עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל – דברים נפלאים בענייני השעה מאת הרבי שליט"א

הרבי שליט"א דרש לאחרונה על הפגנות השמאל היהודי המסכן בארץ ישראל נגד משטר החסד של ראש השלטון נתניהו יר"ה. הרבי אמר שעם ישראל צריך שלום מאת הקב"ה – צריך שהקב"ה ישכין בינינו שלום.

והוסיף הרבי, כתוב בשולחן ערוך אורח חיים לגבי תפילת עושה שלום הנאמרת בסוף שמונה עשרה (גם בקדיש), סימן קכ"ג, סעיף א': ”כורע ופוסע שלש פסיעות לאחריו בכריעה אחת, ואחר שפסע שלש פסיעות, בעודו כורע, קודם שיזקוף, כשיאמר עושה שלום במרומיו – הופך פניו לצד שמאלו, וכשיאמר הוא יעשה שלום עלינו – הופך פניו לצד ימינו; ואחר כך ישתחוה לפניו כעבד הנפטר מרבו.” רואים שצריך לכוון לשמאל בראשונה, אבל גם לימין. ולא נהיר מדוע פונים לשמאל קודם ולא לימין שהרי נאמר כל פניותיך יהיו לימין. ואולי זה בגלל רוח הקודש שצריך ישועה כלפי המחלוקת מהשמאל, ברם גם צריך ישועה מהמחלוקת המיותרת בימין.

והנה בנוסח אשכנז אומרים כך: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".

והנה יש ד' שאלות מעניינות בבקשה זו: א. מדוע צריך לעשות שלום במרומים? ב. מדוע בלשון הווה ולא עבר – עושה ולא עשה, משמע שעשיית השלום תמיד ממשיכה. ג. מדוע כתוב עלינו ולא לנו? משמע שהשלום מגיע מחוץ לאיתנו ובכפייה, ורק כך מגיעים לשלום אמיתי. וצריך ביאור. ד. מפני מה כתוב בכפילות, עלינו ועל כל ישראל – ואצל נוסח עדות המזרח נכתב ועל כל עמו ישראל, וכי לא מספיק עלינו או ועל כל ישראל וכדומה?

ונראה לומר יסוד חשוב שגם בשמים יש מחלוקת. ולכן צריך לדעת שהמחלוקת היא חלק מטבע העולם שהקב"ה ברא. והעולם אומר שאין בחירה למלאכים וזה לכאורה לא נכון. ולא רק ראיה מפה, אלא גם מילקוט שמעוני לגבי שמחזאי ועזאל. ויש עוד ראיות ודבר זה צריך ביאור לשיטה שמלאכים הם בנבואה…

"שאלו תלמידיו את רב יוסף מהו עזאל? א"ל כיון שעמדו דור המבול ועבדו עבודה זרה היה הקב"ה מתעצב. מיד עמדו שני מלאכים שמחזאי ועזאל ואמרו לפניו: רבונו של עולם הלא אמרנו לפניך כשבראת את עולמך מה אנוש כי תזכרנו. א"ל: ועולם מה יהא עליו? א"ל: רבונו של עולם היינו מסתפקין בו. א"ל: גלוי וידוע לפני אם אתם שרויין בארץ, היה שולט בכם יצר הרע והייתם קשים מבני אדם. א"ל: תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשין שמך. א"ל: רדו ותדורו עמהן.

מיד קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות ולא יכלו לכבוש את יצרן. מיד ראה שמחזאי ריבה אחת ושמה איסטהר נתן עיניו בה. אמר: השמעי לי. א"ל: איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש שאתה עולה בו לרקיע בשעה שאתה זוכרהו. למדה אותו שם הזכירה אותו ועלתה לרקיע ולא קלקלה. אמר הקב"ה: הואיל ופרשה עצמה מן העבירה לכו וקבעוה בין שבעה כוכבים הללו כדי שתזכו בהן לעולם. ונקבעה בכימה (וכיום אנו יודעים שאסתר המלכה קרויה בדומה וכן כוכבים בהרבה שפות הן STAR או STERN וכדומה).

