תגית: מעשיות יהודיות

זלזול ברב

אחד מאנשי הקהילה נוהג ללעוג ולבוז לפעמים לאדם המשמש כצלם על גבי מודעות המשמשות לגביית כסף מן העם.

אמרו לו: "מדוע אתה מזלזל בהרב הזה?!".

ענה האיש: מאז שהאיש הפך לעבודה זרה מותר לבוז לו. ככתוב: "כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא". "גם רב גדול יכול להפוך לעבודה זרה או עבודה זרה בשיתוף".

עוד בעניין:

מעשה ממשומד שיצא לתרבות רעה

הרבי שליט"א קרא מעשיה שהוא אהב מאוד וביקש לפרסם.


מעשה מחופשי משומד בעל תאווה שחישב לעצמו הקץ. וזהו סיפור חשוב שמספרים בהקהילה ב'הוורט' לאחר שנסתיימו התנאים בין הורי החתן להורי הכלה.


פרק א

לפני שנים רבות בארץ פולין היה אדם שהגיע ממקום ליד פראג שתחת שלטון האשכנזים. הגיע מכפר הנקרא בשם הורביץ, ושמו של אותו אדם שהיה איש עברי היה על שם עיירה זו, ונקרא שמו בישראל, שאול הכהן הורביץ. והוא היה ממשפחה חשובה ביותר שעקרה את מגוריה משפניא שליד אפריקה, ולכן היה שחור ככושי בן חם. וכן סיפרו שהוא מגזע תרשישים היות שסב סבו ידע לברוא גולמת (וזה משרתת שנוצרה מן האדמה על ידי שם השם שנכתב על קלף ותחבו בראשה, והייתה משרתת את סב סבו לעת זקנתו).

ודורות רבים במשפחה שימשו בקודש בקהילה, מרבנים עד עסקני חסד. אחד היה דיין, שני שתדלן, אחר שימש כאחד מז' טובי העיר, אחד היה מומחה להימלך בו לגבי לאיזה רופא ללכת ואפילו הגויים היו נועצים בו ואחד אפילו היה רב המדינה עם גושפנקא מטעם הקיסרות הרומית הטמאה.

והוא נישא לאישה מיוחסת בת של רב ושוע חשוב מהעיר וינה הקרובה. והם הקימו בית של חסד, היו מארחים מסכנים ודלים לסעודות החג והשבת ואפילו בשעת הדחק בחורף הקר לשינה. והיו גם חוסכים מפיתם ומפיהם מאכלם ומביאים לעני, וכל העולם היה מהללם על צדקותם הרבה שבאה על חשבון בניהם ובנותיהם שנצטערו נורא, אבל הם אמרו שכך מחנכים הילדים לתורה וחסד.

והם היו עניים משום שהם היו בזבזנים. בתחילה חיו בעשירות כי הוריהם עזרו להם. והם לא חסכו כלל. היו קונים דברים יקרים ומשליכים לאשפה. היו מקבלים סכום כסף מהוריהם והיו מבזבזים אותו על מסע במרכבות פרטיות כדוגמת אנשי המלכות. ולאחר שנפטרו הוריהם, נפלו לדלות, כי אחיהם ידעו שלא משנה כמה כסף יתנו להם תמיד העניין יעלם, בין לצדקה, בין לחומרא שעולה אלפי זהב וכסף ובין על שטוסים והבלים. והיו מטופלים בילדים רבים מכיוון שהאמינו שילדים זה ברכה. ור' שאול חשב שחשוב לו לאדם ללמוד תורה ולהצטרך לבריות. ולכן לא היה משיג הרבה רייכסטעלערין לפרנסת משפחתו הגדולה שמנתה עשרה בנים ובנות. ובדיעבד לפעמים היה הולך לקבץ מעות או היה מוכר חידושי תורה שלו לרבנים אחרים שהיו מפרסמים זאת בשמם. אך האיש היה עסוק מאוד ולא בטלן, משום שמסר שיעור בחינם בישיבה ובבית הכנסת ואפילו בעיירות סמוכות למקום דירתו. וכן היה עסוק בביתו כי אשתו לאחר לידת עשרת הבנים החיים ונוסף על עוד חמישה ילדים שמתו בקטנותם נפלה למשכב הנפש והיתה תמיד במרה שחורה.

ובמיוחד הייתה שונאת את בנה הבכור בשם ישראל. הייתה מעליבתו ומכהו גם כשלא עשה דבר רע. וזאת מפני שהיה הכי דומה לאביו. והיא שנאה את כל בניה ובנותיה מחמת חייה הקשים, ותלתה העניין בבעלה. אך לא הסכינה להכותו מחשש שיכנה מנה אפיים.

