תגית: לאומיות

הרצל – מאת כתבנו לענייני חילונים

כתבנו לענייני חילונים ראה מאמר של חברת פרלמנט לשעבר במדינה הציונית. כתבנו לא הסכים עם מה שהיא אמרה שהרצל תמך בדת ישראל ולכן החליט לאזור עוז ולהגיב כנגדה. לאחר שהדברים פורסמו חשבנו שכדאי לחלוק העניין עם הציבור של הקהילה.


עליזה לביא במאמרה אומרת שיחסו של הרצל היה חיובי לדת ולא כאל תפיסות מיושנות שצריכות לחלוף מן העולם. היא גם אומרת שהרצל לא היה הציוני הראשון. היא כן מודה שהרצל היה מנותק מעמו במידה רבה ממורשת עמו. היא גם שמה דגש על כך שהרצל רואה תפקיד לכהני הדת בהובלת הקהילות לציון. בנוסף היא רואה שהרצל קרוב ליהדות כי הוא רוצה בתי כנסת יפים ונישאים וכן כי הוא מכיר בכך שהדת שימרה את העם היהודי. היא גם מתרגשת מכך שהרצל אמר שהציונות היא שיבה אל היהדות. היא גם מצטטת גם את הרצל לגבי בנין בית המקדש וכן את תיאור כניסת השבת והיא רואה זאת כשיא הקרבה לדת היהודית. מסקנתה שהרצל לא התנגש עם היהדות אלא היה חלק מהיהדות ובעצם היה לא רק חוזה המדינה אלא חוזה המסורתיות בארץ ישראל.

אני ארצה להגיב לה על דבריה על סמך הבנתי הפשוטה בנושא:

  • ניתן לדון האם הרצל היה הציוני הראשון – ברם אם נגדיר את הציונות כפתרון בעיית היהודים הוא אכן היה הציוני הראשון ומחדש בתפיסתו ביהדות הלאומית ש-1. היא תפתור את הבעיה היהודית. ו-2. שהלאום מגדיר את היהדות ולא הדת. דברים אלו לא כל כך מסורתיים ומתנגשים עם היהדות הרבנית האורתודוקסית. התפיסה היהודית הדתית לא רואה כל כך מבחינה יהודית את הלאומיות כפתרון הבעיה היהודית וכן מתנגדת שהלאום יחליף את הדת.
  • למעשה הרצל היה פוליטיקאי טוב, ככזה הוא ידע שהוא צריך לגבש קונצנזוס ולכן להביא ראיה מנחמדות לחלקים מן העם זו לא ראיה מובהקת. לפיכך איני מתרגש מכך שהוא רואה תפקיד לרבנים, שהרי הוא צריך אותם שיעבדו בשביל הפרויקט שלו. לפיכך הוא גם לא מתנגש עם הדת בכל נושא, אלא מנסה לגייס מהדתיים תמיכה, וכמו שהוא עשה עם המזרחי. ולכן הוא היה צריך לתאר את השבת של המאמינים בצורה יפה על אף שהוא לא שמר שבת. הוא היה צריך לגייס הסכמה עממית.
  • בנוסף הרצל רצה שידברו במדינה גרמנית, כלומר הוא ראה עצמו כגרמני שרוצה מדינה יהודית גרמנית. יהודית בלאומיותה וגרמנית בנשמתה. הוא האמין שניתן לשלב, ניתן להיות בני אדם מתוקנים לאחר הקמת המדינה, להחזיק בארכיטקטורה יהודית זה לא אומר שהוא לא מתנגש עם היהדות הרבנית. וכן לגבי בית המקדש, מה זה שונה משחזור עתיקות כמו האקרופוליס ביוון. הוא יכול להיאבק ביהדות המסורתית ועדיין להתגאות בעבר של העם היהודי. הוא לא טיפש הוא ידע שסוג של לאום חדש צריך פרויקטים לאחד את העם. לכן הוא מתגאה על כך שעם ישראל שרד כל כך הרבה שנים מחוץ לארצו וכן שזה בזכות הדת.
  • ניתן לראות שהוא מזלזל קצת בזה שהוא מדגיש שהיהודים המאמינים מאמינים באל הבלתי נראה. וכן בזה שהוא אומר שהציונות היא שיבה אל היהדות, כלומר יכול להיות אדם שאוכל חזיר וחי עם גויה, אולם אם הוא ציוני הוא שב ליהדותו.
  • לא ניתן לראות בהרצל מסורתיות גדולה במיוחד. הרצל היה לאומי פרוגרסיבי אירופאי קלאסי שמקדם סדר-יום לאומי של עולם הזה נגד הסדר-יום הרוחני של גאולה וגן עדן של הדתיים. מדובר כאן בכיוון אחר לחיים. הוא ראה בעולם הזה טרקלין ולא פרוזדור.
  • למעשה מי שלומד על הרצל יודע שהוא חי חיים חילונים אירופאיים. לאחר שהוא ראה שההשתלבות אינה מצליחה, הוא לא חווה הארה רוחנית וחזרה בתשובה, אלא הוא מצא דרך חדשה, במקום להשתלב בין הגויים כי זה לא עובד, צריך לנרמל את העם, נרמול העם יגיע על ידי מדינה מתוקנת ואז הגויים ילמדו להעריך אותנו והבעיה היהודית תפטר, כלומר כעת יהיה קל יותר להתבולל ולהשתלב בין הגויים. וכן אם אין כבר שאלה יהודית בעולם אין להרצל הנמקה מדוע צריכה להיות מדינה יהודית. מבחינתו אין לו בעיה (כלומר יש לו בעיה לעומת ארץ ישראל, אבל במצב סכנה הוא מעדיף להתחיל באוגנדה גם לבסוף לא יהיה ציון החדשה הלאומית בארץ ישראל) להקים מדינה יהודית באוגנדה ליהודים שאינם נחשבים כיהודים מבחינת ההלכה כל עוד הם ממוצא יהודי.
  • ואסיים בציטוט ממדינת היהודים:

"האם ניתן את כוהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חופשים אנחנו בכח החכמות והמדעים ועל כן לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ."

והנה כאן ניתן לראות את הרצל הלא מסורתי. היהודי המסורתי הוא בעל כבוד רב לרבנים ולדת וגם אם הוא רואה לעצמו היתר הוא חש בעניין חולשה, לפעמים עושה תשובה ובוודאי שלא יכלא את הרבנים בבתי הכנסת כמו חיילים לבסיס. הוא רוצה בהם תפקיד יפה, משהו לראווה אבל חסר מהות. הוא לא מוכן לנקוט בלשון יפה ורואה ברצון הרבני לקבע נורמות רבניות עניין של דחף לא רציונלי ובהמי כביכול. הוא היה נאור ומתקדם בעיני עצמו שהיה בטוח שהוא יכול להחליט לעם מה לרצות, ובמקום לעשות בחירות על תפקיד הרבנים והדת, הוא פשוט כבר דוחף לכך שהם יהיו שוליים ונוקט במילים משפילות שאותן הדגשתי. בנוסף הוא רואה בבתי הכנסת עניין שלהם ולא נקט בביטוי "שלנו". הוא מחוץ לבית הכנסת המייצג את הדת והמסורת.

תודה רבה לחברת הכנסת לשעבר עליזה לביא על כך שהעלתה הנושא וגרמה לי לחזור וללמוד את הרצל שוב פעם.

מה נשתנה בין דורינו לעומת דורות עברו שהיו אז רבים פורקי עול?

הרבי שליט"א נשאל לאחרונה על ידי אנשי חינוך איך אפשר למנוע התקלקלות של הדור כשאנו רואים שהיום אי אפשר להבדיל לפעמים בין היהודים לגויים והחופשיים. ואם כן, אזי יש סכנה שהמצב שהציבור מתדמה לגוי הוא עלול להמשך במעשיו אחר הגוי ולהוריד נשמתו לשאול תחתית.

