תגית: מוסר

נס הקפה והסניליות של הרב אלישיב

לאחר אחד מסבבי האלימות בישיבת פוניבז' בין המחבלים לשונאים נוצר דיון בוועד, בחדר אוכל, בבייס מאטעס בנושא. הרוב לא ידע מימינו ומשמאלו פשוט היו עדר כבשים ירושלמי. אך חלק מהחברים אחזו ואמרו שהרב אלישיב אמר שצריך להיות כמו דעת המחבלים. כמה אחרים, נראה לי שהיו "שונאים שקטים", שתקו.

אחד קם ואמר, בן כמה הרב אלישיב? מישהו אמר אתה מסיט הנושא. האחד הלז היה אנוכי. אמרתי זו לא הסטה: א. יש החולקים על הרב אלישיב. ב. אולי הרב אלישיב סנילי, הרי הוא נורא קשיש ואם כן מדוע דעתו מהותית לעניין? ג. כעת אנו יכולים לנהל דיון ולחשוב בעצמנו בנושא.

הציבור התעורר בבהלה הרים ראש בהשתאות, בלע את רוקו וכבש את עיניו בקרקע.

מישהו שלא היה למדן או מתמיד גדול שאביו עסקן תפוחים בכיר, היה באמצע להכין קפה, הוא הכריז שהוא מוחה בי. הוסיף ואמר: "אבי מטפל של הרב אלישיב והוא יודע בדיוק מה קורה שם. אתה מבזה את מרן הגרי"ש, חצוף".

הוא אחז בידו קפה ושפך עלי כמות מכובדת ולכלך אותי. הנס היה שהוא החזיק בקפה גולמי בצורת אבקה ולא בקפה רותח. מה רבו מעשיך ה'. אבינו שבשמים, אבא טוב, הציל אותי מקפה רותח ודאג להראות לי שהוא דואג לי. אם הבחור האלים היה רק מתחיל להכין ולשפוך מים בקפה הייתי עלול לצאת בנזק הרבה יותר לא נעים ואולי גם בפציעה. פשוט נס משמים.

אני אמרתי בתגובה שזה מוזר שאחד בטלן בן בטלן שעושה מה שבא לו, חש צורך לשפוך עלי קפה כששאר הלמדנים בוועד שתקו ולא נקטו באלימות.

המשכתי ושאלתי האם זה דרך השופך להרגיש צדיק ומחובר ליהדות במקום לעשות מה שצריך?!

הסדר התחיל והדיון תם כי עלינו לבית המדרש.

שמתי לב שזה גם בעיה של חלק מהחרדים העובדים, המודרנים וכו'. הם מצד אחד בורים בתחומים רבים מאידך אוהבים לתייג את שמם של הקב"ה ושל רבנים. ולפעמים הרב שהם מאמינים בו אומר שטויות ואתה טורח ללמוד הסוגיה כדי לבדוק הנושא. ואז אתה אומר שלדעתך העניה הרב טועה. בעקבות כך מגיע החרדי הלז ואומר 'עד לרבנים' 'תן כבוד!'.

מאחר ואותו אחד לא מקפיד על הלכות בסיסיות, נשאלת השאלה מדוע אכפת לו?! האם אולי יש לו דיל עם אלוקים? שמא הוא אומר לעצמו: אני אפאר את שמך, אכבד את הרבנים ואתה תעניק לי עוד אשראי בחשבון הבנק השמימי שלך וכך אוכל לא להקפיד על המצוות.

העניין הזה לא רק צורם, זה מזכיר לי אוכלי שרימפס או בשר וחלב בפסח המקפידים שבלחמניה לא יהיה קטניות. והמנהג הזה גם מונע דיון בנושא החשוב של מעורבות רבנים מסוימים בתחומים שונים של החיים. וכן על סוגיית ציות לסמכות חברתית מול ידע יהודי פורמלי.

עצוב מאוד.

