תגית: מוסר

סולדאט 2006 – אהרן רוז – כתבנו לענייני תרבות

סקירת סרט נפלא שהתגלגל לידי – מצחיק ומהנה בטירוף – עשרה כוכבים בעיני. מי שחפץ לראות לבטים של חרדי עצמאי מחשבתית ההולך לאיבוד עם מחשבותיו יהנה מאוד מן הפנינה. כך מקדמים תרבות יהודית חרדית. מגיע ליוצר שכוייח גדול.


אהרן רוז 'סולדאט' – הנורמלי היחיד בעולם

אהרן, בחור ישיבה, מחליט שהוא רוצה להתגייס. והוא עושה זאת מול המצלמה. הוא נותן הצגה יפה, מזמר יפה ונותן דרור למחשבתו – כולל הגיגים פילוסופיים, לועג לפרימיטיבים וכועס מדוע אנשים צוחקים עליו.

אהרן שלנו שולל את החברה שלו, הוא לא מרגיש כמו השאר החברה. הוא מכריז על עצמו כאדם סקרן, ביקורתי, ציוני ושרוצה להיות ישראלי. הוא גם אומר:

"אני פילוסוף, אני רוצה לשלול את החברה. לא אנשים, אנשים הם תינוקות שנשבו. גם החרדים הם תינוקות שנשבו. עדיף מותי מחיי אם אני נשאר חרדי".

אהרן אומר שהוא לא רואה עצמו כחרדי ושהוא פחות חרדי מחילונים.

"כשאני פוגש חילוני לא סקרן, הוא מקשה עלי לשלול את החרדיות..".

מציעים לו שידוכים והוא פוסל אותם כל פעם על נושא אחר ללא התחשבות עם הבחורות. והוא עושה זאת כי הוא חושב שאם הוא מתחתן עם בת ישראל כשרה (חרדית) אז החיים שלו נגמרו והוא ממשיך לנצח את המסלול החרדי. אחת השיטות שלו לפוצץ שידוך זה לדבר עם הבחורה ולהגיד לה דברים משונים מאוד. פעם אחת הוא אמר למישהי שהוא עמלק כי הוא ספק וספק זה בגימטריא עמלק. היא נורא נבהלה כמובן ועזבה אותו…

כשאהרן מחליט להתגייס הוא אומר לצבא שהשאיפות שלו זה לעזוב הישיבה, אולי להתגייס ולעזוב את החברה החרדית. אהרן מתחייל ולובש מדים וכולהו.

ואז יש פסקול עם השיר:

אהרן לומד תורה עוזב את הישיבה, חושב על הצבא, לאן אתה בורח? לאן אתה בורח? מה אתה חושב שאתה לוקח? מה אתה חושב שאתה לוקח?

אהרן לומד תורה, עוזב את הישיבה, סוגר את הגמרא, חושב על הצבא, אולי על לימודים אולי על אוניברסיטה, לאן אתה בורח? לאן אתה בורח?

אהרן לומד תורה עוזב את הישיבה, הולך אל הצבא. אהרן לומד תורה, עוזב את הישיבה הולך אל הצבא. מחליף את המדים, שחורים בירוקים, ליי, ליי, ליי. ואם אתה בורח? מה אתה חושב שאתה לוקח? מה אתה חושב שאתה לוקח?

אהרן אומר: "אני התרגלתי למצב הזה שאני נמצא במקום ובוגד ביהודים של המקום… אני רגיל לפורר מערכות חברתיות… לכאורה אני משתגע פה אבל זה המצב הרגיל". משמע שאין לו עם מי לדבר, כולל עם משפחתו. ובהמשך כשהוא לבוש במדים צבאיים, הוא אומר שיש לו שני מדים, מדים של חרדי ומדי צבא ואת שניהם הוא לא עשה…

לבסוף אהרן לא מתגייס, הוא אומר שהוא לא רוצה להתגייס, הכל זה רק משחק.