הרבי הקשיב לשאלה ואמר שהוא היה רוצה להרחיב השאלה, לשאלה כואבת יותר. וזו שאלתו של הרבי: "מפני מה בדורות עברו, כגון בתקופת הרפורמה-"הארה" ותקופת הנציונליזיסמוס והסוציאליזיסמוס עם ישראל שיחת נפשו בהמוניו והיום לא?".

וענה הרבי שליט"א, שבעצם עם ישראל הוא כעין תמונת שפיגל-אסקפלריא (תמונת מראה) וכשהגויים מאמינים בעבודה זרה, אזי הוא ראי של הגויים ונמשך לפולחן עבודה זרה או הצדיקים לעבודת הקרבנות. כשלגוי נמשכת נפשו לתאוות בשרים אזי עם ישראל נמשך לעניין. כשהגויים נמשכו לאידאולוגיזיסימוס, אזי עם ישראל נמשך לעניין, כגון תנועת המוסר, תורה ודרך ארץ, אגודיזם וכדו'. בעצם העם מבדל עצמו מן הגוי על אף שהוא מושפע מן הגוי.

אולם כיום הגויים נמשכים סתם להנאות של מאכל, מלבוש והתבוננות בשח-רחוק-מיטלטל, ועל כן הצעירים בעם נמשכים להיות עם-ארצים עצלים וצעירי האדוקים גם נמשכים להעניין. ובדרך אגב הם מתדמים להגויים ולא כי רוצים להיות כמותם. הם אפילו לא חשבו על זאת. וכך הם יכולים ממש להראות כגוי ולקיים המצוות כי אין הם נמשכים לכפור. והם נהנים מהיהדות ולא רואים הבדל גדול בין עשיית המצווה להתבוננות במיני אסקפלריא. ולכן הם לא נהיים גויים וחילונים.


וכעת יש לדון האם מצב זה רע לעם ישראל. יש האומרים שזה אומר שעם ישראל חופשי באדיקותו או בנוסח אחר – תינוק שנשבה ביהדותו, בעצם הוא חי כגוי שומר תורה ומצוות. ודבר זה אמר הרבי מוציא לעג, שהרי כך דרכו של אדם, לאנשים אין זמן לחקור הכל והוא הולך בדרך אבותיו ורוצה להיות טוב. וכך נהגו אימותינו שנהגו לשמור המצוות ולהאמין בדברים המקובלים בדור ולא ראו הבינו את המחשבה הנכונה על פי הרמב"ם – עד כדי כך שהרמב"ם אומר שיש אמונת הנשים השוטים והקטנים שאינם יכולים להבין כראוי כי דעתם אינה שלימה, ככתוב:

"כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהם ומחשב בלבו שהם אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתם אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתם שלימה". רמב"ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים יא טז.

ועדיין אין הרמב"ם מכנה אותם מינים וכופרים. והתורה על פניו ידעה את טבע הנשים, השוטים והקטנים ולא הזכירה חובה אצלנו להאמין בכל דבר או להכריז כאילו, אלא יש לעשות – וכמו שבראשונים כתוב שאין חטא בדיבור אלא למסית – וכל שכן במחשבה. וכן אנו רואים שהקב"ה הוא לא רק אלוקינו אלא אלוקי אבותינו, כלומר שאנו יורשים את הקב"ה ממשפחתינו כדבר שבו אנו רגילים ומקבלים כדבר פשוט ולא כחידוש.

ומה שהקב"ה על פניו רצה זה שעם ישראל ילך לו כמנהגו על פי טבעו והיחידים בעלי מקום למסור נפשם למען עם ישראל בשונה משאר העם. וצריך עיון מה ההבדל בין טבע היחיד לבין טבע העם? ולכן יש לומר שכל אחד ילך לפי דרכו.