הנה מכתב למערכת שהגיע אלינו. ואנו שמחים לפרסם העניין כדי לעורר את לב הקהל לכל שהאדם צריך דרך ארץ.
פעם עשיתי מספר שידוכים ומני אז פה ושם אנשים שומעים על המקרה של השידוך המבוגר שעשיתי ומגיעים אלי. מטבע הדברים מגיעים אלי רווקים מודרנים או הורים המתעסקים עם רווקים מודרנים.
שתי תובנות שארצה לחלוק עמכם. א. הרבה מהפונים גסי רוח פונים ומבקשים רעיונות אבל לאחר שאני שב אליהם הם שותקים. וגם אם אני שב אליהם כמה פעמים, הם שותקים או מורחים אותי. ואם פניתי לצד אחד לבינתיים אזי אני צריך להתנצל לצד השני. ב. חלק פשוט לחוצים ומטרידים אותי שוב ושוב. לדוגמא, מישהו רווק מבוגר מישיבת מיר שאוהב להגיד לי כמה הוא עשיר מרגיש בנוח לצלצל אלי בשעות מאוחרות ולשלוח לי המון מיילים.
כמובן שלא כולם כך, אבל קרוב לחמישים אחוז. הציבור לא צריך להתבייש ולהגיד לרווקים המבוגרים להתחיל להיות בני אדם.
לא מזמן הצעתי שידוך לבחורה, היא אמרה שתחשוב על זה ותשוב אלי. מה שכמובן לא קרה. ניסיתי לברר שוב ואז היא אומרת לי שהיא תשוב אלי, מה שלא קרה. לבסוף היא התארסה עם מישהו ולבסוף השידוך קרס חיש. מי יודע אם זה לא משמיים או לכל הפחות מעיד על האופי הבעייתי של הרווקים המבוגרים הנשארים.
בחורה אחרת, פניתי אליה. היא ביקשה שאשיג תמונה מן הבחור. ואז היא לא עונה ולאחר כמה פעמים היא ענתה שלא מתאים לה. אבל אולי יתאים לחברה שלה. ביקשתי פרטים כמה פעמים והיא לא חזרה אלי.
מקרה אחר, אמא של בחורה טובה שחיפשה שידוך לבת שלה. אני מארגן לה פרטים והיא חוקרת אותי שתי וערב ולבסוף לא שבה אלי. לבסוף אומרת לאחר שפניתי שוב כמה פעמים תוך כמה שבועות, שהיא לא מצליחה לברר. ואחרי כחודשיים היא אומרת שהיא כן רוצה. איך אני מציע את זה לבחור שוב, למה שיהיה לי תמריץ לעזור לה?
ויש עוד סיפורים כאלו. לא ברור מדוע אנשים שפונים אלי ומבקשים שאסרוק את המרחב שלי למשהו מתאים, מתנהגים בגסות רוח.
מה שמוזר שאנשים מקפידים על קפידות בשידוכים ואם בחורה מבטלת שידוך היא יכולה לשלם עשרות אלפי שקלים להשיג כתב מחילה מהבחור הננטש, אבל על כבוד אנושי בסיסי אין הם תמיד מקפידים מגיל מסוים או שזה סוג מסוים של רווקים הנתקע.
לדעתי הרבנים צריכים להתיר לאותם רווקים ורווקות לחיות עם בהמות או חיות אולי שם הם ימצאו התאמות. אולי אותם רווקים לא צריכים כרגע להקים בית נאמן בישראל.
נכון שהרבי מנימאנדעסלאנד שליט"א גוער הרווקים כל הזמן שיתחילו להיות בני אדם, אבל חשבתי שראוי להציף את העניין לתועלת כולנו.
אחד מהתלמידים בארץ ישראל המקורב לרבי שליט"א שלח לנו סיפור לפרסום לשמח את לב הציבור. והסיפור אכן משמח וחשבנו שכדאי לפרסם העניין לשמחת קהל הקוראים הקדוש.
"בסוף השידוכדייט היא החליטה שהיא חייבת לשלם, "אני רוצה לשלם", כך היא טרחה להודיע לי חגיגית. שתקתי, הרי אני לא יכול להתעקש לשלם, זה נתפס פטרוני, ומאידך מה אכפת לי שתשלם אם זה משמח אותה.
