תגית: מגפת הקורונה

אירוסין בקורונה באוטונומיה החרדית – מאת כתבנו לענייני תרבות

כתבנו לענייני תרבות השתתף בשמחת אירוסין של חברותא והחליט בעקבות כך למחות ולכתוב על העניין.

הוזמנתי אמש לאירוסין של חבר טוב מן המגזר שלי. חרדי מודרני, בוגר ישיבה נחשבת, עובד, אבל צדיק. להפתעתי האירוסין היו בסלון קטן וצפוף. ולכן שאלתי עצמי מה העניין במקום כזה צפוף?! ובפרט שהעניין היה נגד החוק, היה שם יותר מעשרה איש במתחם סגור ולא היה מרחק של שני מטרים. בנוסף האירוע היה של אדוקים וכך יש עניין של חילול ה'.

חשבתי לעצמי שזה בגלל הקורונה, הם לא רק חסכו אולם לעשות אירוע, אלא גם אני במצב זה סבלתי בצפיפות. ואני אדם שאוהב מרחק, ככתוב: מדבר שקר תרחק…

באירוע יהלומן שמן, קרוב של אריק שרון, תפס לי את היד בהפתעה ולראשונה הושטתי יד לאדם לא גרעיני מתחילת עידן הקורונה. חוצפה.

לאחר האירוע החתן אמר לי שכל הכבוד שלא עשיתי לו בושות על כך שהייתה שם הפרה חוקית גסה וסכנה בריאותית עקב הקורונה. ובאמת הייתה לי דילמה האם להיות שם. לפיכך עשיתי שתי גיחות קצרות. ומחיתי.

אמרתי אחרי זה למישהו, אין לי כוח לריב, זה לא תפקידי להלשין ואני לא סומך על המשטרה הציונית. (ואגב השבוע התקשרתי למשטרה בטעות במקום למד"א והמשטרה חזרה אלי לבדוק שהכל בסדר. עברתי ברחוב ושמעתי צעקה האם יש כאן חובש, ילד בלא פקק קטן של עט ומשום מה כשאני מצלצל ל-101 זה מגיע למשטרה. לילד שלום. פעם ראשונה שאני מרוצה מתפקוד המשטרה פה.) הוספתי ואמרתי, אולם למעשה הם, מארגני האירוע, הם החצופים הם למעשה עברו על החוק, פגעו בדמוקרטיה ומעודדים אלימות, וכך הופכים את הקהל לעבריינים וכן מהווים מפגע בריאותי לציבור. בהמשך סיפרתי לחתן, והוא הצתדק לי שהוא לא אירגן האירוע, אלא זה הם בצד הכלה. ואני אמרתי שזה כמו שהוא ישתתף באירוע של עבודה זרה שנעשה לכבודו ואז הוא יגיד שהוא לא המארגן. בפועל האירוע בשבילו ולכן הוא חלק בלתי נפרד.

אותו חתן נראה אשכנזי מרוב האשכנזים, אולם הוא גם בעל צד לא אשכנזי והוא אוהב לדבר על התמימות הספרדית. והוא אמר לי שלכן אצלם לא מקפידים על חוקי הקורונה כי הם תמימים. וזאת על אף שהסבתא שם אולי עם רקע רפואי. ואני חושב לעצמי, הם לא תמימים ולא נעליים, הם פשוט נהנתנים. זה לא שהחתן העבריין תמים ולכן לא מקפיד על הקורונה, הוא פשוט לא רוצה להיות מוגבל בגלל הקורונה, רוצה להנות. מה רע?! אולם תמים הוא לא. הוא פשוט נהנתן.

שיהיה לו מזל טוב, הוא צריך את זה.

נ.ב. אנשים אוהבים (כל מיני ישראל-כהנים למיניהם) אצלנו להגיד שאנחנו שומרי קורונה חוץ מלימוד תורה שאז רצונו של צאר התורה גובר על החוק כי התורה והוא קדושים.

אירוסין זה לימוד תורה?!
לא.
היה מרחק?!
לא.
היה לכולם מסכות?!
לא.
היה כמות אנשים לפי החוק הישראלי?!
לא.

בקיצור הציבור לא חסיד של צאר התורה (ראש הממשלה החליפי בפועל), העבריינים שלנו פשוט אוהבים פסיקות המתאימות לרצון שלהם ומעדיפים את הצאר על פני הגרג"א. לא לחינם הלך הצארזיר אצל ההורג.

שלוימלע המתמיד בקורונה

מעשה מבהיל ומפורסם בבחור ישיבה ששנה ופירש בגלל הקורונה לאחר שהרג את רבו בגרמא.

"וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם‎"


שלוימלע המתמיד החליט להמשיך להידבק ברבו גם לאחר גזירת המלכות הציונית בעניין הריחוק החברותאי בעת מגיפת הקרונה ובטוח היה שבזכות התורה לא יארע כל נזק. שלוימלע לא היה העילוי של הישיבה, אולם הוא גם לא היה קטלא קניא. והוא ידע שבדרך כלל הציונים הרשעים סתם מפחידים בלשון גוזמא וגוזרים גזירות משונות על עולם התורה בישיבות. וזה כי יש להם תאוות נגד עולם התורה שמכאיב להם ומזכיר להם את מלכות שמיא. ולכן אין פלא שהם סתם אמרו שצריך עשות מסיכה ולבטל הישיבות ובתי הכנסת. זה הכל מזימה נגד היידישקייט.

חשב בליבו שהם סתם אומרים והכל שקר. ולכן המשיך יום יום ללמוד בישיבה עם חברותות ואפילו היה מאריך בלילה מאוחר. והחליט יום אחד לשאול את רבו הקשיש שאלה בלימוד. ונדבק לרבו במניין חצרונה ושאל אותו שאלה בלימוד, ובטעות שלוימלע ירק עליו מרוב התרגשות כששאל השאלה בחיפזון טרם יברח לו רבו המגיד-שיעור, שכבר בתחילת המגפה הכריז לבחורי הישיבה שחושש מן הקורונה. ואכן אמר לו רבו שהוא אינו יכול כעת והוא צריך ללכת. אולם התלמיד התאבק ברגליו וראה הרב שהוא לא עוזב, אז הסכים לדבר עימו בלימוד זמן מועט כדי שיניח לנפשו לכל הפחות.


ויהי לאחר כמה ימים שלוימלע הצטנן ויאמר לעצמו שזה רק צינון מן היצר הרע שרוצה להחליש את הלימוד שלו ולכן המשיך ללמוד בבית המדרש במסירות נפש. והיה הולך לבית מדרש של מחבלים (עצניקים אנשי פלג ירושלמי). ועל אף שהוא לא מן הצד שלהם במחלוקת, אמר לעצמו שחשוב ללמוד כדי להחזיק את העולם – וזה פיקוח נפש. והשכן יצחק החרד"ק, שאוהב לקרוא ספרי מינות על רפואה, הלשין עליו לשלטון לאחר ששמע את שלוימלע משתעל שיעול יבש – שלוימלע חשב לעצמו שזה מקרה אחד ולא נחשב יבש, אלא דרך מקרה. ובאו עליו קלגסי המשטרה (בעקבות פנייתו של יצחק "המוסר") עם אנשי רפואה לבדוק אותו. ונתברר שהוא חולה במחלת הכתר היא הקורונה. ועשה גם כל המחבלים חולים, ויהיו ללעג וקלס על כך שהם חיות מסוכנות לשאר האדוקים. אך כעת שלוימלע למד שהמחלה אמיתית ויכלא עצמו בביתו בהבידוד.

אך גם רבו החל משתעל כך נודע. ויגמור שלוימלע המתמיד ק"נ פעמים את ספר התהילים לרפואתו, וניצחו אראלים את המצוקים בעזרת הקורונה. והוא לא זכה להשתתף באשכבתיה דרבו ויצטער מאוד.

בצר לו, ויאמר לנפשו, מה עשיתי?! הרי הרגתי את רבי. אני רוצח קרוב למזיד, שהרי היה לי להקשיב למלכות ולרבנים שאמרו שיש מגיפה. ולי היה תאוה להיות צדיק, וגאווה לא להקשיב למחשבה אחרת ולכן אני כמזיד ברציחה בגרמא. וכעת אני התחייבתי בנפשי ויורש גיהנום. אוי לנפשי.

ויתחיל לחשב בליבו איך להינצל מדינה של גיהנום. יום אחד אמר שיתחזק במחשבה ובצניעות. וביום השני אמר שזה לא די, ויעש תענית דיבור. ביום השלישי, חש שאין זה מכפר ולכן צם. וכך המשיך מסיגוף לסיגוף. עד שיום אחד אמר לעצמו שעשה כבר כל הסיגופים.

ואז החל לפלפל מי אמר שהוא מזיד, אולי הוא שוגג, שהרי בישיבה גדולה לא מספיק הזהירו ולא לימדנו מה זה נגיף ומה זה חיידק וכן לא לימדוהו לציית להשלטון למען תיקון העולם – ואין עונשין אלא אם כן מזהירין.