הסרט נגמר שאהרן רץ לשום מקום…

מדובר בסרט מרתק על אופי מסוים של רבים בקרב בעלי השאלה הורדים מהדרך הישרה היהודית. הם חיים לבד, אין להם עם מי לדבר, חשים שהחיים משחק ובמקום להתקדם בעולם הם חוזרים ככלב השב על קיאו על מנטרות של ספק, משחק וחוסר רצינות.

ובכך הם נמנעים מלהיכנס תחת עול כנפי ההגמוניה כמו הרוב המצוי. הם גם חשים בוגדים, כי שנים רבות הם בגדו במערכת החברתית שלהם. ואז הם שמים על עצמם חילוניות כשיש להם חילוניות אבל הם לא הולכים לפי הקו החילוני או הקו החרדי. הם בכרת מהחיים.

אל-חאג' מאלכ אל-שאבז אמר פעם:

עץ לא יכול לשנוא את השורשים שלו, שהרי אם הוא שונא את השורשים שלו הוא שונא את עצמו, שהרי הוא ההמשך של העץ.

עצוב מאוד שיש טרנס-חרדים שפשוט שונאים את החלק החרדי שבהם ורואים בכל מי שאינו סקרן חרדי. הסרט הזכיר לי דמות מפורסמת בשם אוטו וייניגר. הוא היה יהודי מפורסם בשעתו שכתב ספר בשם מין ואופי שעסק בהשמצת היהדות והיווה השראה לשונאי יהודים רבים ולבסוף התאבד.

מעשה משמחה המודרנישער ופנחס הטשאלמער

מעשה שנתקבל בהקהילה לפני שנים מספר. וכדאי לספרו בהקהילה אימתי שמתפרסמים דברי מחלוקת השקפתית בעם ישראל. וכל המרבה הרי זה משובח.


עריכה: מערכת כמראה הקשת


קראו לו שמחה ושם משפחתו היה שטורם. מינקותו תכונתו המרכזית הייתה הסערה. היה נוגס במאכלי אביו האהוב כהוריקן קתרינה, ומשאיר חורבן בצלחת וסימן של מערבולת בכוס. היה נכנס לשירותים בטריקת דלת שוהה דקה בדיוק 'על השעון', וביוצאו החוצה היה שוטף את ידיו בחיפזון מדויק של עשרים ואחת שניות ומנגבן חיש במשך עשר שניות.

משהתבגר הפך לווכחן גדול וידוע. היה תמיד שותק בתחילה, שומע את להגי הצד השני בשתיקה כשקט שלפני הסערה ואו אז היה פותח את פיו. היה אומר טיעון ועוד טיעון ועוד טיעון ואינו בוחל בטיעוני סרק ומערבב את דעת השומע. היה מכניסם ל'שוק' ונועל את הדיון עם מילתו האחרונה.

בסוף העשור השני לחייו הפך עם רוחות הזמן למודרני בעיני עצמו. היה תוקף את רוח ישראל סבא ברוח מצויה. לתקופה קצרה נעלם, ואנשים שחשבו עצמם יודעי סוד אמרו כי לבושו בתקופה זו היה ירוק. לאחר מכן הפציע שוב ולשיער ראשו סימני התארכות מיום ליום, עד אשר היה תמיד מתנופף במרוצתו או ברוח.

הרבה מחבריו נפגעו מהתנהלותו. אולם הוא הבין מגיל צעיר את הביטוי 'משיב הרוח ומוריד הגשם' (כשאדם רוצה להשיב רוח שומה עליו להוריד לעצמו שתיה) , מכיוון שאהב מאוד לעשן והיה זקוק לשתייה, דאג תמיד לשתייה אמריקאית קרה וזמינה לו ולחבריו מושאי ווכחנותו. חבריו נהנו מנדיבותו ההרסנית לארנקו והיו מסובבים אותו ככלה בחופתה ושכחו את היעלמותו. ונהוג היה לטעון עקב תופעה זו שיש לו כריזמה.

גר הוא בעיר הקודש ירושלים. איווה למושב לו את הרובע היהודי בגלל האווירה הרוחנית של העיר העתיקה על שלל מקומותיה הקדושים, כשבראשם כיפת הסלע שהזכירה לו את בית המקדש ואת אימו.