היתה אומרת לו שלא יצא ממנו כלום, שהוא גרוע מן השייגעץ ואפילו אם ירצה להשתמד שונאי ישראל לא יקבלוהו מרוב שהוא טיפש ורע מראה. וכן שלא ימצא שידוך וימות לבד כי שום נערה לא תחפוץ בו, אפילו המופקרת. ופעם אפילו אמרה לו שכשרואה את פניו, מושחת לה היום והיא חשה צורך להקיא את נשמתה וזאת כי הוא אדם מגעיל שנולד פגום.

ואכן ישראל בן שאול הכהן הורביץ הפך לנער עצוב ולאחר שימים הרבה שלא הייתה לו שלוות הנפש מפני שהיו צועקים עליו ומכים אותו לעת מצוא, הפך לאדם פזור דעת המתקשה בזיכרון ומחשבה.

והיה מתבלבל בהלכות הרבה, היה מברך בטעות שהכל על הלחם והמוציא על הירק וכן לא היה יודע להתפלל כראוי והיה מבטא את שם השם מספר התפילות ולא היה זוכר שאסור לומר את שם הויה.

ואביו שהיה צדיק גדול בעיני עצמו וברצונו, לא היה חושך שבטו בשביל לחנכו, ופעמים שהיה משאיר בו סימנים מן המכות בכדי שיתבייש וכך לא ישגה שוב. אולם ישראל בן שאול היה שוכח ושוקע בחלומות מחמת תנאי חייו המרים, כשחלם הוא חש חי וכשהיה ער היה חש מת. ואביו שראה שמעשי בנו לא נהיים מתוקנים מחמת המכות, לא היה אומר לעצמו שאין הדבר מועיל פה. הוא היה אומר שבנו עיקש ופתלתל וזו דרך היהדות להכות בנים שובבים, ככתוב: "חושך שבטו שונא בנו", ולאחר שהיה נזכר בזה הפסוק היה משלש את מכות בנו. ופעמים שהיה מכה את בנו זמן הרבה וארוך יותר מהזמן שהיה לוקח להתפלל מנחה מעריב בבית הכנסת.

ודבר זה היה משונה מאוד בהקהילה. ולא הבינו האנשים בשכנותם מדוע אביו ואימו של ישראל, הנראים צדיקים, מתעללים בו כאילו הוא יהודי והם גויים. אולם חברי הקהילה שתקו ואמרו שאינם רוצים לפגוע בכבוד התורה של אביו של ישראל, ר' שאול, שנחשב היה כגדול בתורה וכצדיק המסוגף בייסורים שזכה לדעת תורה, ולא עלינו סובל את בנו העיקש. [הג"ה וכאן המקום להגיד שיש לפעמים אנשים רעים הנחזים לצדיקים והם מתי מעט ובד"כ חוש הריח של עם ישראל מונע מהם להגיע לשררת הרבנות ובכך אין הם משחיתים את עם ישראל].


פרק ב

ויעברו הימים ויזרמו הנחלים ויגדל הילד ימה וקדמה צפונה ונגבה ויהפוך לנער. והיה תמיר כאילן גבוה משכמו ומעלה וגיבור ובעל כוח. ויהי היום וירבץ לו אביו ומעוצמת המכה וחוזק גופו של בנו ויפול אחורה אפיים ארצה. ויראה ר' שאול שאין בנו מתפחד הימנו וכן וירא שבנו ישיב לו מנה אחת פעמיים. ויפסיקו ר' שאול ואשתו הרבנית מהכות את בנם ישראל ויעברו לשאר הבנים והבנות הקטנים, אבל היו ממשיכים לענותו בדברים.

והבן הלך לישיבה ואביו אמר לראש הישיבה שישמור על בנו שמירה מעולה מפני שבנו חפץ ללכת בדרך רעה והוא מלא ברשעות כמעט עד מ"ט שערי טומאה. ויתעלל בו ראש הישיבה הרבה, וראש הישיבה היה אדם גדול שלא פחד מישראל שהיה קטן הימנו במידה, וזאת מפני שראה שהוא חלש ממנו ושאין לנער ישראל כל מציל ודואג. והיה מכה את הנער במקל ובחגורה, בסנוקרת ובאגרוף, וכן היה מעליבו מול כל קהל הישיבה, ויאמר לו מילים קשות כגון, עז פנים לגיהנום, חתיכה של אפסות מאופסת, הר של בשר עצמות וצואה. והדברים גרמו לישראל לחשוב מחשבות. וחשב בליבו שחייו רעים וצריך לשנות מקום או דרך וכך את מזלו.

ולאחר זאת השמירה המעולה ישראל החל מזלזל במצוות, מפני שראה שמכבדים את אביו ואימו ואת ראש הישיבה האכזר ושותקים על דרכם הרעה. ויאמר בליבו, כי הכל הבל הבלים ובעל הכוח הוא בעל הצדק. וילך בשרירות ליבו והיה מכה אנשים אחרים, מחלל שבת, אוכל נבלות וטרפות בפרהסיא (ואין כאן מקום להאריך על כל חטאיו). ויעש שם רע לבית אביו וחילול ה'.