למעשה העניין די עצוב ויוצר עבדות נפשית רוחנית. ברם הקב"ה פעם בתקופה שולח עז עוורת שתראה לנו מדוע חשוב להעמיד את הרב בביקורת. וזה הארת פנים מיוחדת מהשי"ת, שהרי בגמרא העניין של עז עוורת הוא דוגמה לאיך הקב"ה מעניש את עם ישראל. אולם אצלנו הקב"ה מוציא אותנו מעבדות לחירות ואומר לנו: אתם עבדי ולא עבדים לעבדים אל תהיו עבדים לבני אדם אחרים מלבדי.

הסיפור שונה בדברים רבים מסיבות מובנות.

סולדאט 2006 – אהרן רוז – כתבנו לענייני תרבות

סקירת סרט נפלא שהתגלגל לידי – מצחיק ומהנה בטירוף – עשרה כוכבים בעיני. מי שחפץ לראות לבטים של חרדי עצמאי מחשבתית ההולך לאיבוד עם מחשבותיו יהנה מאוד מן הפנינה. כך מקדמים תרבות יהודית חרדית. מגיע ליוצר שכוייח גדול.


אהרן רוז 'סולדאט' – הנורמלי היחיד בעולם

אהרן, בחור ישיבה, מחליט שהוא רוצה להתגייס. והוא עושה זאת מול המצלמה. הוא נותן הצגה יפה, מזמר יפה ונותן דרור למחשבתו – כולל הגיגים פילוסופיים, לועג לפרימיטיבים וכועס מדוע אנשים צוחקים עליו.

אהרן שלנו שולל את החברה שלו, הוא לא מרגיש כמו השאר החברה. הוא מכריז על עצמו כאדם סקרן, ביקורתי, ציוני ושרוצה להיות ישראלי. הוא גם אומר:

"אני פילוסוף, אני רוצה לשלול את החברה. לא אנשים, אנשים הם תינוקות שנשבו. גם החרדים הם תינוקות שנשבו. עדיף מותי מחיי אם אני נשאר חרדי".

אהרן אומר שהוא לא רואה עצמו כחרדי ושהוא פחות חרדי מחילונים.

"כשאני פוגש חילוני לא סקרן, הוא מקשה עלי לשלול את החרדיות..".

מציעים לו שידוכים והוא פוסל אותם כל פעם על נושא אחר ללא התחשבות עם הבחורות. והוא עושה זאת כי הוא חושב שאם הוא מתחתן עם בת ישראל כשרה (חרדית) אז החיים שלו נגמרו והוא ממשיך לנצח את המסלול החרדי. אחת השיטות שלו לפוצץ שידוך זה לדבר עם הבחורה ולהגיד לה דברים משונים מאוד. פעם אחת הוא אמר למישהי שהוא עמלק כי הוא ספק וספק זה בגימטריא עמלק. היא נורא נבהלה כמובן ועזבה אותו…

כשאהרן מחליט להתגייס הוא אומר לצבא שהשאיפות שלו זה לעזוב הישיבה, אולי להתגייס ולעזוב את החברה החרדית. אהרן מתחייל ולובש מדים וכולהו.

ואז יש פסקול עם השיר:

אהרן לומד תורה עוזב את הישיבה, חושב על הצבא, לאן אתה בורח? לאן אתה בורח? מה אתה חושב שאתה לוקח? מה אתה חושב שאתה לוקח?

אהרן לומד תורה, עוזב את הישיבה, סוגר את הגמרא, חושב על הצבא, אולי על לימודים אולי על אוניברסיטה, לאן אתה בורח? לאן אתה בורח?

אהרן לומד תורה עוזב את הישיבה, הולך אל הצבא. אהרן לומד תורה, עוזב את הישיבה הולך אל הצבא. מחליף את המדים, שחורים בירוקים, ליי, ליי, ליי. ואם אתה בורח? מה אתה חושב שאתה לוקח? מה אתה חושב שאתה לוקח?