מנהג ישן ונושן יש אצל תושבי ירושלים הלבושים כמו בימי העידן העתיק של מלחמות הדת באירופה, ואשר כינויים 'טשאלמערס', או 'צַ'אלמֶערְס' בלשון עברית של הציונים, לעבוד בשעות הלילה בגיוס כספים למען משפחות במצוקה. מנהגם היה לפשוט בצורה שיטתית כעזים בשדה המרעה. ותמיד היו מכריזים שאין הם עובדים למחייתם, ועניין זה הפך לאבסורד ידוע, והחילונים היו מאמינים להם ואומרים: "הנה תראו החרדים אינם עובדים".

היה צ'אלמער שמן עם כתונת פסים אשר צבע הבגד היה כחול והפסים לבן. משהו המזכיר את סמלה של המדינה שכלפי חוץ אינם מכירים בה. הצ'אלמער, אשר שמו היה פינחס, אהב לאסוף כספים ברובע והיה פושט כל יום שלישי על ביתו של שמחה מיודענו. שמחה היה תמיד טורח להזמינו לביתו פנימה. הזמינו לשתיה, לסיגריה, קוגעל טוב, ברנדי בהכשר הבד"ץ העדה החרדית, וכמובן ויכוח טוב על ענייני השעה.

ככל שהרוח המשיכה לנשוב בעולם ולהניע את האבק ממקום למקום, שמחה הקצין והפך לאחד מראשי מחנה החרדשים הנאמנים. הקים בית ספר מעורב לילדים וילדות חרדים בשם 'הקידמה והמיניות הבריאה'. חילק אמצעי מניעה בשם תכנון נכון של המשפחה. ועוד שאר יוזמות השאובות מחיי הרוח של הגויים. וכדי לפנות לו עוד זמן הגרש מאשתו הטובה, ונוהג היה לומר "המטרה מקדשת את האמצעים, אני נשוי לדרך ולאמצעים, לא לאשה. אשה באה, אשה הולכת, אך המטרה נשארת".

יום אחד החליט להקים מרפאת מוות להפלת עוברים של נערות חרדיות במצוקה שלא קיבלו חינוך מיני, כיון שלא למדו והתחנכו בבית ספרו של שמחה שלנו. בזה אף הציל הוא הרבה נערות מיציאה מירידה מדרך התורה, אשר גם עלולה אולי להוביל שאולה להתאבדות, וכך מנע עבודה מן ה'חברה קדישא'.

על חוצפה זו הצ'אלמערס אשר היו אדוקים מאוד בדתם לא יכלו לסלוח. החלו הם מתאספים ליד ביתו וצועקים 'געוואלד'. פצ'קווילים כיסו את מרחבי ביתו כשטיחים פרסיים בארמון השאח. ומכולם מביטה תמונתו ושמו, כמו הזבל של מועמדי המפלגות לפני הבחירות.

שמחה שם לב שפינחס הצ'אלמער פסק מלהופיע. הבין הוא שסוף כל סוף כנראה גם בענייני הכסף יש לצ'אלמער גבולות אדומים מחמת המרפאה להרג עוברים. שמחה שהחל להשתעמם היה הולך לטייל באזור מגוריו. ומכיוון שפחד לצאת מביתו בזמן המחאה הלילית מול ביתו, היה יוצא מחופש לכמותם, כצ'אלמר ותיק ובעל ניסיון.

יום קיץ אחד, עת בגדיו היו אצל המכבסה, חשק לצאת. בהתחלה חשש ועל כן התאפק. אולם לאחר זמן, נשבר. יצא לרחוב והלך לטייל לכיוון העירייה. כשהגיע לכיכר החיילים שבין החומות לעירייה, רכב גדול נעצר לידו בחריקה ומשם יצאו אנשים רעולי פנים כאנשי דאע"ש וחטפוהו.