ואביו נורא נצטער וחשב לעצמו שהבן צריך קירוב ואולי יחזור למוטב. וינסה לקנות את לב בנו במאכלים, שתיה כסות וכדומה וללא הואיל. ויהי היום ויצא הקול שבנו הלך לצבא המלך, השתמד ונעלם. ויחשוב ר' שאול שאולי הרעה באה על דבר אכזריותו אל משפחתו בשר מבשרו. ויצטער ויבוש מאוד מפני המלעיגים בו שהוא לא יוצלח ותיכף יזלזלו בו שכל משפחתו יורדת מן הדרך ולא יתחתנו עם משפחתו כאילו הם ממזרים. ויעש סיגופים ויקבל על עצמו להיטיב דרכיו ולנהג עם שאר ילדיו בכפפות של משי, באהבה ולא באכזריות. ויורה לאשתו להפסיק להכות ולהעליב את בניהם. ואכן מלאכתו צלחה ובניו הפכו לצדיקים ובנותיו לצדיקות ויעשו שידוכים חשובים מכל קצות אשכנז. ותהי משפחתו למופת ואף לא אדם אחד זכר את ישראל המסכן שיצא לתרבות רעה.


פרק ג

ישראל נעלם מלב הציבור וישפוך על ראשו מים טמאים וילך אל צבא הקוזאקים ויעש שם חיל והפך לקצין נכבד והם אפילו לא ידעו שהוא מזרע ישראל כלל. והנה היום והוא ראה קצין נאה עימו בגדוד, ויקשור עימו בדברים, וישאלהו מדוע הגיע לצבא, ויען לו הקצין שהוא ברח מבית אביו כי אביו היה מכריחו לשרת בבית הכניסה ושם כוהן הדת היה עושה בו מעשים רעים שאין הוא רוצה להרחיב על כך. וישראל חש אליו קרבה שהרי גם הוא ברח ממקומו כמותו, ויתקרבו זה לזה, ומחמת שלא היו עמהם נשים חשו לאחר זמן תאוה זה לזה, וזה בא בחביתו וזה בא בקורתו. ויחיו יחדיו בסתר נגד המוסר ודבר המלכות כפי שחיים עם אשה, וכל אחד מהם היה שוכח אצל השני מכל זיכרונותיו הרעים שהיו לו בחייו.

יום אחד הלכו להילחם למען המלך כנגד הצ'רקסים מארץ אדיג'ה. והמלחמה הייתה על דבר זאת שסירבו לקבל את מלכות המלך. והם סירבו לקבל את מלכותו מפני שהיה מאמין באותו האיש כשהם האמינו בדת מוחמד. וילחמו ימים רבים ויכבשו ערים בצורות רבות. והאוהבים היו מתחרים על כבוד הממונה עליהם בצבא המלך. והיו בודקים מי הרג יותר אותו היום ומי היה אמיץ יותר במלחמה באותו קרב. ויום אחד פגע באהוב נפשו חץ עופרת בליבו וימות. וירא זאת ויזעק צעקה גדולה ומרה ויקח את חרבו וינעץ בבטנו וחתוך בה כמנהג אנשי המזרח הרחוקים וימות. וישתוממו אנשי הצבא על אהבתם הרבה, ויקברום בקבר יחדיו, ובחייהם ובמותם לא נפרדו. וכך נסתיימו חייו המרים של ישראל מלאי הצער והחטא.

פרק ד


לאחר מותו עלתה נשמתו המזוהמה של ישראל השמימה. ותרא נשמת ישראל את הקב"ה והמלאכים מכינים לו המשפט. וכל המוני דרי מעלה באו לראות. וכן ראה גם מלאכים מפחידים הרבה המכינים מכשירי עינוי רבים להעניש את נשמתו.

ולפתע דממה דקה נשמעה וקול כרוז נשמע אומר בלשון הקודש, מ-ש-פ-ט! ויבואו מלאכים רבים ויביאו הוכחות רבות לכל עוונותיו, ולאחר כל מקרה של חטא שמו על מאזניים גדולות מזהב טהור אבן משקל שחורה קטנה וליד כל מצוה שמו אבן משקל לבנה קטנה. ומיד חיש המאזניים נטו שמאלה לצד של החטאים. ויבוא הסנגור ויגד שצריך לחשב שהוא כעין תינוק שנשבה, אבל בדת היהודית, שהרי אביו התנהג אליו כמו גוי. ולפיכך הוא לא קיבל המסורת של התורה והרגיש כאילו הוא גוי, הוא בעצם קיבל חינוך נגד התורה ולשנוא את התורה, שהרי כל חינוכו היה חילול ה' גדול. ועם זה דברי הסנגוריה נהיה שוויון. וכל דרי מעלה התחילו מתלחשים מה יהיה ורבים קימטו ואימצו מצחם, תוך כדי שמנועעים גופם כלולב, לחשוב על פתרון. ויהי לאחר שעות רבות, ולא קרה כלום. ויאמר הקב"ה במקום שאין איש, אני אפסוק, ויאמר הקב"ה: "זכאי!".