אהרן אומר: "אני התרגלתי למצב הזה שאני נמצא במקום ובוגד ביהודים של המקום… אני רגיל לפורר מערכות חברתיות… לכאורה אני משתגע פה אבל זה המצב הרגיל". משמע שאין לו עם מי לדבר, כולל עם משפחתו. ובהמשך כשהוא לבוש במדים צבאיים, הוא אומר שיש לו שני מדים, מדים של חרדי ומדי צבא ואת שניהם הוא לא עשה…

לבסוף אהרן לא מתגייס, הוא אומר שהוא לא רוצה להתגייס, הכל זה רק משחק.

הסרט נגמר שאהרן רץ לשום מקום…

מדובר בסרט מרתק על אופי מסוים של רבים בקרב בעלי השאלה הורדים מהדרך הישרה היהודית. הם חיים לבד, אין להם עם מי לדבר, חשים שהחיים משחק ובמקום להתקדם בעולם הם חוזרים ככלב השב על קיאו על מנטרות של ספק, משחק וחוסר רצינות.

ובכך הם נמנעים מלהיכנס תחת עול כנפי ההגמוניה כמו הרוב המצוי. הם גם חשים בוגדים, כי שנים רבות הם בגדו במערכת החברתית שלהם. ואז הם שמים על עצמם חילוניות כשיש להם חילוניות אבל הם לא הולכים לפי הקו החילוני או הקו החרדי. הם בכרת מהחיים.

אל-חאג' מאלכ אל-שאבז אמר פעם:

עץ לא יכול לשנוא את השורשים שלו, שהרי אם הוא שונא את השורשים שלו הוא שונא את עצמו, שהרי הוא ההמשך של העץ.

עצוב מאוד שיש טרנס-חרדים שפשוט שונאים את החלק החרדי שבהם ורואים בכל מי שאינו סקרן חרדי. הסרט הזכיר לי דמות מפורסמת בשם אוטו וייניגר. הוא היה יהודי מפורסם בשעתו שכתב ספר בשם מין ואופי שעסק בהשמצת היהדות והיווה השראה לשונאי יהודים רבים ולבסוף התאבד.

מעשה משמחה המודרנישער ופנחס הטשאלמער

מעשה שנתקבל בהקהילה לפני שנים מספר. וכדאי לספרו בהקהילה אימתי שמתפרסמים דברי מחלוקת השקפתית בעם ישראל. וכל המרבה הרי זה משובח.


עריכה: מערכת כמראה הקשת


קראו לו שמחה ושם משפחתו היה שטורם. מינקותו תכונתו המרכזית הייתה הסערה. היה נוגס במאכלי אביו האהוב כהוריקן קתרינה, ומשאיר חורבן בצלחת וסימן של מערבולת בכוס. היה נכנס לשירותים בטריקת דלת שוהה דקה בדיוק 'על השעון', וביוצאו החוצה היה שוטף את ידיו בחיפזון מדויק של עשרים ואחת שניות ומנגבן חיש במשך עשר שניות.

משהתבגר הפך לווכחן גדול וידוע. היה תמיד שותק בתחילה, שומע את להגי הצד השני בשתיקה כשקט שלפני הסערה ואו אז היה פותח את פיו. היה אומר טיעון ועוד טיעון ועוד טיעון ואינו בוחל בטיעוני סרק ומערבב את דעת השומע. היה מכניסם ל'שוק' ונועל את הדיון עם מילתו האחרונה.

בסוף העשור השני לחייו הפך עם רוחות הזמן למודרני בעיני עצמו. היה תוקף את רוח ישראל סבא ברוח מצויה. לתקופה קצרה נעלם, ואנשים שחשבו עצמם יודעי סוד אמרו כי לבושו בתקופה זו היה ירוק. לאחר מכן הפציע שוב ולשיער ראשו סימני התארכות מיום ליום, עד אשר היה תמיד מתנופף במרוצתו או ברוח.