כיון שראו שמחזאי ועזאל כך עמדו ונשאו נשים והולידו בנים, היווא והייא. ועזאל היה על מיני צבעונין ועל מיני תכשיטין של נשים שמפתים את בני אדם להרהור עבירה. מיד שגר מטטרון שליח לשמחזאי וא"ל: עתיד הקב"ה להחריב עולמו ולהביא מבול לעולם. מיד עמד בבכי. והיה מצטער על העולם ועל בניו מה יעשו בניו ממה יאכלו אם העולם חרב. שכל אחד ואחד היה אוכל בכל יום אלף גמלים ואלף סוסים ואלף שורים.

בלילה ראו היווא והייא שניהם חלומות. אחד מהן ראה אבן גדולה פרוסה על הארץ כשלחן והיתה הארץ חרותה וכתובה שיטות שיטות, והיה מלאך יורד מן הרקיע ובידיו כמין סכין והיה גורר ומוחק כל אותן השיטות ולא היה משייר בה, אלא ארבע תיבות. והאחד ראה פרדס גדול משובח נטוע מכל מיני אילנות והיו בו מלאכים ובידן קרדומות והיו מקצצין כל האילנות ולא שיירו בו, אלא אילן אחד של שלשה ענפים. כיון שננערו עמדו בבהלה ובאו אצל אביהם. אמר להם: עתיד הקב"ה להביא מבול ולא ישייר, אלא נח ובניו כיון ששמעו כך היו צועקין ובוכין. אמר להם אל תצטערו ששמותיכם לא יכלו מן הבריות שכל זמן שגוזר גזירות או מעלין אבנים או ספינות שמותיכם הן מזכירין היווא והייא – (שמות של רעשים שמוציאים מן הגוף במצב הזה). מיד נתקררו דעתן.

שמחזאי חזר בתשובה ותלה עצמו בין שמים לארץ. ראשו למטה ורגליו למעלה. ועדיין הוא תלוי בתשובה. עזאל לא חזר בתשובה. ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה בבגדי צבעונין של נשים. ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות ביום הכפורים, איל אחד לה' שיכפר על ישראל ואיל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל והוא עזאזל שבתורה (וצ"ב ביאור איך מקריבים למלאך רשע ולא להשם ואיך זה לא עבודה זרה – ואין כאן המקום להאריך)".

והנה רואים שמלאכים אפילו יכולים לקלקל ולהמרות את רצון ה'. ואולי אפשר להגיד שיש להם בחירה מועטה בדברים מסוימים ולא כמו אצל בני האנוש. כגון לריב ביניהם על עניינים ברומו של עולם כמו שרו של עשיו עם שרו של יעקב, ולבסוף הם בשלום. כמו לרדת לארץ לאחר קבלת רשות מה' וכדומה. ועצם הבחירה צריכה עיון ואכמ"ל. ואיך הם בשלום?! כנראה כי הקב"ה יותר חזק ומשהו בו מרתיע אותם. ואם אין להם בחירה כלל, מה הרבותא שהשם יתברך מסדר השמים – עצם השלום?! ולכאורה הרבותא שהקב"ה משכנע אותם לעשות שלום למרות טבעם. ויש הדורשים מכך שהמלאכים אומרים שירה בשמים. אם אין להם בחירה אז זה כאילו שה' שר לעצמו.

וכתוב במדרש ויקרא רבה ט: "בר קפרא אמר חורי: גדול שלום, מה אם העליונים שאין להם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות ולא מצות וריבות ולא מחלוקת ולא עין רעה, צריכין שלום הה"ד (איוב כה, ב) "עושה שלום במרומיו". התחתונים שיש בהם כל המדות הללו עאכ"ו".

ודברי המדרש מראים שיש למלאכים תפקיד, ואין זה נובע מצורך אנושי כגון תחרות ושנאה. ועדיין הם עושים מחלוקת וצריכים שלום כל הזמן. ולכן מובן מדוע כתוב עושה שלום במרומיו, בעולם יש מחלוקת גם בשמים. וכן מדוע כתוב עושה שלום ולא עשה שלום. צריך שוב ושוב. וזה משתלב עם דעת חכמי העולם האומרים ששלום יש מהרתעה ועל כך נדבר תיכף.