וישתומם הציבור בשמים הכיצד הוא זכאי ליכנס לגן העדן כשהוא מחצה על מחצה. ויבחרו שליח לשאול את הקב"ה, ויבחרו את אברהם אבינו עליו השלום. ויבוא אברהם אבינו וישאל את הקב"ה מפני מה כך פסק. ויען הקב"ה שבזכות יציאתו לדרך רעה הוא הציל את אחיו ואחיותיו מצער מכות והשפלות ההורים ובכך מנע מהם לצאת לדרך רעה, שהרי בזכות זה שנפל מן הדרך הישר גרם לאביו ואימו להיטיב את דרכיהם. לפיכך מבלי דעת הוא הציל את שאר משפחתו. ויבואו כל דרי מעלה לברכו על שיצא זכאי בהמשפט ויפצחו בריקוד 'הוא זכאי' שגם היום שרים להיוצאים מבית האסורים.

וסיפור מבהיל זה לא היה ידוע לאיש, אבל יום אחד רחל הצדקנית, אחד מל"ו נשים הצדקניות שבדור הזמינה מצבה לבית הקברות. ותבנה מצבה ללא גופת מת ותעמיד מניין להקדיש, וכתבה על מצבת האבן יד ישראל זכאי. ואף אחד לא שאלה כי ראו בה אשה עם שיגעון ולא צדקת.

ועדיין לא נודע הסיפור, אבל לפני מותה קראה לחברתה שגם היא הייתה אחד מל"ו נשים צדקניות שבדור, ותספר לה, והיא סיפרה ללבלר הקהילה וכן הביאה לו קולמוס ודיו מיוחדים. ותצווהו לאחר שנים הרבה שיכתוב וישאיר גנוז כדי לא לפגוע במשפחה של ר' ישראל. ויהי היום, לאחר מאה שנה ויעשו בדק הבית בבית הכנסת ויפתחו אפילו את כל הספרים לנקותם מאבק. וינערו את ספר הזוהר שהיה מלא באבק וברשת העכביש, ותוך כדי הניעור ויפול מן הספר נרתיק עור משונה וימצאו בתוכו ספר קטן עטוף בכריכת עור משובחה ויפתחו הספר ויקראו הסיפור וכך נודע הדבר.

סוף

מעשה משמחה המודרנישער ופנחס הטשאלמער

מעשה שנתקבל בהקהילה לפני שנים מספר. וכדאי לספרו בהקהילה אימתי שמתפרסמים דברי מחלוקת השקפתית בעם ישראל. וכל המרבה הרי זה משובח.


עריכה: מערכת כמראה הקשת


קראו לו שמחה ושם משפחתו היה שטורם. מינקותו תכונתו המרכזית הייתה הסערה. היה נוגס במאכלי אביו האהוב כהוריקן קתרינה, ומשאיר חורבן בצלחת וסימן של מערבולת בכוס. היה נכנס לשירותים בטריקת דלת שוהה דקה בדיוק 'על השעון', וביוצאו החוצה היה שוטף את ידיו בחיפזון מדויק של עשרים ואחת שניות ומנגבן חיש במשך עשר שניות.

משהתבגר הפך לווכחן גדול וידוע. היה תמיד שותק בתחילה, שומע את להגי הצד השני בשתיקה כשקט שלפני הסערה ואו אז היה פותח את פיו. היה אומר טיעון ועוד טיעון ועוד טיעון ואינו בוחל בטיעוני סרק ומערבב את דעת השומע. היה מכניסם ל'שוק' ונועל את הדיון עם מילתו האחרונה.

בסוף העשור השני לחייו הפך עם רוחות הזמן למודרני בעיני עצמו. היה תוקף את רוח ישראל סבא ברוח מצויה. לתקופה קצרה נעלם, ואנשים שחשבו עצמם יודעי סוד אמרו כי לבושו בתקופה זו היה ירוק. לאחר מכן הפציע שוב ולשיער ראשו סימני התארכות מיום ליום, עד אשר היה תמיד מתנופף במרוצתו או ברוח.

