בזכות זה אני חרדק – מעשה בסלולר והראששיבה ר' ברוך ויסבקר בבית מתתיהו – מעולם הישיבות

סיפור שאחד העורכים קיבל מאת בעל המעשה.

"קלמן, צ'מע סיפור בשבילך, הייתי 'נחום הלמדן', בחור מוכשר הלומד בישיבה ודופק סדרים, אבל גיוואלד, היה לי פלאפון בכיס. הייתה חשובה לי החירות והיכולת לתקשר עם המשפחה, הרגשתי שזה בריא לנפש שלי.

וכך כמה שנים למדתי מצוין, אבל הפרתי את הכללים התמוהים והנוקשים של הישיבה הקדושה. אנו בני מלכים ולא צריכים להיות עבדים.

פוחוביץ המק"ק (משגיח קטן קטן) הלשין לראש ישיבה. הוא מסכן זו הייתה עבודה בזויה. כנראה שלא הייתה לו ברירה וזו הייתה הדרך שלו להתפרנס. ממש לא נעים.

פוחוביץ המקק השיג את המספר שלי מאחד הבחורים בוועד והוא צלצל אלי מהמערב של הבייסמדרש, ויצאתי בתמימות לדבר ליד הטלפון הציבורי. בדרכי קלטתי שעושים לי תרגיל אמבוש, אז חזרתי למקום בבייס מדרש. אולם הם הבינו שיש לי בכיס סלולר, אבל לא יכלו להוכיח.

ר' ברוך ויסבקר ציווה עלי לעלות עימו לחדר. עליתי מאחוריו, והבנתי שהוא יכפה עלי חיפוש, ובמדרגות דחפתי לבחור משיעור א' את הפלאפון. בחדר של הראש-ישיבה, אחרי שהוא היה בטוח שיש לי פלאפון, הוא הפך בעצמו לסוהר הראשי בכלא שלו וכפה עלי להראות לו את הכיסים הריקים, ממש להוציא ולמשוך את הבד הפנימי של הכיס החוצה. לא ידעתי בכלל שלפי החוק יש לי זכות להתנגד, מזל שהוא לא עשה בי דברים אחרים… ור' ברוך לא ידע איך זה קרה שאין לי מכשיר סלולר. ומבטו התקיף הפך להבעת אכזבה. הפרצוף הנדהם שלו היה כנראה כמו של הקלגס הרומאי עם התפילין של אלישע בעל הכנפיים…

כשירדתי למטה כל הבית מדרש כבר נייס על הפלאפון. כי הבחור "העילוי" (ישיבה הזויה) סיפר לציבור שהבאתי לו פלאפון כשהייתי ביחד עם הראש ישיבה. המקק פוחוביץ קלט, אז הוא דיווח לראש ישיבה את הקומבינה.

אחרי חצי שעה כשרכושי האהוב חזר אלי, ראש הישיבה ויסבקר, קרא לי שוב פעם באופן אישי. ווהפעם אמר לי לעלות לפניו כשהוא סורק לי את הכיסים מאחורה, הרגיש לי ממש לא צנוע. נלחצתי כולי, אבל לא אמרתי נואש, בסיבוב-עיקול המדרגות בין חצי קומה לחצי הקומה השניה, העברתי בזריזות את הפלאפון מקדימה לכיס האחורי שעבר כבר את סריקת עיניו החודרות והבוחנות של מרן ראש הישיבה.

וכשהיינו בחדר הוא אמר לי: "עכשששיו תוציא את הכיסים!". כמובן שהוצאתי והוא שוב אכל קש ונורא כעס. הוא אמר לי "אני בטוח שה-י-ה ל-ך פ-ל-א-פ-ו-ן ב-כ-י-ס".

לאחר הדברים האלה, אחרי שבועיים, פוחוביץ המקק כבר שמע את כל מה שקרה דרך המלשינים הרבים בישיבה. ואגב חשוב להגיד שהעניין פשוט משחית הנפש. פוחוביץ המקק דיבר עם הצוות. והמשגיח קרא לי ואמר שחושבים מה לעשות, בגלל שביזיתי את ראש הישיבה שליט"א. תבין ראש הישיבה רדף אותי והציק לי והמשגיח ברויאר אומר שאני ביזיתי את ראש הישיבה – תקלוט עד כמה הכוח משחית. אפילו בעל המוסר הכי גדול, כביכול, בעולם הישיבות מדבר כמו ילד קטן ולא מצליח להסתכל על המצב כאדם בוגר, אלא כילד המשחק שוטרים וגנבים. עצוב מאוד. מה שווה שיטתת המוסר עם כהן ראשי שלה כך מתנהג? ביזיון!