והנה בדיני עשיית הביטחון או השלום, עד כמה שיד האדם משגת, יש ג' דעות בין חכמי האומות. דעה אחת המכונה – ריאליסטים המאמינה שהעולם צריך להרתיע וזה על ידי חיזוק הצבא ובריתות למען עניין המדינה המדוברת. ואם כל העולם יעבוד כך יהיה פחות מלחמות, כי לא ישתלם לבצע מלחמה כשלצד השני יש הרבה נשק וברית עם אומה אחרת ויכול להכאיב מאוד לאומה התוקפת אותו.

הדעה השניה היא הדעה המכונה – אידאליסטים או ליברלים והם אנשים המאמינים שלב האדם טוב מנעוריו אבל יש קלקולים בעולם. ולכן צריך לפעול יחד בכל מיני עניינים משותפים ובכך לטפל במדינה סוררת ולעזור למדינה במצוקת כיבוש ולהשקיע בעסקי פרקמטיא. הם חושבים שככל שהעולם ארוג אחד בשני כלכלית וכדומה יהיה קשה לעשות מלחמה שהרי רגילים לעבוד עם המדינה המותקפת וכעת צריכים ממנה כל מה שרגילים לרכוש הימנה.

והדעה השלישית הי המכונה – הקונסטרוקטיביזם והמאמינים בשיטה הזו אומרים שצריך לפעול על הנורמות של העולם ועל התחושה של בני האדם. צריך לבנות נפש אנושית או מנגנון מדינתי חדש שכבר לא רוצה מלחמות ובכך יהיה שלום או ביטחון. וזה על ידי מוסדות משותפים המחזקים את החיבור בנפש.

והנה לפי הגישה הריאליסטית תמיד צריך להשקיע בעוצמה של האומה, כי אחרת תבוא מדינה חזקה ותנסה לטרוף את החלשה כי חולשת המדינה והאינטרס של המדינה החזקה זה לגדול בכוח כדי לחוש בטוחה. ולכן יש לעשות שלום על ידי הרתעה וחיזוק הצבא וכדומה. וזה לא נגמר, כל הזמן עושים כך השלום במדינה ובהעולם. וכך ה' עובד הוא עושה שלום כל הזמן במרומים ובעצם עסוק להשכין שלום. ועל דרך צחות אומרים העולם שצדק צדק תרדוף – הוי אומר שצריך להלחם ולעשות הצדק בכפיה. ורק כך יש צדק.

והנה יעשה שלום עלינו ולא לנו, כלומר שאולי השם יתברך יכפה עלינו באמצעות הפחדה ובעצם עובד על ההרתעה עלינו ובכך הוא יעשה שלום בין בני האדם בעולם הזה.

ולגבי השאלה מדוע כפילות, עלינו ועל כל ישראל, אפשר לומר בפשטות שאולי זה שלאדם עצמו בלשון רבים יהיה שלום. יש בני אדם שנפשם מסוכסכת עמהם והם מתחבטים בין רצונותיהם זמנים הרבה וסובלים מכך מאוד ופעמים הרבה לא רק שסובלים, אלא מעניקים סבל לסובב אותם, שהרי הם רגילים לסבול ולהיות במצב מלחמה עם עצמם, אזי לא מפריע להם להיות במלחמה עם מי שנמצא לידם.

ועוד אפשר לומר שאולי זה על המשפחה שלא האדם, ורואים שמשפחת האדם קודמת לאומה היהודית. כי זה טבעו. אדם קודם כל באמת דואג לסביבתו ואז כשטוב למשפחתו וכדומה יכול לדאוג לאחרים גם אם הם יהודים. ודבר זה חשוב לדעת שלא כמנהג יהודים מודרניים המושפעים מאומות העולם ואומרים שהם יחידאיים (אינדיבידיאוליסטים) ולכן הם דואגים לעצמם ואז לכלל או להשקפה למען הכלל ולא צריכים לדאוג למשפחה וכדומה.

יהי רצון שנזכה לשלום ושלוה בעולמינו, אמן.