הרבה מחבריו נפגעו מהתנהלותו. אולם הוא הבין מגיל צעיר את הביטוי 'משיב הרוח ומוריד הגשם' (כשאדם רוצה להשיב רוח שומה עליו להוריד לעצמו שתיה) , מכיוון שאהב מאוד לעשן והיה זקוק לשתייה, דאג תמיד לשתייה אמריקאית קרה וזמינה לו ולחבריו מושאי ווכחנותו. חבריו נהנו מנדיבותו ההרסנית לארנקו והיו מסובבים אותו ככלה בחופתה ושכחו את היעלמותו. ונהוג היה לטעון עקב תופעה זו שיש לו כריזמה.

גר הוא בעיר הקודש ירושלים. איווה למושב לו את הרובע היהודי בגלל האווירה הרוחנית של העיר העתיקה על שלל מקומותיה הקדושים, כשבראשם כיפת הסלע שהזכירה לו את בית המקדש ואת אימו.

מנהג ישן ונושן יש אצל תושבי ירושלים הלבושים כמו בימי העידן העתיק של מלחמות הדת באירופה, ואשר כינויים 'טשאלמערס', או 'צַ'אלמֶערְס' בלשון עברית של הציונים, לעבוד בשעות הלילה בגיוס כספים למען משפחות במצוקה. מנהגם היה לפשוט בצורה שיטתית כעזים בשדה המרעה. ותמיד היו מכריזים שאין הם עובדים למחייתם, ועניין זה הפך לאבסורד ידוע, והחילונים היו מאמינים להם ואומרים: "הנה תראו החרדים אינם עובדים".

היה צ'אלמער שמן עם כתונת פסים אשר צבע הבגד היה כחול והפסים לבן. משהו המזכיר את סמלה של המדינה שכלפי חוץ אינם מכירים בה. הצ'אלמער, אשר שמו היה פינחס, אהב לאסוף כספים ברובע והיה פושט כל יום שלישי על ביתו של שמחה מיודענו. שמחה היה תמיד טורח להזמינו לביתו פנימה. הזמינו לשתיה, לסיגריה, קוגעל טוב, ברנדי בהכשר הבד"ץ העדה החרדית, וכמובן ויכוח טוב על ענייני השעה.

ככל שהרוח המשיכה לנשוב בעולם ולהניע את האבק ממקום למקום, שמחה הקצין והפך לאחד מראשי מחנה החרדשים הנאמנים. הקים בית ספר מעורב לילדים וילדות חרדים בשם 'הקידמה והמיניות הבריאה'. חילק אמצעי מניעה בשם תכנון נכון של המשפחה. ועוד שאר יוזמות השאובות מחיי הרוח של הגויים. וכדי לפנות לו עוד זמן הגרש מאשתו הטובה, ונוהג היה לומר "המטרה מקדשת את האמצעים, אני נשוי לדרך ולאמצעים, לא לאשה. אשה באה, אשה הולכת, אך המטרה נשארת".

יום אחד החליט להקים מרפאת מוות להפלת עוברים של נערות חרדיות במצוקה שלא קיבלו חינוך מיני, כיון שלא למדו והתחנכו בבית ספרו של שמחה שלנו. בזה אף הציל הוא הרבה נערות מיציאה מירידה מדרך התורה, אשר גם עלולה אולי להוביל שאולה להתאבדות, וכך מנע עבודה מן ה'חברה קדישא'.

על חוצפה זו הצ'אלמערס אשר היו אדוקים מאוד בדתם לא יכלו לסלוח. החלו הם מתאספים ליד ביתו וצועקים 'געוואלד'. פצ'קווילים כיסו את מרחבי ביתו כשטיחים פרסיים בארמון השאח. ומכולם מביטה תמונתו ושמו, כמו הזבל של מועמדי המפלגות לפני הבחירות.

שמחה שם לב שפינחס הצ'אלמער פסק מלהופיע. הבין הוא שסוף כל סוף כנראה גם בענייני הכסף יש לצ'אלמער גבולות אדומים מחמת המרפאה להרג עוברים. שמחה שהחל להשתעמם היה הולך לטייל באזור מגוריו. ומכיוון שפחד לצאת מביתו בזמן המחאה הלילית מול ביתו, היה יוצא מחופש לכמותם, כצ'אלמר ותיק ובעל ניסיון.

יום קיץ אחד, עת בגדיו היו אצל המכבסה, חשק לצאת. בהתחלה חשש ועל כן התאפק. אולם לאחר זמן, נשבר. יצא לרחוב והלך לטייל לכיוון העירייה. כשהגיע לכיכר החיילים שבין החומות לעירייה, רכב גדול נעצר לידו בחריקה ומשם יצאו אנשים רעולי פנים כאנשי דאע"ש וחטפוהו.

נתברר שהם היו חברי תא המחתרתי של 'התנועה למען האקשן בימי הקיץ הארוכים' הידועה בשם 'קנאת השם'. הם חטפוהו והחליטו שיוציאוהו להורג בסייף מתוקשר מול המצלמות כמנהג קודש דאע"ש. הכינו את כל האביזרים ובינתיים השאירוהו בבית המסתור אשר בשכונת 'בתי הונגרים'.