בקיצער, המעיישה, הוחלט להרחיק אותי מהישיבה. וכך הפכתי לחרדי עובד, חרד"ק שיש לו נטפליקס אפילו…

ואוסיף, משהו, זה היה בדיוק אחרי שמרן הרב שטיינמן בא לדבר על פלאפונים ואז החתימו את כל הישיבה שלא יחזיקו פלאפונים. ואני לא רציתי לחתום.

כשהרב רפפורט אמר לי לחתום, אמרתי לו: 'בכיף'. אז הוא אמר לי איך אתה חותם וברור שיש לך פלאפון?! צחקנו… רפפורט הבין שהראששיבע מגזים.

חחח עד היום פוגשים אותי בחורים מהישיבה, בייסמאטעס החדושע שלומדים שם צעירים נשיים כאלו ששמעו מהסיפור וזה הדרך שלהם לחוות חירות.

בזכות זה אני חרדק, ברוך ה'.

מבוסס על סיפור אמיתי עם שינויים ספרותיים קלים.

הנערה שרצתה לשלם בפגישה – מעולם השידוכים

אחד מהתלמידים בארץ ישראל המקורב לרבי שליט"א שלח לנו סיפור לפרסום לשמח את לב הציבור. והסיפור אכן משמח וחשבנו שכדאי לפרסם העניין לשמחת קהל הקוראים הקדוש.

"בסוף השידוכדייט היא החליטה שהיא חייבת לשלם, "אני רוצה לשלם", כך היא טרחה להודיע לי חגיגית. שתקתי, הרי אני לא יכול להתעקש לשלם, זה נתפס פטרוני, ומאידך מה אכפת לי שתשלם אם זה משמח אותה.

היא פצתה את פיה שוב ואמרה שהיא מתכוונת שהיא רוצה לשלם רק הטיפ ולא את הארוחה (חס וחלילה), היא נגד לשלם חצי חצי.
אמרתי: "אוקיי איך שאת רוצה" (וחשבתי על המשפט: "As you wish").
היא אמרה: "באמת אני רוצה לשלם".
אמרתי לה: "מה שאת רוצה, מה שעושה לך טוב".
אמרה לי בתגובה: "אני חושבת שזה לא בסדר שהגבר תמיד משלם, אני בחורה נאורה, מודרנית, מתחשבת, זה יוצא הרבה כסף, זה ניצול…".

לא הבנתי מה היא רוצה ממני, הרי זה מתפקידי כגבר לבן מסכן ועלוב לשלם.

אמרתי לה בצורה עדינה: "שמבחינתי אני חייב לשלם שהרי כך הנימוס המערבי קובע, איזו ברירה יש לי, לפיכך אני לא רואה בזאת פרגון".
היא אמרה לי: "תתפלא, יש הרבה גברים זבלים, אני חייבת לשלם לפחות הטיפ".
אמרתי: "בסדר מה שאת רוצה, לי זה לא משנה, מה שעושה לך טוב".

היא הוציאה את ארנקה הנכבד עם ידיה הנאות ופתחה את רוכסן כיס המטבעות. היא השחילה את אצבעותיה וחיטטה כאילו אצבעותיה לא מצליחות להכנס ולשלוף המטבעות לטיפ. לבסוף לאחר המתח הרב, נראה היה שנואשה, היא הוציאה את אצבעותיה והודיעה: "אופס אין לי טיפ לשלם, אני מצטערת". (העניין הזכיר לי את הסיפור של הרב והרבנית, פעם אחת הרבנית שאלה את הרב מה אתה עונה על ה'קשה' וענה הרבי: "אני אחשוב על זה", יותר מאוחר כשהרבי הלך לנוח הוא אמר לרבנית: "אה, כבר לא קשה".)

צחקתי בתוך נשמתי והתאפקתי לא לצחוק לה בפרצוף. ולא היה ברור לי מדוע היא לא ניסתה לשלם הטיפ באשראי? חשבתי שאולי היא לא רגילה באמת לשלם טיפ, אמרתי לה בפני פוקר: לא נורא, יהיה בסדר.

לאחר הדברים האלה נשאלתי על ידי השדכנית איך היה? אמרתי: "אפשר להגיד שזה היה כמו כמו שתי פגישות – הפעם הראשונה שלי עמה והפעם האחרונה שלי איתה".