כשהראנו הדברים ערוכים ומסודרים לרבי שליט"א, הוא הודיע שיש אגרת של רבי קלונימוס בן טודרוס הלוי זצ"ל שגם עוסקת בעניין, ולכן חובה להביא את דבריו. והנה הדברים.

אגרת מגאורג פון איינץ לגבי הסכמת בני האדם

כידוע בקהילת קודש נימאנדעסלאנד ירושלים דאשכנז רבים אוהבים את דברי החכם הנכבד אוהב היהודים גאורג פון איינץ זצ"ל. וכאן אנו מביאים אגרת חשובה שהרבי שליט"א השתמש בה בזמן האחרון כשייעץ למישהו בסוגיה של שלום בינו לבין עלמה נכבדה שהכיר בהשידוך. ואנו חושבים שגם היום העניין יכול לסייע ובפרט לצעירי הצאן.

לכבוד ——–

גברתי הנאווה שלומות וברכות. חשבתי על מה שהיה עמנו בפעם האחרונה כשעמדנו במחלוקת בינינו וראיתי שעגמה נפשך. ונצטערתי מאוד. וחשבתי שאקדיש לך במיוחד למענך כמה דברי חוכמה. ומגיע לך תודה רבה שגרמת לי לכתוב דברים נאים אלו. יהי רצון שתמשכי את ליבי לכתוב עוד.

על הבנת דיבורי האדם, מדוע האדם מסייע לאחר ופיתרון בעיות בין בני האדם.

את צריכה להבין את עמדתי בנידון פלוני עליו שוחחנו. אני באמת לא מסכים אתך. אך עמדתי לא באה לשלול את הלגיטימיטעט של מה שאת אומרת או את התחושות שאת מרגישה כמו שאת חושבת שאני בא לשלול או מצפה שכך יקרה כי כך הורגלת בסביבתך.

עמדתי באה להגיד שהטענה שאמרת לא מובנת לי, האדם הפשוט. אך האינטרסים שלך עדין לגיטימען באשר הם ללא כל פקפוק. על כן עניינך הוא קביל ולגיטימען, על אף שאינני מבינו לגמרי.

זה כמו לדוגמה אם אני מעוניין לסייע לתחושותיי על ידי שאני מסייע לאדם, ורוצה שהוא יודה לי. והאדם טוען שאני לא עוזר לו, ברם כל עוד שהאדם לא מודה לי, אני צריך ללכת לפי החליל שלו [היות שאני מעוניין לספק את רצוני על ידי זה שאני עוזרו]. על כן אינני יכול להכריחו לאמץ את עמדתי, היות שזה לא ישנה כלום [כי אני רוצה שהוא יודה לי באמת].

בכל מקרה, אני עדיין אומר שהיות ואת טוענת כך וכך, והאינטרס שלי פה הוא לא להשתלט עלייך, שעלי לקבל את עמדתך באשר היא. כלומר עמדתך הפיזית. אולם איני חייב לקבל את טענותיך המילוליות [חוץ מזאת שאמרת אותן, פיזית].

ברספקט רב,
הדורש בטובתך – גאורג פון איינץ

מעשה משמחה המודרנישער ופנחס הטשאלמער

מעשה שנתקבל בהקהילה לפני שנים מספר. וכדאי לספרו בהקהילה אימתי שמתפרסמים דברי מחלוקת השקפתית בעם ישראל. וכל המרבה הרי זה משובח.

---

עריכה: מערכת כמראה הקשת

---

קראו לו שמחה ושם משפחתו היה שטורם. מינקותו תכונתו המרכזית הייתה הסערה. היה נוגס במאכלי אביו האהוב כהוריקן קתרינה, ומשאיר חורבן בצלחת וסימן של מערבולת בכוס. היה נכנס לשירותים בטריקת דלת שוהה דקה בדיוק 'על השעון', וביוצאו החוצה היה שוטף את ידיו בחיפזון מדויק של עשרים ואחת שניות ומנגבן חיש במשך עשר שניות.

משהתבגר הפך לווכחן גדול וידוע. היה תמיד שותק בתחילה, שומע את להגי הצד השני בשתיקה כשקט שלפני הסערה ואו אז היה פותח את פיו. היה אומר טיעון ועוד טיעון ועוד טיעון ואינו בוחל בטיעוני סרק ומערבב את דעת השומע. היה מכניסם ל'שוק' ונועל את הדיון עם מילתו האחרונה.