שמחה היה עצוב. חשש שהוא הולך למות. עשה חשבון נפש וראה שחי למען קדמה אשר אינה שווה אפילו כלום. ונתחרט על תמימותו הרבה ועל אמונתו בצדק האלוהי והאנושי. לפתע שמע את הדלת נפתחת, וראה את פינחס הקבצן, חברו לשעבר, נכנס.

פינחס התיר את האזיקונים שבהם היה קשור, העמידו על רגליו. שלף מלבוש צ'אלמערי משקית שקופה ומרשרשת והורה לאסיר לשעבר להתלבש. במהירות רבה יצאו הם מן הבית לכיוון שכונת גאולה, כשבדרך הם רואים קבוצות נערים מדברים בהתרגשות על החטוף ועל הוצאתו הקרובה להורג.

כאשר הגיעו למעבר הגבול בין שני עברי רחוב יפו, בין שטראוס החרדי וקינג ג'ורג' החילוני, עמדו להיפרד. או אז לא יכול היה עוד שמחה להימנע, ושאל את פינחס מה שהציק לו בשעה האחרונה: "מדוע הצלתני?".

ענה לו פינחס: "מינקותי אמרו לי שכל מי שאינו כמוני וקהילתי הוא גוי, ויש לנצלם כי הם רשעים וטיפשים. אולם אני אתך דיברתי וראיתי את התנהגותך הנחמדה, ותמיד גם הענקת לי מתת נדיבה ואירחת אותי כיד המלך, ולפעמים עד שעות מאוחרות ועד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. הבנתי שלא כל מי שאינו כמוני הוא רשע ובן מוות. למדתי ממך שמותר לעבוד. ואכן החילותי לעבוד בשיווק דרך הרשת וכמובן בסודי סודות, ורק המשכתי לבוא אל כבודו מתוך הרגל, כאדם המבקר את רעהו. ולהגיד למתת של כבודו 'לא', לא יכולתי מפני הכרת תודתי, לפיכך קיבלתי את המתת. מכסף זה ארגנתי כולל עם מלגה לאברכים שיסרבו לקבץ נדבות. וכל זה היה בשקט גדול. וכלפי חוץ היה לנו כולל לקנאים. ומפאת קנאותי, כביכול, נודע לי שאלו שחטפוך שמוך בו בבית, ובכך יכולתי לחלצך. עלה והצלח והמשך לשלוח את לחמך על פני המים".

מעשה בבת מלך שאהבה חומות

סיפור מבת מלך שאהבה חומות ולא רצתה למצוא את זיווגה ונוהגים לספר העניין לבנים ובנות שהגיעו לפרקן ולא מצאו את זיווגם או לאחר  או לאחר שאלטער-בחור או בתולה זקנה נתארסו או נתחתנו לאחר שהיו ברווקותן שנים הרבה מאוד.


היה מעשה פעם לפני שנים הרבה במלכות קטנה באשכנז בת מלך נאה וחכמה שאהבה חומות. נהגה היא לדבר על חומות, תלתה ציורים של חומות עירה בחדרה, סידרה את שיערה החום כחומה. והייתה אוכלת אוכל בצורת חומות מעוכות ומעמידה המזון בהצלחת בצורה של חומה ומגדל. גם בגדיה היו כמו חומות ונהגה לפשוט אותם דרך שער הבגד שהיה שער החומה כביכול ומקפדת הייתה לרכוש בגדים יקרים וכך לחוש שהיא מוגנת על ידי לבושה היקר המראה שהיא נאה ובעלת מעמד משאר בני אדם. וכן, ולא הרבה ידעו זאת, היא לא יצאה מחומת עירה כלל. והמלך ואנשי החצר לא חששו לייחודה התמוה בעניין. אמרו, עד חתונתה העניין יעלם אף כי לא הבינו מה פשר עניינה בחומות.

כשהגיעה לגיל כ"ח, בת המלך עדיין לא הסכימה לפגוש לדין ודברים כלל בני מלכים נמוכים כי אמרה שאינם נראים כחומה גבוהה וחזקה. אמרה היא שרוצה בעל כמגדל תלפיות. ולא ידעו המלך, המלכה, השרים ואנשי החצר מה לעשות. ניסו לשחדה במטעמים ומיני מגדנות ולא עלתה בידם. ניסו לעוור עיניה על ידי דורנות תכשיטים ולא הועילו. ויעמידו בפניה תנאים וגם לא הצליחו. וישלחו לאנשי הדת בקשה שיתפללו לפני האל יתברך למענה, ולא נתקבלה תפילתם. ויוואשו ויגידו כי מה' נעשה הדבר.