הרבה מחבריו נפגעו מהתנהלותו. אולם הוא הבין מגיל צעיר את הביטוי 'משיב הרוח ומוריד הגשם' (כשאדם רוצה להשיב רוח שומה עליו להוריד לעצמו שתיה) , מכיוון שאהב מאוד לעשן והיה זקוק לשתייה, דאג תמיד לשתייה אמריקאית קרה וזמינה לו ולחבריו מושאי ווכחנותו. חבריו נהנו מנדיבותו ההרסנית לארנקו והיו מסובבים אותו ככלה בחופתה ושכחו את היעלמותו. ונהוג היה לטעון עקב תופעה זו שיש לו כריזמה.

גר הוא בעיר הקודש ירושלים. איווה למושב לו את הרובע היהודי בגלל האווירה הרוחנית של העיר העתיקה על שלל מקומותיה הקדושים, כשבראשם כיפת הסלע שהזכירה לו את בית המקדש ואת אימו.

מנהג ישן ונושן יש אצל תושבי ירושלים הלבושים כמו בימי העידן העתיק של מלחמות הדת באירופה, ואשר כינויים 'טשאלמערס', או 'צַ'אלמֶערְס' בלשון עברית של הציונים, לעבוד בשעות הלילה בגיוס כספים למען משפחות במצוקה. מנהגם היה לפשוט בצורה שיטתית כעזים בשדה המרעה. ותמיד היו מכריזים שאין הם עובדים למחייתם, ועניין זה הפך לאבסורד ידוע, והחילונים היו מאמינים להם ואומרים: "הנה תראו החרדים אינם עובדים".

היה צ'אלמער שמן עם כתונת פסים אשר צבע הבגד היה כחול והפסים לבן. משהו המזכיר את סמלה של המדינה שכלפי חוץ אינם מכירים בה. הצ'אלמער, אשר שמו היה פינחס, אהב לאסוף כספים ברובע והיה פושט כל יום שלישי על ביתו של שמחה מיודענו. שמחה היה תמיד טורח להזמינו לביתו פנימה. הזמינו לשתיה, לסיגריה, קוגעל טוב, ברנדי בהכשר הבד"ץ העדה החרדית, וכמובן ויכוח טוב על ענייני השעה.

ככל שהרוח המשיכה לנשוב בעולם ולהניע את האבק ממקום למקום, שמחה הקצין והפך לאחד מראשי מחנה החרדשים הנאמנים. הקים בית ספר מעורב לילדים וילדות חרדים בשם 'הקידמה והמיניות הבריאה'. חילק אמצעי מניעה בשם תכנון נכון של המשפחה. ועוד שאר יוזמות השאובות מחיי הרוח של הגויים. וכדי לפנות לו עוד זמן הגרש מאשתו הטובה, ונוהג היה לומר "המטרה מקדשת את האמצעים, אני נשוי לדרך ולאמצעים, לא לאשה. אשה באה, אשה הולכת, אך המטרה נשארת".

יום אחד החליט להקים מרפאת מוות להפלת עוברים של נערות חרדיות במצוקה שלא קיבלו חינוך מיני, כיון שלא למדו והתחנכו בבית ספרו של שמחה שלנו. בזה אף הציל הוא הרבה נערות מיציאה מירידה מדרך התורה, אשר גם עלולה אולי להוביל שאולה להתאבדות, וכך מנע עבודה מן ה'חברה קדישא'.

על חוצפה זו הצ'אלמערס אשר היו אדוקים מאוד בדתם לא יכלו לסלוח. החלו הם מתאספים ליד ביתו וצועקים 'געוואלד'. פצ'קווילים כיסו את מרחבי ביתו כשטיחים פרסיים בארמון השאח. ומכולם מביטה תמונתו ושמו, כמו הזבל של מועמדי המפלגות לפני הבחירות.