היא פצתה את פיה שוב ואמרה שהיא מתכוונת שהיא רוצה לשלם רק הטיפ ולא את הארוחה (חס וחלילה), היא נגד לשלם חצי חצי. אמרתי: "אוקיי איך שאת רוצה" (וחשבתי על המשפט: "As you wish"). היא אמרה: "באמת אני רוצה לשלם". אמרתי לה: "מה שאת רוצה, מה שעושה לך טוב". אמרה לי בתגובה: "אני חושבת שזה לא בסדר שהגבר תמיד משלם, אני בחורה נאורה, מודרנית, מתחשבת, זה יוצא הרבה כסף, זה ניצול…".
לא הבנתי מה היא רוצה ממני, הרי זה מתפקידי כגבר לבן מסכן ועלוב לשלם.
אמרתי לה בצורה עדינה: "שמבחינתי אני חייב לשלם שהרי כך הנימוס המערבי קובע, איזו ברירה יש לי, לפיכך אני לא רואה בזאת פרגון". היא אמרה לי: "תתפלא, יש הרבה גברים זבלים, אני חייבת לשלם לפחות הטיפ". אמרתי: "בסדר מה שאת רוצה, לי זה לא משנה, מה שעושה לך טוב".
היא הוציאה את ארנקה הנכבד עם ידיה הנאות ופתחה את רוכסן כיס המטבעות. היא השחילה את אצבעותיה וחיטטה כאילו אצבעותיה לא מצליחות להכנס ולשלוף המטבעות לטיפ. לבסוף לאחר המתח הרב, נראה היה שנואשה, היא הוציאה את אצבעותיה והודיעה: "אופס אין לי טיפ לשלם, אני מצטערת". (העניין הזכיר לי את הסיפור של הרב והרבנית, פעם אחת הרבנית שאלה את הרב מה אתה עונה על ה'קשה' וענה הרבי: "אני אחשוב על זה", יותר מאוחר כשהרבי הלך לנוח הוא אמר לרבנית: "אה, כבר לא קשה".)
צחקתי בתוך נשמתי והתאפקתי לא לצחוק לה בפרצוף. ולא היה ברור לי מדוע היא לא ניסתה לשלם הטיפ באשראי? חשבתי שאולי היא לא רגילה באמת לשלם טיפ, אמרתי לה בפני פוקר: לא נורא, יהיה בסדר.
לאחר הדברים האלה נשאלתי על ידי השדכנית איך היה? אמרתי: "אפשר להגיד שזה היה כמו כמו שתי פגישות – הפעם הראשונה שלי עמה והפעם האחרונה שלי איתה".
חבל אמרה לי השדכנית, הבחורה סיפרה לי שהיא נורא נהנתה שנתת לה לשלם את חלקה בפגישה. היא רוצה להפגש שוב.
אמרתי לשדכנית שבאמת הפגישה הייתה טובה והבחורה מצחיקה מאוד. אולם יש בינינו פערים עמוקים בלתי ניתנים לגישור, עדיף שלא נפגש שוב.
דברים נאים שפורסמו בארץ ישראל על המסחר שעושים בזיו פניהם של לומדי התורה בעלי הצורה.
ידוע שביחסי מין יש עניין של שפה בין השותפים, פירוק מתחים, רבייה, תענוג וכן בריתות כשמדובר בין בני אדם ועוד.
גם נהוג להגיד שבתרבויות עובדי עבודה זרה קדומות נהוג היה לקיים יחסי מין במקדשים. ואיסור קָדֵשׁ וקְדֵשָׁה המופיע בתנ"ך מתייחס גם לזה ומשתלב בעניין, והשם הנגזר משורש "קדושה" מוכיח שכבר אז נהגו להגיד שהיו יחסי מין "קדושים" אצל עובדי האלילים שדרו בשכנות עם בני ישראל בתקופה ההיא. (יש במחקר המערערים על העניין הזה ורואים בזאת דברי דופי נגד האחרים).
