ההלכה כל עוד הם ממוצא יהודי.
  • ואסיים בציטוט ממדינת היהודים:

"האם ניתן את כוהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חופשים אנחנו בכח החכמות והמדעים ועל כן לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ."

והנה כאן ניתן לראות את הרצל הלא מסורתי. היהודי המסורתי הוא בעל כבוד רב לרבנים ולדת וגם אם הוא רואה לעצמו היתר הוא חש בעניין חולשה, לפעמים עושה תשובה ובוודאי שלא יכלא את הרבנים בבתי הכנסת כמו חיילים לבסיס. הוא רוצה בהם תפקיד יפה, משהו לראווה אבל חסר מהות. הוא לא מוכן לנקוט בלשון יפה ורואה ברצון הרבני לקבע נורמות רבניות עניין של דחף לא רציונלי ובהמי כביכול. הוא היה נאור ומתקדם בעיני עצמו שהיה בטוח שהוא יכול להחליט לעם מה לרצות, ובמקום לעשות בחירות על תפקיד הרבנים והדת, הוא פשוט כבר דוחף לכך שהם יהיו שוליים ונוקט במילים משפילות שאותן הדגשתי. בנוסף הוא רואה בבתי הכנסת עניין שלהם ולא נקט בביטוי "שלנו". הוא מחוץ לבית הכנסת המייצג את הדת והמסורת.

תודה רבה לחברת הכנסת לשעבר עליזה לביא על כך שהעלתה הנושא וגרמה לי לחזור וללמוד את הרצל שוב פעם.

חרדיות אתנית ובית ספר ממלכתי חרדי – כתבנו לענייני חילונים

כתבנו לענייני חילונים נחשף למאבק של אנשי שוליים בחברה החרדית שניסו לקדם על ידי התקשורת החילונית קל זעקה למען החינוך שלהם. כזכור דעת כתבנו לענייני חילונים שרובא דרובא של החרדים מודרנים הם חילוניים או מושפעים מן החברה החילונית בדרגה זו או אחרת ולכן יש לכתוב עליהם לתועלת הציבור שלא מכיר.


מספר חרדים מודרנים הקרויים בשם חרדקים או חרדשים, מנסים לעורר את דעת הקהל החילונית למען בתי ספר ממלכתיים לילדים חרדיים, בתי ספר שבהם לומדים לימודי חול יותר ממוסדות החרדיים הרגילים. עניין זה מעיד קצת איפה הם חיים ובאיזה שדה הם פועלים. הם מעדיפים לפעול מחוץ לקהילת שומרי התורה והמצוות ולא רק בקרב האדוקים.

וכך נכתב בנושא:

הפצצה הזו גורמת לנו – חרדים צעירים שמעוניינים להשתלב בחברה הכללית בישראל – לדפוק את הראש בקיר ולמחות דמעות תסכול. אנחנו רוצים לחיות יחד, אנחנו רוצים לקחת אחריות ולחלוק גורל משותף, אנחנו בעניין. אבל כל ניסיון שלנו לשינוי מבפנים, נענה באגרוף היישר לפרצוף. אנחנו לא בטוחים שאתם רוצים אותנו.

והנה נדמיין חרדק, יש לו טלוויזיה בבית, אינטרנט, הוא אוכל רבנות, הוא לבוש צבעוני, הוא הולך למועדונים ולקולנוע, הולך למשחקי כדורגל, מושיט ידים לנשים, הוא עשה צבא או מתכנן לשלוח את הילדים שלו לשם ועוד. הוא אולי נראה חרדי כשיש לו כיפת חצי שקל שחורה על הראש, ואשתו לא נראית חרדיה, מקילומטר ולא מסנטימטר.

בקיצור הוא חי כמו דתי לייט ואז משום מה הוא לא מוכן ללמוד עם מזרוחניקים. לפתע הוא חש חובה קדושה להקים לעצמו בית ספר לילד שיקרא ממ"ח ולא חמ"ד (חינוך ממלכתי דתי).

למה?

כי הוא יכול!

וכאן אני תוהה בכתב, במה אתה החרדי החדש הדורש ממ"ח פרוגרסיבי?! אתה סתם לאומן או חרדי אתני.

עם כל זאת, כבוד גדול לי לפועלים למען הממ"ח. וכל העוסקים בצרכי ציבור וכו'. לא פשוט לפעול למען הכלל, גם למען כלל בעייתי. יש כאן הקרבה ומסירות. וחשוב לקדם חינוך טוב ללימודי חול בעם ישראל. העניין טוב להבנת חשבון בלימוד התורה ובהכשרה לחיי המעשה למי שנפלט מעולם הכוללים או הישיבות.

