תגית: מוות

שלוימלע המתמיד בקורונה

מעשה מבהיל ומפורסם בבחור ישיבה ששנה ופירש בגלל הקורונה לאחר שהרג את רבו בגרמא.

"וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם‎"


שלוימלע המתמיד החליט להמשיך להידבק ברבו גם לאחר גזירת המלכות הציונית בעניין הריחוק החברותאי בעת מגיפת הקרונה ובטוח היה שבזכות התורה לא יארע כל נזק. שלוימלע לא היה העילוי של הישיבה, אולם הוא גם לא היה קטלא קניא. והוא ידע שבדרך כלל הציונים הרשעים סתם מפחידים בלשון גוזמא וגוזרים גזירות משונות על עולם התורה בישיבות. וזה כי יש להם תאוות נגד עולם התורה שמכאיב להם ומזכיר להם את מלכות שמיא. ולכן אין פלא שהם סתם אמרו שצריך עשות מסיכה ולבטל הישיבות ובתי הכנסת. זה הכל מזימה נגד היידישקייט.

חשב בליבו שהם סתם אומרים והכל שקר. ולכן המשיך יום יום ללמוד בישיבה עם חברותות ואפילו היה מאריך בלילה מאוחר. והחליט יום אחד לשאול את רבו הקשיש שאלה בלימוד. ונדבק לרבו במניין חצרונה ושאל אותו שאלה בלימוד, ובטעות שלוימלע ירק עליו מרוב התרגשות כששאל השאלה בחיפזון טרם יברח לו רבו המגיד-שיעור, שכבר בתחילת המגפה הכריז לבחורי הישיבה שחושש מן הקורונה. ואכן אמר לו רבו שהוא אינו יכול כעת והוא צריך ללכת. אולם התלמיד התאבק ברגליו וראה הרב שהוא לא עוזב, אז הסכים לדבר עימו בלימוד זמן מועט כדי שיניח לנפשו לכל הפחות.


ויהי לאחר כמה ימים שלוימלע הצטנן ויאמר לעצמו שזה רק צינון מן היצר הרע שרוצה להחליש את הלימוד שלו ולכן המשיך ללמוד בבית המדרש במסירות נפש. והיה הולך לבית מדרש של מחבלים (עצניקים אנשי פלג ירושלמי). ועל אף שהוא לא מן הצד שלהם במחלוקת, אמר לעצמו שחשוב ללמוד כדי להחזיק את העולם – וזה פיקוח נפש. והשכן יצחק החרד"ק, שאוהב לקרוא ספרי מינות על רפואה, הלשין עליו לשלטון לאחר ששמע את שלוימלע משתעל שיעול יבש – שלוימלע חשב לעצמו שזה מקרה אחד ולא נחשב יבש, אלא דרך מקרה. ובאו עליו קלגסי המשטרה (בעקבות פנייתו של יצחק "המוסר") עם אנשי רפואה לבדוק אותו. ונתברר שהוא חולה במחלת הכתר היא הקורונה. ועשה גם כל המחבלים חולים, ויהיו ללעג וקלס על כך שהם חיות מסוכנות לשאר האדוקים. אך כעת שלוימלע למד שהמחלה אמיתית ויכלא עצמו בביתו בהבידוד.

אך גם רבו החל משתעל כך נודע. ויגמור שלוימלע המתמיד ק"נ פעמים את ספר התהילים לרפואתו, וניצחו אראלים את המצוקים בעזרת הקורונה. והוא לא זכה להשתתף באשכבתיה דרבו ויצטער מאוד.

בצר לו, ויאמר לנפשו, מה עשיתי?! הרי הרגתי את רבי. אני רוצח קרוב למזיד, שהרי היה לי להקשיב למלכות ולרבנים שאמרו שיש מגיפה. ולי היה תאוה להיות צדיק, וגאווה לא להקשיב למחשבה אחרת ולכן אני כמזיד ברציחה בגרמא. וכעת אני התחייבתי בנפשי ויורש גיהנום. אוי לנפשי.

ויתחיל לחשב בליבו איך להינצל מדינה של גיהנום. יום אחד אמר שיתחזק במחשבה ובצניעות. וביום השני אמר שזה לא די, ויעש תענית דיבור. ביום השלישי, חש שאין זה מכפר ולכן צם. וכך המשיך מסיגוף לסיגוף. עד שיום אחד אמר לעצמו שעשה כבר כל הסיגופים.

ואז החל לפלפל מי אמר שהוא מזיד, אולי הוא שוגג, שהרי בישיבה גדולה לא מספיק הזהירו ולא לימדנו מה זה נגיף ומה זה חיידק וכן לא לימדוהו לציית להשלטון למען תיקון העולם – ואין עונשין אלא אם כן מזהירין.

ואז אמר לעצמו אולי כמו שפשעו פה, אולי פשעו ושיקרו בדברים אחרים. ולא עבר זמן הרבה ויזרוק את כיפתו ויאמר שאין אלוקים ואין גיהנום ולכן הוא לא מפחד מכלום. והיה מסביר, שהרי היה מפחד רק מהקב"ה, וכעת נודע לו שאין הוכחה לקיומו של השי"ת, ולפיכך הוא יכול לעשות מה שליבו חפץ. וכל זה היה, על פניו, בשביל להשקיט את ליבו מפחד גרמא דרציחה שלו.