נתברר שהם היו חברי תא המחתרתי של 'התנועה למען האקשן בימי הקיץ הארוכים' הידועה בשם 'קנאת השם'. הם חטפוהו והחליטו שיוציאוהו להורג בסייף מתוקשר מול המצלמות כמנהג קודש דאע"ש. הכינו את כל האביזרים ובינתיים השאירוהו בבית המסתור אשר בשכונת 'בתי הונגרים'.

שמחה היה עצוב. חשש שהוא הולך למות. עשה חשבון נפש וראה שחי למען קדמה אשר אינה שווה אפילו כלום. ונתחרט על תמימותו הרבה ועל אמונתו בצדק האלוהי והאנושי. לפתע שמע את הדלת נפתחת, וראה את פינחס הקבצן, חברו לשעבר, נכנס.

פינחס התיר את האזיקונים שבהם היה קשור, העמידו על רגליו. שלף מלבוש צ'אלמערי משקית שקופה ומרשרשת והורה לאסיר לשעבר להתלבש. במהירות רבה יצאו הם מן הבית לכיוון שכונת גאולה, כשבדרך הם רואים קבוצות נערים מדברים בהתרגשות על החטוף ועל הוצאתו הקרובה להורג.

כאשר הגיעו למעבר הגבול בין שני עברי רחוב יפו, בין שטראוס החרדי וקינג ג'ורג' החילוני, עמדו להיפרד. או אז לא יכול היה עוד שמחה להימנע, ושאל את פינחס מה שהציק לו בשעה האחרונה: "מדוע הצלתני?".

ענה לו פינחס: "מינקותי אמרו לי שכל מי שאינו כמוני וקהילתי הוא גוי, ויש לנצלם כי הם רשעים וטיפשים. אולם אני אתך דיברתי וראיתי את התנהגותך הנחמדה, ותמיד גם הענקת לי מתת נדיבה ואירחת אותי כיד המלך, ולפעמים עד שעות מאוחרות ועד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. הבנתי שלא כל מי שאינו כמוני הוא רשע ובן מוות. למדתי ממך שמותר לעבוד. ואכן החילותי לעבוד בשיווק דרך הרשת וכמובן בסודי סודות, ורק המשכתי לבוא אל כבודו מתוך הרגל, כאדם המבקר את רעהו. ולהגיד למתת של כבודו 'לא', לא יכולתי מפני הכרת תודתי, לפיכך קיבלתי את המתת. מכסף זה ארגנתי כולל עם מלגה לאברכים שיסרבו לקבץ נדבות. וכל זה היה בשקט גדול. וכלפי חוץ היה לנו כולל לקנאים. ומפאת קנאותי, כביכול, נודע לי שאלו שחטפוך שמוך בו בבית, ובכך יכולתי לחלצך. עלה והצלח והמשך לשלוח את לחמך על פני המים".

להטב"קיות, בין תרבותיות, צביעות ודיכוי | מאת כתבנו לענייני חילונים

בעקבות המבקשים הרבים לחדשות על הגויים החילונים המקיפים אותנו, הוחלט באתר של הקהילה הקדושה למנות סופר לענייני סקולרים  (כתב לענייני חילונים). כרגע יש סופר זמני לענייני חילונים. אם מישהו רוצה על עצמו את השררה הוא מוזמן לפנות לקצין המנהל את העמוד והוא יבחן את בקשתו. בסייעתא דשמיא נפרסם כאן עניינים שונים הקשורים לקהילה הסקולרית-חילונית בישראל ובהעולם ואי"ה נכתוב על כל סוגי החילונים, מהחילונים המתונים עד לחילונים הקיצונים.