כמו כן, האימפריה ההבסבורגית ידועה בבריתותיה השונות שהיו לה עם כל חצר מלכותית חשובה באירופה הנוצרית שזכתה בקשר נישואים עמה. בכך הם, ההבסבורגים, יצרו בריתות לעת צרה, הידקו את הקשרים שלהם, העלו את עמדתם ובמקרים מסוימים ירשו שטחים וחיזקו כך את כוחם.
דבר זה דומה לחצרות חסידיות במגזר החרדי כיום, המרבות בקשרי חיתון עם חסידויות אחרות, ולא עם בני או בנות גבירים ממוניים, כיון שחשוב להן לכרות ברית עם טייקון דתי שיעמוד לטובתן בעת צרה.
וגם במגזר הלא חסידי, המגזר הכלל אשכנזי, שושלת שטיינמן נשואה ומוברגת עם שושלת קנייבסקי ושושלת אלישיב כולה, והשושלות מוברגות זו בזו דרך הנכדים והנינים.
כדאי גם לשים לב לכך שבחברה החרדית ישנה צורת פרסום מיוחדת שקיימת גם אצל משפחת האצולה הבריטית.
הקורא יכול לזכור את פרסום חתונתו של הנסיך צ'ארלס עם ליידי דיאנה, אח"כ את פרסום לידת הילדים, אח"כ את אירוסי הנסיך ויליאמס עם ליידי מידלטון, אחר כך את נישואיהם, בהמשך את לידת הילד, ג'ורג', ולבסוף את לידת אחותו שארלוט. טקסים שלמים המוקדשים למשפחת המלוכה. ובטקסים הללו הזוכים לפרסום רב מהללים את את מוסד המלוכה ואת חברי בית המלוכה ובכך מקדמים את האינטרסים של בית המלוכה.
ואפשר לחשוב שאולי אנשים במעגלים מסוימים מעוניינים בפרסום עצמי ואין להם את התירוץ הקביל מבחינה חברתית להצדיק את הפרסום שהם רוצים על עצמם. אי לכך הם מביאים ילד לעולם (אולי במיוחד לפרסום). מיד עם היוודע הבשורה המשמחת, התקשורת "מעדכנת" את העם על הולדת פרי הבטן – יבורך פרי הבטן. כל העלונים והעיתונים מלאי ברכות כשגם המפרסם מרוויח בזכות כך רייטינג ופרסום לו ולמוסדותיו. וכן גם בהלוויה יש טררם שלם בדומה ללידה.
כמו הפרסום באצולה הבריטית, כך גם בחברה החרדית. כשנולד בן אזי יש טקס ברית מילה, ואם הוא בכור לא כהן או לוי והוא פטר רחם, יש לאחריו את פדיון-הבן. או אז העיתונות מתמלאת בצילומים של המפורסמים השונים שהיו באירוע המשמח הלז ומזוויות רבות ועם דמויות שונות. כך קורה גם בבר המצווה, באירוסין, בחתונה ובאירועים של הנכדים. טקסי פרסום למעמד העליון ודרך לחנך אותנו שהם חשובים וטבעי שזה כך שהרי זה בתקשורת. והעניין ממשיך גם במוות, עושים פרסום של מחלת הרב, ומבקשים שהציבור 'יתפלל', הציבור מנייס על העניין, אחר כך חלה הרעה במצב ומבקשים שהציבור יתפלל יותר, וכמובן הציבור מרכל יותר. ואז מודיעים שהמצב מסוכן וכעת הציבור בהיי ומרכל בלחץ. לבסוף יש הודעת פטירה, לוויה, וטקסים על הקבר. וכמובן מקפידים לצלם או להזכיר את הרבנים החשובים שנכחו שוב ושוב.
לדוגמה: מופיעה תמונה בעיתון ובה ידועני ציבור חרדים, ומתחתיה הכותרת 'מרן שר התורה גדול הגדולים צדיק הצדיקים וקשיש הקשישים הרב X איחל מזל טוב לרב הגאון ראש הישיבה ראש הראשים למדן הלמדנים ישבן הישבנים הרב Y, בחתונת בתו Z.
תופעה נוספת הקיימת בחברה החרדית, היא שימוש ברב כ'דוגמן מצוות'. בהתחלה, הייתה תמונת הרב רק תמונה של כבוד, או גילוי כי מאמינים בדרכו. כך היה לדוגמה אצל הרוסים במאה הקודמת שתלו תמונת מנהיג דגול כסטלין שמש העמים על הקיר.