והם לא ידעו שהיא אהבה פעם בן מלך שנודע לה בחצר אביה והבן מלך לא נהג בה כהוגן, היה מזלזל בה והיא חשבה לבסוף שהוא אהבה רק בשביל כספה וכבוד משפחתה ולא אהבה באמת כאהבה שאינה תלויה בדבר, אלא כאהבה התלויה בדברי אביה.

ויום אחד הגיע איש דת החשוב ביותר בהמלכות ואמר להמלך והמלכה, מצאתי בספרי הקדמונים עיצה להעניין. ויאמר שראה כתוב במגילת ספר עתיקה מאוד שצריך להפחיד את הבת ולמרר את חייה כדי שתרצה לעזוב את ביתה וזה אפשר בדרכים הרבה מכליאתה בחדר, צמצום מאכלה ולבושה עד החרמתה מעולם הבא ולאיים עליה במעשיות יראה ופחד שיבואו עליה יסורים נוראים בשמים. וכך תציית לרצון הוריה ותביא להם פרי בטן ונחת מצאצאיה שהרי אין אשה אלא ליופי ובנים להבעל ולמשפחתה. והמלך והמלכה לא רצו לעשות רע לביתם, אבל איש הדת הביא פסק שהם חייבים מפנים שאם לא יעשו כך, כל בנות המלכות עלולות חלילה לנהוג כך ולהפוך המלכות לתוהו ובוהו. ויעשו כדבר אדון הדת וללא הואיל, הבת הפכה עצובה וכבר לא נתפחדה מאנשי הדת והחלה עושה דין לעצמה כנגד דת האל על פי המסורת ותאמר שיש כאן דברי רמאות המעורבים בדברי אמת ולא כך הוא רצון השמים – ומני אז נהגה בשרירות ליבה לפי הבנתה את האל ונעשה נזק מהעניין.

ויום אחד הגיע איש דת שלא היו לו תלמידים הרבה שיש שאמרו עליו שהוא כופר והוא אמר להפסיק הרדיפה, וחצר המלך קיבלה את דבריו. אמר בליבו שיש לחשוב ולהבין מדוע נוהגת כפי שנוהגת. והוא החל מדבר עמה ולשמוע את קורותיה. ופעמים שהיה מציע לה לצאת עימו ברכיבה מחוץ לעיר והיא אמרה שאין רצונה בכך והוא לא הבין מדוע אך הוא שמר הדבר.

ויהי היום ויגיע בחור אציל אל העיר ונימוסיו ומראהו היו ללא דופי. והאיש היה חכם ומדבר דברי טעם ואהבו אנשי החצר להאזין לדבריו. ויום אחד יצא לטייל עם בת המלך והוא הציעה לה לצאת מן העיר אל היער והיא אמרה שאינה רוצה אותו. הוא לא הבין מדוע, וינסה שוב ותמאן. ויבקש ממנה ביאור ותאמר שאינה חפצה לברא. ויתיעץ עם איש הדת ויאמר לו איש הדת שכנראה בזה טמון הסוד, היא הורגלה לא לצאת ממקום המוקף חומה שבו היא חשה בטחון ואולי בעניין טמון סוד פחדה לצאת מן החומות ולהינשא.

והאציל חשב על העניין זמן רב, ויום אחד הציע לה לרכב יחדיו על סוסים ברחובה של העיר. ויבעט בחזקה בסוס ליד שער החומה ויפול מן הסוס אפים ארצה. ותבהל הנערה בת המלך ותבוא לעוזרו ויאמר לה בחיוך היה כדאי ליפול למען שתצאי מן החומה בלא ששמת ליבך והנה לא קרה עמדך דבר, "חומות הן לאויב, לא לאוהב". ויגיד לה אולי תחפצי לעשות משחק מי רוכב יותר מהר על הסוס שעימו? ותאמר הן. ויגיעו אל היער וילכו ביער אנה ואנה ויגידו מה נורא יפה מראה השמיים, העצים והארץ ושאר מיני אמירות כגון זה, וישובו העירה. ולא הרחיק הזמן והיו דוהרים על הסוס לכל מקום, וישם לב המלך שהם מעבירים הזמן הרבה יחדיו. וישאל האב את ביתו האם נפשה נקשרה בנפשו? ותען: הן. ותבקש ממנו לארגן הנישואין.

בעניין  האנשים האוהבים שמציקים להם – מעשה מוזר שנתגלה לאחרונה

מעשה, המספרים לאנשים עצבים, העוסק במידה מפורסמת של אחד מרבני הקהילה ובתוך המעשה פשט גדול בנפש האדם ומפני מה מריבות בין בני האדם עושות חיזוק גדול לריעות בין האנשים בהעולם. מעשה משונה זה הנתגלה לאחרונה וצריך לבדוק עד כמה הוא מהימן או האם עסקן ניסה להסתיר המעשה.