צביעותה של של תומכת להט"בקים ובין תרבותיות ודיכוי החלש

למי שלא יודע, להטב"ק זה ראשי תיבות: לסביות (על שם מנהג האי לסבוס), הומואים (על שם המילה הומו בשפת יוון שפירושו שווה, כלומר, האיש עושה מעשים עם השווה לו) טרנסים (אלו המחליפים את מינם או מגדרם), בי-סקסואלים (אלו ששוכבים עם הזכרים והנקבות ובי בלשון לאטין הוא שניים, כלומר, שני המינים) וקווירים (מלשון אנגלואשכנזית למשונים). ויש כאלו האומרים הר"ת עם עוד תוספות. ויש המתנגדים לעניין הראשי תיבות, כי הם טוענים שזה מדיר ומשעבד את מי שאינו מוזכר בהראשי תיבות. ולכן הם מעדיפים לקרוא לעצמם גאים, קרי, שהם אינם מתביישים בעצמם על דבר מעשיהם שנחשבים משונים. וכידוע שה' משפיל גאים עדי ארץ.

והסקולרים מקדמים תנועת אנשים למען הפקרות מינית כל עוד היא בהסכמה בין ב' הצדדים. הם טוענים שאין ה' או שה' לא אמר שאסור לגבי ההתנהגות של תאוות בשרים אשר דתנו היהודית אוסרת זאת, וכדומה. הם טוענים שיש מצווה גדולה להגן על המיעוט אשר נתפס כמשונה וסובל מן השליטים בחברה הקרויים על ידם הגמוניה חברתית. הם מאמינים שצריך להיאבק על התרבות, על החוקים ועל השוויון. ולפיכך רוב תומכי הלהטב"קים תומכים בלינקע מבחינת הפוליטיק. והם אינם מבינים שאין שוויון ושהעולם מקום טוב לא רק בגלל החינוך, אלא גם בגלל הטרור של האנשים הרעים מפני זאת שהאנשים הטובים יעשו להם רע.

ואחד מן המקורבים לרבי שליט"א הוזמן למסיבת אנשים של איש חשוב בשם א"ע והאיש קרא לעניין בפרסומו גילוי אריות. והמאורע הוא למען אלו שנולדו במזל אריה וחבריהם. ועשה כאן המזמין ציחוק בהמילים. וכתבה שם סקולרית תומכת הלהטב"קים והבין תרבותיות לבוא להמאורע לאחר כינוס וצעדת הלהטב"קים, ששם מביאים לשם את הפרוצים מינית ואוהביהם והם מתכנסים להראות שהם חזקים ונאבקים בשביל החירות. וכתב לה מקורב ההרבי כתשובה לאמירתה: מגילוי עריות לגילוי אריות. והיא נעצבה מאוד. ורצתה הסבר מדוע אנשים העושים משכב זכור נחשבים מגלי עריות. והמקורב שלח לה קישור לוויקיפדיה. והיא אמרה לו שיגיד שזה איסור עריות ולא גילוי עריות. והמקורב אמר לה, שכך נהוג לקרוא לעניין ושזה עניין חמור מאוד ושאנו צריכים למות על כך. המקורב אפילו כתב לה מויקי: "גילוי עריות הוא מהחטאים החמורים ביותר – הוא נמנה עם שלוש העברות שהן בגדר "ייהרג ואל יעבור" ". היא נעלבה מאוד וטענה שהוא זקוק להצלחה אם הוא קורא להרוג 10% מן העולם (ממש לא ברור מניין המספר הלז ונשמע שזהו לשון גוזמא). וכאן המקורב אמר לה שהוא לא אמר כך, אלא היא בורה עם תרבות גויית ולא הבינה הרעיון של יהרג ועל יעבור ולא שגילוי עריות ביהדות מדבר גם על משכב זכור ומדאוריתא לא על כל המשפחה.

מוסר השכל מהסיפור הוא, אמר האיש לרבי שליט"א, שאנשים עושים כאילו הם נחמדים למען יוכלו לקבל כוח, עושר וכבוד ולפעמים בשם הדאגה לחלש, כביכול, רודפים אנשים. וכך בשם הערכים "הטובים והנאורים" שלהם הם משתלטים ומדכאים החלשים.