חבל אמרה לי השדכנית, הבחורה סיפרה לי שהיא נורא נהנתה שנתת לה לשלם את חלקה בפגישה. היא רוצה להפגש שוב.

אמרתי לשדכנית שבאמת הפגישה הייתה טובה והבחורה מצחיקה מאוד. אולם יש בינינו פערים עמוקים בלתי ניתנים לגישור, עדיף שלא נפגש שוב.

טקס חיפוש הגמרא בישיבה – מעולם הישיבות

אחד מחברי הקהילה ביקש שנפרסם משהו במדור מעולם הישיבות לתועלת הכלל בנושא חשוב. והנה דבריו:

כעת מתחיל זמן חורף תשפ"ב המוני בית ישראל עשרות אלפי בחורי ישיבות הולכים ללמוד בבתי המדרש של הישיבה ולהפוך יהודים טובים יותר.

וכל בוקר יש טקס החוזר על עצמו. טקס חיפוש הגמרא.

למדתי בשלוש ישיבות גדולות ונודעות ובאף אחת מהן לא היה מדף לגמרות של הבחורים.

כתוצאה מכך כמעט כל יום היינו מחפשים הגמרות שלנו בישיבה. שזה אומר לחפש סימונים חיצוניים על הגמרא. למשל גמרא בהוצאה מיוחדת או מדבקה בצבע מסוים. ברם לא תמיד זה היה קל למצוא הגמרא, שהרי מישהו היה חוטף הגמרא ולומד בה בקולי קולות ובמסירות נפש ותוך כדי שהוא נמרח על הגמרא עם בטנו או נשען עם מרפקיו על הגמרא כאילו היא גמרתו הנאמנה – ושלא אכפת לו ולה מכך שהוא מבלה את גמרתו במהירות.

יום אחד חשבתי שאולי הגמרא שלי נעלמה בגלל שכתוב: "ניחא ליה לאיניש דתיעבד מצווה בממוניה". זה אומר שמישהו לא מצא הגמרא שלו והחליט להשתמש בגמרא היפה והנוחה שלי. כלומר, לפי מחשבתו אני שמח שהוא יכול לקיים המצווה בגמרא שלי. ומה לגבי זאת שלי אין גמרא לעצמי ללמוד בה?!

לפיכך חשבתי שאמצא דרך להציל הגמרא הקדושה שלי. כתבתי היכן שנהוג לכתוב השם בגמרא. אין רשות להשתמש בגמרא ללא רשות בשום פנים ואופן. ושוב הגמרא נעלמה עד שמצאתיה לאחר טרחה רבה.

כמובן שלאחר מסעות חיפוש הגמרא, פעמים רבותי גיליתי שהיא נפגמה והושפלה. אולי חומד הגמרא החליט שמכיוון שהגמרא לא שלו הוא יכול להתעלל בה. ושמא לא אכפת לו לבזות הגמרא שהרי הוא גם בז לתורה שאומרת לא תגזול.

וכמובן שהיו פעמים שתהיתי הרי מדובר בבחור ישיבה, בן תורה, והוא כעת לן בעולמו של תורה, מדוע שיבזה התורה? ואז לימדתי על חוטף הגמרא זכות, שקשה לו. הרי הוא לא רצה לגמרי לבוא לישיבה. העניין נכפה עליו בצורות שונות. לכל הפחות הוא משתדל ללמוד, ומאידך קשה לו להקפיד על ההלכה שהרי הוא צריך להתחיל ללמוד שמא הישיבה וחברת הישיבה לא יאהבו אותו ואז יזיקו לו. כמובן שאז הוא לא בא לזלזל, הוא פשוט רוצה לשרוד. והוא גם חסר אידאליזציה והוא עייף ולכן קשה לו להחזיק עצמו והוא נשען או נמרח על הגמרא ולפעמים גם ישן עליה עם מצחו המזיע והשומני. קשים חייו של בחור הישיבה.

וכאן אני קורא לישיבות לארגן מדפים לגמרות פרטיות ולא לעודד תרבות גזל. לחילופין אפשר לעשות גמרות קומוניסטיות שיתופיות, כלומר, הבחור לא מביא את גמרתו, אלא הישיבה מביאה גמרות וכל אחד יכול להשתמש בגמרא שמוצא, מבלי לבצע טקס חיפושים כל בוקר.

שיהיה לכולנו חורף בריא וזמן טוב