אצל חרדים רבים נהוג לתלות את התמונה של הרב הנכון 'בעל ההשקפה הנכונה' על הקיר. למשל, תמונתו של הרב שך הייתה ועודנה תמונה מרכזית ברוב הבתים מהפלג הליטאי, ותמונת החפץ חיים היא רב מכר כבר מעל מאה שנה.
כיום כבר התקדמנו. התמונה היא גם קידום אינטרסים. אנו מעלים תמונה של הרב למען פרסומת למגבית של צדקה, הנראית מעוצבת כפוסטר של סרט חילוני או של מוצר צריכה. כמו מוצר צריכה סתמי המפורסם בחוצות הערים על ידי פרזנטורי הפרסום של היצרנים, על ידי דמויות של דוגמניות ודוגמנים הנחשבים בעלי מראה מצודד – כך מגבית של צדקה תפרסם פוסטר, ובצדו או במרכזו יש את תמונת הרב בעל לוק של קדושה וקרבה לאל.
במילים אחרות, תמונות הרבנים עברו אבולוציה, ומתמונות של אג'נדה הן נהפכו למקדם כלכלי. אחד ה'סטארים' או יותר נכון 'סטאר הסטארים', 'פרזנטור הפרזנטורים' ו'מכניס הכספים' המבוקש ביותר ושדמותו מכניסה סכומים רבים, הוא הרב חיים קנייבסקי שליט"א.
למעשה אני תוהה האם כאשר הרבה מן התורמים הן תורמות, אפשר שלא לחשוב האם מוכרים את הרב כ'סמל מיני'. ולכאורה דבר זה טוב באג'נדה של הציבור, מכיוון שהן תחנכנה את בניהן שיהיו כמו גדול הדור (קשה להתעלם מן המשמעות של המילה 'גדול'). כמו כן, העניין פותר בעיות של שלום בית, שהרי הן מתייחמות על הרב המוצלח והחתיך ובכך נענות לבעליהן.
חשוב גם לשים לב לאידיאל היופי בפרסום. אין כמעט רב בעל מראה מוזר, ובמגזר האשכנזי אין רב ספרדי בעל מראה חריג, המצליחים בפרסומות. ולכן, לדוגמה, לא נראה תמונת רב קצוץ זקן, או רב אתיופי שחור כצדיק שימכור מצוות ויכניס כסף לארגון הצדקה הזקוק לכספינו, לכספי אבותינו ולכספי ילדינו. העניין פשוט: מכיוון שכמו שבעולם הפרסום החילוני יש אידיאל יופי של הפרזנטורים, לדוגמה מבנה הגוף המחוטב של הדוגמנית הנראית בפרסומת (ואכמ"ל) – לנו יש אידיאל יופי של צדקות, ברם קשה שלא לחשוב שיש בו גם אפקט מיני.
ברם יש כאן חשש גדול שבמצב שבו יש רק דוגמנים זכרים (רבנים למיניהם), העניין עלול אולי לפתח תשוקה מינית כלפי הרבנים בעלי הסקס-אפיל החזק, וזה עלול חלילה להביא למשכבי זכור האסורים על פי התורה. לפיכך יש עניין לקדם פרסומות של "דוגמ-רבניות" או "דוגמ-טיפות" כגון הרבניות או המטיפות קוק, קולדצקי, והרבנית מבעלז, למען הגברים וכדי למנוע איסורים חמורים.
ברם יש כאן חשש גדול שבמצב שבו יש רק דוגמנים זכרים (רבנים למיניהם), העניין עלול אולי לפתח תשוקה מינית כלפי הרבנים בעלי הסקס-אפיל החזק, וזה עלול חלילה להביא למשכבי זכור האסורים על פי התורה. לפיכך יש עניין לקדם פרסומות של "דוגמ-רבניות" או "דוגמ-טיפות" כגון הרבניות או המטיפות קוק, קולדצקי, והרבנית מבעלז, למען הגברים וכדי למנוע איסורים חמורים.
קהילת קודש נימאנדעסלאנד ירושלים דאשכנז 