והוסיף הרבי ואמר שאין בעיה מבחינת היהדות לקרוא למיתת בית דין לההומואים וגם לפי החוק אין בעיה לקרוא למיתתם לפי החוק הנהוג בכל מקום ומקום. העולם אינו מכונן על נחמדות, אלא על מלחמת הכוח בין האנשים. וככתוב: "רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו". ומהי מלכות?! אלא הכוח של האנשים בשלטון לגרום לציבור לציית להם. וכן חשוב להגיד, אמר הרבי עוד: "שהנה יש כאן מלחמת תרבות ורואים זאת במלחמת השפה, שהיא רואה בגילוי עריות עניין מגונה של יחסי משכב אסורים בין המשפחה, בעוד שביהדות התורתית מאות בשנים זה כל קשרי הערווה האסורים לפי התורה  הנמצאים בפרשת אחרי מות וקדושים. והיא לא תכבד את השפה שלך ותעלב ותגיד שטויות בשם הגנה על מישהו שהיא חושבת שהוא חלש. בסופו של דבר מי קבע על מה יש להגן?! אלא זה חלק ממלחמת התרבות-קולטורא קריג.

בטל דבר בטלה אהבה – ופשט גדול באהבת ה'

דברי הרבי שליט"א בסוגיית 'בטל דבר בטלה אהבה', והדברים חשובים מאוד להצעירים בהקהילה הרוצים להינשא


כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר ושאינה תלויה בדבר זו אהבת דויד ויהונתן.

אבות ה טז.

ויש פשט של חוקר לא נודע למי, חדש ונודע, שידוע דבהעידנא שלנו אם איש ואשה היו פעם בקשר של חיבה וציחוק כיצחק אבינו, והם אזלו לקשר של פרידה כדוגמת משה רבינו וציפורה גרושתינו, שהם חייבים לינתק ולהפסיק להכיר האחד את השני כאילו לא היו אי פעם במקום אהבה.

וכך מעשים שבכל יום, עלטערערער מהלך עם 'יושבת בית אביה ומלובנת שיער' ב' או ג' חודשים ונהיו ידידים במעט. אך בגלל בעיות הדור לא הווי בעלי תאווה גדולה האחד לשני ומתפרדים, מיד שוכחים כל האי הזימנא דהוי חברותא בצוותא.

ופשוט שזה מגיע מן התאווה להיות בעל רכוש והיחס להנאה של האדם, כאמנון דפיתה ואנס את תמר. כגון שמצינו בזאטוטי שמשעשעים עצמם כשנכנסת בהם רוח הציחוק ומיד פסקי מציחוק זה ואזיל לציחוק חדש. ולפני שמפסיקים לצחק בתכשיט שאביהם או אימם נתנו להם, חייבים הימה לשבר כלי הציחוק, כדי שתינוק אחר לא יוכל ליהנות מזאת.

ובחוץ לנימאנדעסלאנד יש אנשים ונשים אשר יוצאים ומהלכים 'בשידוכדייטע'. ובזמן ההתראות בין הילד לילדה או האדון לאדונית הכל כשר ואין שום תשוקה אפילו. ואם אחד מן הנפגשים הוי גומר בליבו שאין השני מוצא חן בעיניו, מיד מפסיק להיות חפץ ביקרו ומתעלם הימנו וכאילו לא 'ידע' את יוסף כלל.

וזהו הפשט בבטל 'דבר' בטלה אהבה. בטלה האהבה, כביכול למפרע ולא כתיבי, אין אהבה. מפני שנתברר דלא הייתה אהבה כלל אלא 'דבר'. כמו שמצינו אצל דוד המלך ע"ה שהיה אוהב ליהונתן. ואצל דהמע"ה לא היה זה חטא, ככתוב: כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה. וידוע שדרך האוהבים מאותו מין של האדם לעשות אהבה חופשית. ולכן אוהבים כל הזמן מפני שלא הוי להם הקפיטליזמוס של האהבה. ולגבי עניין ש'דבר' הוי פריה ורביה יש עמדי הוכחות גדולות ואין כאן המקום להאריך. אולם אביא ראיה אחת דכתיבי: שאין "דבר שבערוה בפחות משניים"..