ואז אמר לעצמו אולי כמו שפשעו פה, אולי פשעו ושיקרו בדברים אחרים. ולא עבר זמן הרבה ויזרוק את כיפתו ויאמר שאין אלוקים ואין גיהנום ולכן הוא לא מפחד מכלום. והיה מסביר, שהרי היה מפחד רק מהקב"ה, וכעת נודע לו שאין הוכחה לקיומו של השי"ת, ולפיכך הוא יכול לעשות מה שליבו חפץ. וכל זה היה, על פניו, בשביל להשקיט את ליבו מפחד גרמא דרציחה שלו.


ובמשפחתו ראו שהוא ירד מן הדרך הישרה, ויהי מצר להם כל יום בקושיות של דופי מול כל המשפחה והצעירים. ויאמרו לו אביו ואימו שישהה בקורונטינה במלון של חילונים, אם הוא אפילו רוצה, העיקר שיעזוב הבית ולא ידבק אותם בהכפירה והחטאים שלו. ובפרט שלא יקלקל האחים הקטנים ויהרוס לאחותו שושנה בשידוכים.

והלך למלון של חילונים ויפגוש שם חופשיים מחברת מוסף (כמו חברת תהילים ומשניות, אבל להרע). ויאמרו לו שהם עושים מוסף לאדם ולכן כל אדם שהוא אדוק צריך להתקדם ולהיות יותר מתקדם על ידי שהופך לחופשי ולכן הם קראו לעצמם מוסף, כי הם מוסיפים על המענטשקייט של האדם.

וינטוש את משפחתו ולא נודע לאן הלך ונטמע בין עם הארץ. ולכן חשוב למען חינוך בנינו להזהיר מפני המגיפה הארורה, מגיפת הקרונה שרבים חללים הפילה לא רק בנפש אלא גם בנשמה.

התלביבניק

במניין חצרונה פגש בי האברך השכן ר' אלי עם חיוך זורח ומסנוור כמו השמש. שמע סיפור, כתבנו לענייני חילונים, הוא אומר לי, אני רוצה להגיד לך מעשיה נאה ושתכתוב הסיפור בשפה שלך ותפיץ לכל החברים החרדשים שלך שילמדו לקח. והנה המעשיה בניסוח שלי:


השבוע יום אחד בזמן מגיפת הקורונה, לאחר ההקלות החדשות החלטתי לעזוב את הגטו שלי וללכת לגטו החילוני. זה נחמד להכיר מקומות חדשים בארץ ישראל ובעולם של הקדוש ברוך הוא, ברוך ה'.

הלכתי לתומי בגטו החילוני, מקום הידוע בשם מדינת תל אביב. חדרתי לגטו שלהם בשעת בין השמשות, שעה שהיא לא יום ולא לילה – שעה קווירית. זמן לקוויריות מחשבתית ופרובוקציות מהנות.

והנה ראיתי חילוני ראשון לאחר שלא ראיתי חילוני כלל מזה זמן רב, מהחלת הסגר על ידי הקיסר נתניהו יר"ה.

החילוני הצעיר היה בגוף די חשוף שהיה גם שרירי ומוצק כיאה לתרבות הספורט שלו. חשבתי לעצמי שנס שזה היה זכר ולא נקבה. היה לו גם מלא קעקועים של סמלי שמאל, עגילים ונזם – וחשבתי לעצמי נזם זהב באף חזיר. וכמובן הוא גם הקיף את פאת ראשו והיה מגולח למשעי, נראה ממש כמו גוי עם בגדי עור ומגפיים גבוהות. הוא היה ממש חילוני סטריאוטיפי.

הוא נעץ בי מבט ארוך על מלבושי היהודי המוזר, או אפי היהודי מעבר למסכה. ואני שמתי לב שמישהו מביט בי, חשבתי שזה שוטר שאולי רוצה להציק לי ולקנוס את היהודי. אולם נתברר שזה אותו האיש ממקודם. וראיתי שהוא מעיין בי זמן ממושך, אז אני הבטתי בו לראות מה הוא זומם נגדי.

ומתוך שנפגשו עינינו, זיק של אהבת ישראל נולד. פניתי אליו בחיוך אדיב ושאלתיו, האם אני יכול לעזור לו? הוא אמר, כן, אבל זה לא בדיוק עזרה. אני מתעניין במגזר שלכם, בפרט אחרי שאתם כל כך הרבה חולים בקורונה. רציתי להבין, בבקשה, למה אתם לא מתאמצים להוריד את רמת השנאה כלפיכם, ובפרט בזמן מגיפת הקורונה, הרי כעת זה זמן לאחדות?