שמחה שם לב שפינחס הצ'אלמער פסק מלהופיע. הבין הוא שסוף כל סוף כנראה גם בענייני הכסף יש לצ'אלמער גבולות אדומים מחמת המרפאה להרג עוברים. שמחה שהחל להשתעמם היה הולך לטייל באזור מגוריו. ומכיוון שפחד לצאת מביתו בזמן המחאה הלילית מול ביתו, היה יוצא מחופש לכמותם, כצ'אלמר ותיק ובעל ניסיון.

יום קיץ אחד, עת בגדיו היו אצל המכבסה, חשק לצאת. בהתחלה חשש ועל כן התאפק. אולם לאחר זמן, נשבר. יצא לרחוב והלך לטייל לכיוון העירייה. כשהגיע לכיכר החיילים שבין החומות לעירייה, רכב גדול נעצר לידו בחריקה ומשם יצאו אנשים רעולי פנים כאנשי דאע"ש וחטפוהו.

נתברר שהם היו חברי תא המחתרתי של 'התנועה למען האקשן בימי הקיץ הארוכים' הידועה בשם 'קנאת השם'. הם חטפוהו והחליטו שיוציאוהו להורג בסייף מתוקשר מול המצלמות כמנהג קודש דאע"ש. הכינו את כל האביזרים ובינתיים השאירוהו בבית המסתור אשר בשכונת 'בתי הונגרים'.

שמחה היה עצוב. חשש שהוא הולך למות. עשה חשבון נפש וראה שחי למען קדמה אשר אינה שווה אפילו כלום. ונתחרט על תמימותו הרבה ועל אמונתו בצדק האלוהי והאנושי. לפתע שמע את הדלת נפתחת, וראה את פינחס הקבצן, חברו לשעבר, נכנס.

פינחס התיר את האזיקונים שבהם היה קשור, העמידו על רגליו. שלף מלבוש צ'אלמערי משקית שקופה ומרשרשת והורה לאסיר לשעבר להתלבש. במהירות רבה יצאו הם מן הבית לכיוון שכונת גאולה, כשבדרך הם רואים קבוצות נערים מדברים בהתרגשות על החטוף ועל הוצאתו הקרובה להורג.

כאשר הגיעו למעבר הגבול בין שני עברי רחוב יפו, בין שטראוס החרדי וקינג ג'ורג' החילוני, עמדו להיפרד. או אז לא יכול היה עוד שמחה להימנע, ושאל את פינחס מה שהציק לו בשעה האחרונה: "מדוע הצלתני?".

ענה לו פינחס: "מינקותי אמרו לי שכל מי שאינו כמוני וקהילתי הוא גוי, ויש לנצלם כי הם רשעים וטיפשים. אולם אני אתך דיברתי וראיתי את התנהגותך הנחמדה, ותמיד גם הענקת לי מתת נדיבה ואירחת אותי כיד המלך, ולפעמים עד שעות מאוחרות ועד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. הבנתי שלא כל מי שאינו כמוני הוא רשע ובן מוות. למדתי ממך שמותר לעבוד. ואכן החילותי לעבוד בשיווק דרך הרשת וכמובן בסודי סודות, ורק המשכתי לבוא אל כבודו מתוך הרגל, כאדם המבקר את רעהו. ולהגיד למתת של כבודו 'לא', לא יכולתי מפני הכרת תודתי, לפיכך קיבלתי את המתת. מכסף זה ארגנתי כולל עם מלגה לאברכים שיסרבו לקבץ נדבות. וכל זה היה בשקט גדול. וכלפי חוץ היה לנו כולל לקנאים. ומפאת קנאותי, כביכול, נודע לי שאלו שחטפוך שמוך בו בבית, ובכך יכולתי לחלצך. עלה והצלח והמשך לשלוח את לחמך על פני המים".