ועל אף הכבוד הגדול שאני רוחש לאנשים הללו, איני חושב שהמדינה הציונית צריכה לממן להם זרם של בית ספר לעדה הספציפית שלהם – העדה הממלכתית חרדית. וכך לקדם תת זהות במגזר החרדי. זה כמו שנבקש מהמדינה להקים חסידות מיוחדת בעם ישראל.

אם ארצה ממ"ח לילד שלי, הפתרון הוא להקים ממ"ח רגיל בתוככי שכונה חרדית עם אוכלוסיה מקומית. לא צריך להקים בית ספר לחניכי הישיבות ולא בית ספר ליוצאי חברון, ולא לאבי עזרי ולא למצביעי שס. מצטער. היום המדינה תעודד לימודי חול ומחר היא תעודד את הרפורמים. זה לא תפקיד המדינה.

ואני שב ותוהה בתוך תוכי האם הדרישה החרדשית לממ"ח היא עליית מדרגה בלאומנות החרדית השונאת כל קשר עם החברה הדתית הלאומית ולכן לא מוכנה לצרוך אצלם חינוך המתאים לשמירת תורה ומצוות כשלעצמה.

בסופו של דבר הייתה עתירה בנושא בבית המשפט ובית המשפט פסק נגד העותרים והורה להם לשלם הוצאות משפט בגובה של 12 אלף שקל. עניין שאומר דרשני.

"חרדיה עממית" – נאום של אקטיביסטית חרדית – מאת כתבנו לענייני חילונים

נאום מקדש שם שמים מאת גברת וילהלמינה דיכטער אשתו של המשורר הידוע בקהילה ובעולם. את הנאום נאמה בארץ ישראל מול חרדים מודרנים אוהבי-החופשיים וחופשיים. יש לציין שהיא אשה חשובה ומעניינת ואם ירצה ה' נעלה עוד אמירות שלה. כתבנו לענייני חילונים נכח שם והביא את נאומה לידיעת הציבור.


"הייתי פעם בטקס ושמעתי נושאת דברים חזקה במיוחד, את וילהלמינה דיכטער, להלן חלק מהנאום שהוקדש לזכרו של אל-חאג' מאלִכּ אל-שבאז ועורר רעש גדול בקרב השומעים.

והנה הנאום:

יש שני סוגי חרדים במרחב במדינה מדרום לסוריה:

יש את החרדי המחמד שאוהב את החילוני יותר מאשר החילוני אוהב את עצמו, שאוכל מהאוכל החילוני, משאריות האוכל שהחילוני 'ברוב טובו הגדול' השאיר לו. הוא יודע גם גששים בעל פה והוא מכיר את כל שירי ארץ ישראל יותר מאשר החילוני בעצמו. הוא חילוני (ישראלי) בלבוש חרדי.

כשהישראלי אומר 'אנחנו', החרדי המחמד אומר 'אנחנו'. וכשחרדי עממי נורמלי מציע היפרדות, הוא חושב שהוא, החרדי העממי נפל מהירח, 'אתה מציע להפרד מהישראלי הנחמד שאוהב אותנו, עוזר לנו ודואג לנו?!'

החרדי המחמד גם אוהב לגור ליד הישראלי ולחוש אני השחור השפוי היחיד שנמצא פה. הנה אני יותר טוב משאר השחורים, אני השחור הכי לבן. איזה כיף שיש חילונים.

ויש את החרדי עממי ותמיד היה יותר חרדים עממיים מחרדים מחמדים.

החרדי העממי יודע שהוא הרוב לעומת חרדי המחמד. הוא שונא את הישראלי, הוא לא עומד בצפירה ולא שר התקווה. ולא מעריץ את אלו ששונאים אותו.

כשיש בעיה במדינה, החרדים-מחמדים אומרים אנחנו בצרות או הממשלה שלנו בצרות, החרדים העממיים אומרים, לעומת זאת, הממשלה הציונית בצרות או הממשלה שלהם בצרות.

יש אפילו חרדים מחמדים שאומרים 'חיל האויר שלנו' הפציץ פה והפציץ שם, חיל האויר שלנו? אפילו לא יתנו להם להתקרב למטוס…

אנו לא ישראליים, לא ביקשנו להיות ישראלים. הישראליות נכנסה בנו. אנו לא חוגגים עצמאות, אנחנו עדיין בגלות. כל עוד שאין מדינה יהודית-חרדית אנו עדיין בגלות, 'בגלות בארצנו'.

יש התנגשות בלתי נמנעת בין החילוני (הישראלי) לבין החרדי. החילוני מקדם סדר יום של עולם הזה, ואנו מקדמים סדר יום של עולם הבא – העולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא דומה לטרקלין.

אני לא חרדיה מחמדית שחולה על החילונים, אני חרדיה עממית!

הציבור לא ממש אהב הנאום. חלק מחאו כפיים בהתלהות למשך זמן ממושך. וחלק ביקשו מהמארגנים להרחיק אותה. היה שישו ושמחו.