ואי תימה לך ד'דבר' הוי אהבה ומאי שנא?
קא משמע לן דתרי אהבות איכא בנוגע להעניין. יש אהבת ה'דבר' כמו שהאדם תאב לאכול. ויש אהבה, שזה אימתי שהאדם תאב לעצמו, אבל לשמח השני. ואם לא הוי בעל רכוש, לא הוי עצב מאד שלא יכול לשאת השני כלל, אלא ממשיך בהחיבה כאוהב, 'כביכול אמיתי'. ומתאווה כמו דהשי"ת מקשיב לקולם של העקרים והעקרות.

וזה כמו אהבת ה'. שהרי אינה בחוש וכן שאינה רכוש, כיוון שהקב"ה אל לכל העולם וזה כעין אהבה חופשית.

ובעלי הרכוש, די-קאפיטאליסטישערס העגואיסטישערס, הוו אתאיסטעשערס גמורים ובעלי גאווה הדוחקים את רגלי השכינה. ולפיכך אנו מצווים על הצדקה והחסד. וזאת כדי ללמוד להיפרד מן הרכוש ולקבל את אהבת ה' ולא יקוים בנו הכתוב: "וישמן ישורון ויבעט, ל"ע.

חג הסוכות – והיית אך שמח – מקצת דינים ומנהגים

דברי תורה והשקפה מר' קלמן גרונם בן וולף הירש, זצ"ל, לקראת חג הסוכות הבא עלינו לטובה ובעיקר דין האשה בהסוכה


ותימה לרבי קלמן מדוע עם ישראל נוהג לשיר בחג הסוכות "ושמחת בחגך והיית אך שמח" שוב ושוב וחוזר חלילה ולא בשאר ימים טובים כגון: פסח ושבועות?

001204

ברענארד פיקארט

אלא י"ל דסוף סוף הבעלין נמצאין בסוכה בלילה וישנים לבד בלא נשותיהן. ומרוב אושר ושמחה הם מנגנים השיר הזה על רוב חסדו וטובו של הקב"ה שנתן לנו חג שבו שבעת ימים יש לנו שקט, שלום ומנוחת הנפש מנשותינו הקשקשניות, ככתוב: ט' קבין של שיחה נטלה האשה.


ויש הלכת סרק והבל דאם נוהגין לשים תמונות לנוי הסוכה, אין שמין תמונות נשים. דאפילו בהתמונה מפריעין הן להאיש. ומצד הדין היה צריך לאסור הכנסת האישה לסוכה מדין מיאוס דהיא מהוה ביזוי להסוכה. אולם מפני השלום-בית, הקלו.

ושיריים מן המנהג שנהגו ישראל לא להכניס נשים לסוכה נשתייר בהתמונות (ובלשון אשכנז קרוי בילדערס), דאין נוהגין לשים תמונת אישה בהסוכה, כלל. ודבר זה משפיע מאוד וגורם לזאת דהבריות אינן חושבין על האשה מחוץ לבית ומבטלין דעתה כאילו היא גוי ושפחה דהרי חוכמת האשה בפלך וי"א בפרך.


ומנהג נימאנדעסלאנד להכניס הנשים להסוכה. ואם אשתו של אדם רוצה לישון עימו בהסוכה, שרי וכל שכן לשמש. ויש אובער-חכמים המכניסים את האשה לסוכה ואומרים אח"כ דהם בגדר 'מצטערין', הפטורין מן הסוכה, ובורחין לביתן ומתענגים על האכילה והשינה מחוץ לסוכה. וכן, בניאמאנדסלאנד אין אוסרים על תמונות נשים בהסוכה.

וידוע המעשה מן הרבי קלמן, זי"ע, דנהג לשים מסגרת תמונה בסוכה וללא התמונה. שאלוהו התלמידים: "מה תלית פה, והרי המסגרת ריקה ומשוממת?". ענה הרבי: "תליתי תמונת של אישה יפה". המשיכו לשאול: "והרי אין פה תמונה כלל?". ענה הרבי: "בדיוק!". והרבי גם שם מראה בהסוכה וכך כל אחד יכול לראות דברים אחרים ויש חופש להאנשים כפי חזיונם.