בסוף העשור השני לחייו הפך עם רוחות הזמן למודרני בעיני עצמו. היה תוקף את רוח ישראל סבא ברוח מצויה. לתקופה קצרה נעלם, ואנשים שחשבו עצמם יודעי סוד אמרו כי לבושו בתקופה זו היה ירוק. לאחר מכן הפציע שוב ולשיער ראשו סימני התארכות מיום ליום, עד אשר היה תמיד מתנופף במרוצתו או ברוח.

הרבה מחבריו נפגעו מהתנהלותו. אולם הוא הבין מגיל צעיר את הביטוי 'משיב הרוח ומוריד הגשם' (כשאדם רוצה להשיב רוח שומה עליו להוריד לעצמו שתיה) , מכיוון שאהב מאוד לעשן והיה זקוק לשתייה, דאג תמיד לשתייה אמריקאית קרה וזמינה לו ולחבריו מושאי ווכחנותו. חבריו נהנו מנדיבותו ההרסנית לארנקו והיו מסובבים אותו ככלה בחופתה ושכחו את היעלמותו. ונהוג היה לטעון עקב תופעה זו שיש לו כריזמה.

גר הוא בעיר הקודש ירושלים. איווה למושב לו את הרובע היהודי בגלל האווירה הרוחנית של העיר העתיקה על שלל מקומותיה הקדושים, כשבראשם כיפת הסלע שהזכירה לו את בית המקדש ואת אימו.

מנהג ישן ונושן יש אצל תושבי ירושלים הלבושים כמו בימי העידן העתיק של מלחמות הדת באירופה, ואשר כינויים 'טשאלמערס', או 'צַ'אלמֶערְס' בלשון עברית של הציונים, לעבוד בשעות הלילה בגיוס כספים למען משפחות במצוקה. מנהגם היה לפשוט בצורה שיטתית כעזים בשדה המרעה. ותמיד היו מכריזים שאין הם עובדים למחייתם, ועניין זה הפך לאבסורד ידוע, והחילונים היו מאמינים להם ואומרים: "הנה תראו החרדים אינם עובדים".

היה צ'אלמער שמן עם כתונת פסים אשר צבע הבגד היה כחול והפסים לבן. משהו המזכיר את סמלה של המדינה שכלפי חוץ אינם מכירים בה. הצ'אלמער, אשר שמו היה פינחס, אהב לאסוף כספים ברובע והיה פושט כל יום שלישי על ביתו של שמחה מיודענו. שמחה היה תמיד טורח להזמינו לביתו פנימה. הזמינו לשתיה, לסיגריה, קוגעל טוב, ברנדי בהכשר הבד"ץ העדה החרדית, וכמובן ויכוח טוב על ענייני השעה.

ככל שהרוח המשיכה לנשוב בעולם ולהניע את האבק ממקום למקום, שמחה הקצין והפך לאחד מראשי מחנה החרדשים הנאמנים. הקים בית ספר מעורב לילדים וילדות חרדים בשם 'הקידמה והמיניות הבריאה'. חילק אמצעי מניעה בשם תכנון נכון של המשפחה. ועוד שאר יוזמות השאובות מחיי הרוח של הגויים. וכדי לפנות לו עוד זמן התגרש מאשתו הטובה, ונוהג היה לומר "המטרה מקדשת את האמצעים, אני נשוי לדרך ולאמצעים, לא לאשה. אשה באה, אשה הולכת, אך המטרה נשארת".

יום אחד החליט להקים מרפאת מוות להפלת עוברים של נערות חרדיות במצוקה שלא קיבלו חינוך מיני, כיון שלא למדו והתחנכו בבית ספרו של שמחה שלנו. בזה אף הציל הוא הרבה נערות מיציאה מירידה מדרך התורה, אשר גם עלולה אולי להוביל שאולה להתאבדות, וכך מנע עבודה מן ה'חברה קדישא'.