מעשה ברבי הקדוש מברבי גרונם מנימאנדעסלאנד כשהיה צעיר אהב היה לעשות מעשי "פרובוקצייע" בלשון אשכנז. היה מכריז הלוך ושוב שהאנשים אוהבים שמציקים להם. ולפעמים אנשים לא היו יודעים איך לקבל זאת. והרבי שהיה מפורסם כאדם האהוב על הבריות החליט לפייס אותם. אולם הרבי עדיין האמין בפרובוקציות. חשב הרבי מה לעשות. והנה מצא פתרון. החליט לשאול את נשואי 'הפרובוקציות', האם הם כועסים עליו? הם שנתביישו להודות שהם כועסים, היו מכחישים זאת וחוזרים לדבר עימו כבימים ימימה, העיקר להראות שהם לא כועסים עליו. ובכך הרבי הקדוש המשיך לעשות פרובוקציות ולשמח אנשים, והכל כדי לעשות חסד. (וכמובן לא היו כועסים מבחינת המהות אלא היה זה לזמן קצר ויבואר לקמן.)

לאחר שנים הרבה יום אחד היה מעשה מפורסם בתלמידו המובהק של הרבי, שהתנהג כאילו הוא כועס על הרבי. התחילו מרננים בקהילה כל הארחי-פרחי שבאו לאכול לחם-חסד בקהילה העשירה, שהרבי טעה, מפני שבשום מקום בעולם לא נהוג כך והנה רואים שהרבי הכעיס אדם ואין הוא נהנה שמציקים לו. שמע זאת הרבי, אמר להם הצדיק הקדוש: כל הטעם שהוא נראה לכם כועס, כאילו עובד עבודה זרה, וניתן לראות שמא הצלחתי להכעיסו, כביכול, זאת כיוון שהוא רוצה להציק לי כי הוא יודע שהאנשים אוהבים שמציקים להם והוא עושה זאת כדי לעשות לי קורת רוח.

וכשהרבי היה זקן היה פעמים משומם. החל הוא מעניק לעצמו מכות מרדות נאמנות. ומי שלא ראה את הרבי מאושר לא ראה אדם מאושר מימיו, וזה ממש כדברי החכם האשכנזי הגדול והידוע פרידריך ניטשה (שאמר שהאדם איש מלחמה וכשאין לו עם מי להילחם נלחם כנגד עצמו).

ופעם אחת היכה הרבי שוטר באומרו שגם השוטרים אוהבים שמציקים להם. שמוהו בבית התפיסה. כששחררוהו, הרבי שמח שמחה גדולה ביותר. הרבי הסביר להציבור דלאחר שהשוטרים הגויים הרשעים ראו שאני נהנה בכלא ואני לא מספיק מקריב וסובל. החליטו לשחררני, והעיקר להציק לי כדי שתהיה לי קורת רוח, ועלי נאמר, "צדיק וטוב לו".

והוסיף הרבי בפעם אחרת ואמר דגם אם תימצי לומר שהאדם כועס זהו רק לזמן קצר. והמשיך וביאר ביאור שאפילו גדולי חוקרי הנפש אוכלי הטריפות ובועלי הנידות אינם יודעים, כשאדם כועס או שמח, הוא חושף את רגשותיו ולאחר זמן כשנח מכעסו וחמתו שככה, הוא רק זוכר שרעהו הוא חברו מכירו ויודע את רגשותיו היטב ואינו זוכר איך העניין קרה. ומתוך כך נהיה חבר-נפש של חברו שהציק לו ומיד מציק לו שוב וכך הם נעשים אוהבים גדולים. וזו דיאלקטיקה של גאורג פרידריך וילהלם הגל.

וזו הסיבה שאחינו פון די-אוריינטאל-געמיינדשאפט, חיים טוב עם נשיהם וזה כיוון שהם מכין אותן מכות נאמנות (כך על פי השמועה וייתכן שאין זה אמת כלל). ועל זה נאמר: "נעתרין מכות אוהב". ויש פעמים שהאשה משיבה לו ארבעה וחמישה עם המערוך מיד לאחר "ההפרשת-חלה". וזו מצוה גוררת מצוה, ומתוך כך זוכים לאהבה ואחווה ויש שלום בית.

ושלום זהו שמו של הקב"ה ומתוך שיש ביניהם שלום, יש להם גם אמת, שנאמר האמת והשלום אהבו וזה כדאמרי אינשי אהבה אמיתית או בלשון נימאנדעסלאנד ריכטיגע ליבע. אומנם הרבי אומר שהיום לא אכשר דרא ואהבה זהו מדע מזויף. ועל זה נאמר, כביכול, בשיר השירים "לא היה ולא נברא".