ובמשפחתו ראו שהוא ירד מן הדרך הישרה, ויהי מצר להם כל יום בקושיות של דופי מול כל המשפחה והצעירים. ויאמרו לו אביו ואימו שישהה בקורונטינה במלון של חילונים, אם הוא אפילו רוצה, העיקר שיעזוב הבית ולא ידבק אותם בהכפירה והחטאים שלו. ובפרט שלא יקלקל האחים הקטנים ויהרוס לאחותו שושנה בשידוכים.

והלך למלון של חילונים ויפגוש שם חופשיים מחברת מוסף (כמו חברת תהילים ומשניות, אבל להרע). ויאמרו לו שהם עושים מוסף לאדם ולכן כל אדם שהוא אדוק צריך להתקדם ולהיות יותר מתקדם על ידי שהופך לחופשי ולכן הם קראו לעצמם מוסף, כי הם מוסיפים על המענטשקייט של האדם.

וינטוש את משפחתו ולא נודע לאן הלך ונטמע בין עם הארץ. ולכן חשוב למען חינוך בנינו להזהיר מפני המגיפה הארורה, מגיפת הקרונה שרבים חללים הפילה לא רק בנפש אלא גם בנשמה.

מסירות הנפש של האיש שביקש למצוא לעצמו רב

מעשה המספרים כשיש מישהו המנסה להסתפח להקהילה ולנחול בנו בתקיפות בבת אחת ולא בצורה מתונה. וזאת כנגד רצון הציבור המתון בהקהילה. וידוע שהרבי שליט"א אומר שהספחות המבקשים להסתפח בקהלנו חלקם משמשים כשלוחים של הסטרא אחרא לשבש סדר דתנו מימים ימימה על ידי עירוב מנהגים של גויים אנטי התורה עם היהדות. אולם כמובן שיש מבקשים מיוחדים שמצווה לקרבם לעבודת השי"ת. וצריך לחשוב בעניין בשום השכל.


מעשה היה באדם שרצה להתחזק בעבודת ה' ושמו היה דוד פריי ומארץ ליטא מוצאו. והיה משתוקק לידבק ברב מובהק ותמיד היה אומר, "והיו עיניך רואות את מוריך – איה מורי להעריצו?". וידוע שאמר לעצמו שכל עוד הוא לא ימצא רב הוא לא ישוב לביתו.

והיה מורגל לומר דברים כגון: אם אין לי רב איך אדע מה לעשות בחיי? ואם אין לי רב הכיצד אידע מהי ההשקפה הנכונה? איך אוכל לדעת האם אני נוגע בדבר בלי רב? איך אראה בחושך העולם מבלי רב מובהק?

החליט האיש למצוא רב ששמעו יצא למרחוק כצדיק נפלא ושמו היה יהונתן קעניגזון. הוא לא ידע מדוע הוא נחשב צדיק, אולם הוא הסביר לעצמו שלא יכול להיות שזהו רק עניין כעין פרסומי ניסא אצל הציבור, ברור שיש כאן אמת. ומרוב דבקות ברעיון הוא החל לחבר פיוטים על אותו הרב שהוא לא זכה כלל להכיר.

ולא נשמרו בידינו הפיוטים
של דוד פריי המבקש

כל המוצא מוזמן לשלוח
למחבר

ואנו נשים הפיוט בסיפור המעשה
פה

יצא המבקש לגלות, במסע חיפוש הרב שהיה נוהג כרב נסתר ועובר ממקום למקום מסיבות שונות, דוד הגיע לארץ ישראל וחלה במחלה שלא אומרים את שמה מטעמים מובנים ועמוקים. וכשהיה גוסס נוטה למות נודע לאותו הרב הנסתר על קיומו של המחפש השרוי בצער.

הרב מיהר אל מיטת החולה שכבר לא פקח את עיניו זה מספר ימים, הורה למשמשי החולה לצאת ונשאר עימו לבד. כעת החולה שם לב שאותו הרב הנפלא הגיע לבקרו. הוא פקח את עיניו ובהתרגשות רבה הודה לה' על הזכות הגדולה והחל לנשוק את ידו של הרב. באין רואים הרב נשק לחולה נשיקה עזה ומלאת רגש, וחיש החולה דוד נפטר בזרועות הצדיק הנסתר.

מרוב התפעלות וצער גדול הרבי הנסתר הקים לנפטר מצבה מפוארת עם שבחים גדולים והעמיד ישיבה על קברו. ועקב הצער הגדול על מות המבקש הנאמן שמסר את נפשו במסעו, הרב יהונתן קעניגזון החליט להפוך ל'פרוש' ויצא מכלל הציבור והחל לשבת בבית המדרש שהקים על קברו ולא יצא ממנו עד יום מותו.

יש אומרים שבית הקבר ובית המדרש שעל הקבר היו בצפת ויש אומרים שבכלל העניין היה בעיר האבות בחברון. ברם כך התפרסם.

הסיפור מובא משמו של האדון יוסף רודלבליט והתגלה לפני שנים הרבה בכתב יד בתוך 'הגניזה'.