על חוצפה זו הצ'אלמערס אשר היו אדוקים מאוד בדתם לא יכלו לסלוח. החלו הם מתאספים ליד ביתו וצועקים 'געוואלד'. פצ'קווילים כיסו את מרחבי ביתו כשטיחים פרסיים בארמון השאח. ומכולם מביטה תמונתו ושמו, כמו הזבל של מועמדי המפלגות לפני הבחירות.

שמחה שם לב שפינחס הצ'אלמער פסק מלהופיע. הבין הוא שסוף כל סוף כנראה גם בענייני הכסף יש לצ'אלמער גבולות אדומים מחמת המרפאה להרג עוברים. שמחה שהחל להשתעמם היה הולך לטייל באזור מגוריו. ומכיוון שפחד לצאת מביתו בזמן המחאה הלילית מול ביתו, היה יוצא מחופש לכמותם, כצ'אלמר ותיק ובעל ניסיון.

יום קיץ אחד, עת בגדיו היו אצל המכבסה, חשק לצאת. בהתחלה חשש ועל כן התאפק. אולם לאחר זמן, נשבר. יצא לרחוב והלך לטייל לכיוון העירייה. כשהגיע לכיכר החיילים שבין החומות לעירייה, רכב גדול נעצר לידו בחריקה ומשם יצאו אנשים רעולי פנים כאנשי דאע"ש וחטפוהו.

נתברר שהם היו חברי תא המחתרתי של 'התנועה למען האקשן בימי הקיץ הארוכים' הידועה בשם 'קנאת השם'. הם חטפוהו והחליטו שיוציאוהו להורג בסייף מתוקשר מול המצלמות כמנהג קודש דאע"ש. הכינו את כל האביזרים ובינתיים השאירוהו בבית המסתור אשר בשכונת 'בתי הונגרים'.

שמחה היה עצוב. חשש שהוא הולך למות. עשה חשבון נפש וראה שחי למען קדמה אשר אינה שווה אפילו כלום. ונתחרט על תמימותו הרבה ועל אמונתו בצדק האלוהי והאנושי. לפתע שמע את הדלת נפתחת, וראה את פינחס הקבצן, חברו לשעבר, נכנס.

פינחס התיר את האזיקונים שבהם היה קשור, העמידו על רגליו. שלף מלבוש צ'אלמערי משקית שקופה ומרשרשת והורה לאסיר לשעבר להתלבש. במהירות רבה יצאו הם מן הבית לכיוון שכונת גאולה, כשבדרך הם רואים קבוצות נערים מדברים בהתרגשות על החטוף ועל הוצאתו הקרובה להורג.

כאשר הגיעו למעבר הגבול בין שני עברי רחוב יפו, בין שטראוס החרדי וקינג ג'ורג' החילוני, עמדו להיפרד. או אז לא יכול היה עוד שמחה להימנע, ושאל את פינחס מה שהציק לו בשעה האחרונה: "מדוע הצלתני?".

ענה לו פינחס: "מינקותי אמרו לי שכל מי שאינו כמוני וקהילתי הוא גוי, ויש לנצלם כי הם רשעים וטיפשים. אולם אני אתך דיברתי וראיתי את התנהגותך הנחמדה, ותמיד גם הענקת לי מתת נדיבה ואירחת אותי כיד המלך, ולפעמים עד שעות מאוחרות ועד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. הבנתי שלא כל מי שאינו כמוני הוא רשע ובן מוות. למדתי ממך שמותר לעבוד. ואכן החילותי לעבוד בשיווק דרך הרשת וכמובן בסודי סודות, ורק המשכתי לבוא אל כבודו מתוך הרגל, כאדם המבקר את רעהו. ולהגיד למתת של כבודו 'לא', לא יכולתי מפני הכרת תודתי, לפיכך קיבלתי את המתת. מכסף זה ארגנתי כולל עם מלגה לאברכים שיסרבו לקבץ נדבות. וכל זה היה בשקט גדול. וכלפי חוץ היה לנו כולל לקנאים. ומפאת קנאותי, כביכול, נודע לי שאלו שחטפוך שמוך בו בבית, ובכך יכולתי לחלצך. עלה והצלח והמשך לשלוח את לחמך על פני המים".