שאלתי: מדוע אתה חושב שאנו שנואים? מה מפריע לך בנו?

שאל התלאביבי: למה אתם החרדים לא עושים צבא כמונו?

עניתי: פשוט מאוד, אתם לא רוצים.

שאל עוד ההלך: מה הכוונה?

עניתי: לא החלטתם לגייס אותנו כמו שאתם מגייסים את שאר החברה הישראלית. מה אתה רוצה מבחור בן 18, שקיבל חינוך אנטי-צבאי שינטוש הכל ויתאבד חברתית? אם הייתם רוצים לגייס הייתם פועלים בחינוך, הייתם מגייסים על פי חוק כמו אצלכם. אולם אתם לא ניסיתם אז כעת יש לנו תרבות חזקה נגד גיוס. לי לא היה עניין להתגייס וכתוצאה מכך לאבד שידוך טוב על כל המשתמע מכך.

אמר האיש: צודק, אבל אתם לא רוצים להתגייס?

עניתי: גם אצלכם יש רבים שלא רוצים או ששים להתגייס, וגם יש רבים בקרבכם שלא מתגייסים. אם כן, מדוע אתה לא שונא אותם או יש לך בעיה עמם כמו מולנו חרדים?

אמר התלאביבי: צודק. אך הבעיה שלנו אתכם כי אתם לא עובדים.

עניתי: כל אחד עובד בהתאם לחינוך שקיבל ולרצון הכלכלי שלו. הנה, אני עובד בכולל אברכים, מה רע? אני עובד, אני חייב לבוא בזמן מסוים, אני צריך לכתוב חידושי תורה. איני יכול לעשות מה שבא לי. אני מרוויח קצת, אבל אני עובד. אז אני אוכל פחות ולא מתלבש במותגים, זכותי.

אמר החבר החדש מתלאביב: צודק, אבל אתם לא משלמים מיסים, לכן אתם שנואים, אתה לא מסכים?

עניתי: יש להבדיל בין לא לשלם מס בניגוד לחוק הישראלי, לבין לא לשלם מס כי החוק מתיר לא לשלם מס במצב הזה. זה כמו חברות הייטק שעושות רילוקיישן לארץ והם מקבלים תנאי מס מיוחדים. אתם החילונים קבעתם העניין. מה אתה רוצה מאיתנו?

אמר התלאביביניק, צודק. אבל למה אתם מתעקשים להתלבש מוזר כמו פרימיטיבים מיושנים מלפני מאות שנים?!

עניתי: מי קבע מי מתלבש מוזר ופרימיטיבי מיושן? אולי אתם המוזרים? הנה לך יש בגדים כמו איש בג'ונגל, מי המיושן והפרימיטיבי בדיוק? אולי אנו מתלבשים וינטג'?

אמר החילוני, צודק. אולם אתם שתלטנים ועושים כפיה דתית. אתה היית רוצה שאני אכפה עליך מה שאתה לא רוצה? לכן אתם שנואים, אתה לא מסכים?

עניתי: הרי אתם תמכתם בחוקי הכפייה הללו, על כך תשנא את המגזר שלך שבחר בנבחרי הציבור שיחליטו לו כך, מה אתה רוצה ממני?

אמר התלביבי: צודק. אולם זה לא משנה מה אתה עונה לי. ואתה נשמע לא חרדי אמיתי כמו כולם, אתה פייק חרדי עונה לי תשובות מתוחכמות בשפה חילונית שאין לי מענה כלפיך, אתה לא אומר לי שזה אסור לפי הדת כמו שאני שומע בתקשורת. את טוען לי דברים לפי הערכים החילוניים. בסופו של דבר אתם מתעקשים לא להיות כמוני, לכן אתם שנואים.

אמרתי לו: צודק, אולם הדת מנתבת את התנהגותינו לכיוון מעשים הרצויים לפי הדת, אולם כשאני מדבר איתך מותר לי לטעון טענות מעולם המושגים שלך. חוץ מזה, אולי גם אתה לא חילוני כמו כולם, ואני עדיין מדבר איתך בכבוד, זה בסדר מותר להיות שונה חריג לא כמו כולם. זה די נחמד האמת..

חייכנו בחיוך, איחלנו אחד לשני שלום ונפרדנו. וחשבתי לעצמי, תל אביב, אני פה, איזה כיף לפגוש חילונים ולהסיר את מסיכתם גם כשפרצופם מוסתר במסיכת קורונה.