תגית: מפעל לבחורים

על הרווקות בחברת האדוקים החרדית – כתבנו לענייני תרבות

4 תשובות

מאמר נאה מאת כתבנו לענייני תרבות בעניין בעיית השידוכים נפוץ בקהילה בזמן האחרון. חשבנו שאולי העניין ימשוך גם את נפש קהל הקוראים פה, ולכן החלטנו לשתף הציבור. יש הבדלי נוסחאות כנהוג בעניינים הלו, מי שרוצה שיעשה בחינה של זה לעומת זה.

החברה החרדית כמו ברוב העולם סובלת מתופעת הרווקות המאוחרת. תופעת הרווקות תמיד הייתה והיא אינה חדשה. כיום הציבור שלנו התעצם מספרית ולכן התופעה מורגשת ולכאורה גדלה יותר.

למדתי בטובי הישיבות גדולות במגזר, ישיבת בית מתתיהו וישיבת פוניבז'. ובשידוכים אני מה שמוגדר אצלנו כ'טיפוס', כלומר, אדם חריג מעט בעל אג'נדות עצמאיות ולכן מסווג כאחר במקצת.

ידעתי אינטואיטיבית ששידוך רגיל לא יתאים לי או כי לא אתחבר או כי היא או הם במשפחה שלה לא ירצו אותי. ועדיין כשהתחלתי שידוכים בגיל 23 ומחצה בערך חשבתי שאתחתן עד גיל 25.

חשבתי שזה טוב להתחיל שידוכים מאוחר קמעה מחברי, כדי להתבגר יותר, וכן ללמוד יותר ולהנות מחופש ומפחות דאגות כבחור ישיבה.

עם הבחורה השנייה שלי התארסתי. וחשבתי שאני הולך להתחתן לפי התוכנית ועוד להקדים, מבחינת גיל נישואי, בני משפחה אחרים בנושא. האדם חושב וה' צוחק… מספר שבועות לפני החתונה השידוך נשבר למגינת ליבי.

ידעתי שלהיות שבור שידוך זה לא טוב במגזר, אולם לא ידעתי עד כמה.

מני אז התחלתי לחוש רוח אחרת ממציעי השידוכים, כנראה כי יותר קשה למכור אותי בשוק השידוכים. כיום אני רווק מקצועי זקן המכונה "אלטער" בוחר. וכל הדודות הזקנות במשפחה טוענות שאני סתם בררן שלא מספיק בוגר לסגור שידוך ולעבור לשלב הבא בחיים.

הרווק כאחר בשוק השידוכין

הבעיה של קושי במכירות של הרווק החרדי המתחיל בשוק השידוכים קיימת לא רק בטיפוסים או שבורי שידוך. למעשה כל רווק מעל גיל מסוים הופך ל'אחר' שקשה למכור אותו בשוק השידוכים ולחשוד בבעיות של רווקים; בעיות בתחום הדת, מידות, במיניות, במוזרות וכדומה.

גם החברה החרדית מחנכת את צעיריה לחנוק את האופי שלהם עד לחתונה, כדי שזה לא יזיק בשידוכים. הרווק המבוגר המצוי כבר לא חונק את עצמו (אולי כי הוא כבר לא יכול לחמוק את האופי שלו יותר) ואז זקנות הקהילה והמשפחה אומרות שנכנסו לו ג'וקים לראש.

הקפיטליזם של היהדות החרדית, שידוכים ויד נעלמה

פעם בחברה החרדית הייתה רוח קהילתנית קולקטיביסטית, כיום הושפענו מתרבות המערב ואנשים רוצים להגשים עצמם. כל זה לא חידוש. אולם העניין יוצר מהפכה דתית-קהילתית אצלנו. לדוגמה, פעם אדם היה מקים ישיבה לכל מי שרוצה. כיום יש לראש הישיבה המצוי מפעל לבחורים עם חלום להפוך למותג בתעשייה ולהיות ידוע כראש ישיבה למצוינים. כתוצאה מכך יש ברירה בין הבחורים המתדפקים על דלתות הישיבה והתנערות מהמחויבות הקהילתית-קולקטיבית. הוא כיום מתנדב שלא מחויב לחברה או לה', והוא החליט לפתוח ישיבה כדי לעודד תורה ולהרוויח אצל האל וכן להרוויח שם-טוב בחברה, מי שלא מתאים שיחפש מקום אחר. ולכן גם בהרבה ישיבות כאלו מן הרגע שבחור חווה קשיים מרחיקים (בלשוננו: להעיף) אותו מבלי לנסות לעזור לו. וכך גם בעוד תחומים, וכן הקפיטליזם של היהדות החרדית חדר גם לשוק השידוכים.

השדכנים המקצועיים כיום (מתוך אלו שאני מכיר) לא כל כך מונעים משליחות או מחויבות לדאוג לעם ישראל או לעשות חסד עם בן אדם במצוקה זוגית. הם מונעים מרצון לכסף, כבוד או הספק הישגי או הספק דתי. לפיכך ברגע שהבחור מגיע לגיל רווקי מופלג הוא הופך ל'אחר', ואזי השדכנים המצויים משיקולי שוק יוצרים יד נעלמה המתעלמת מהרווקים המבוגרים ובכך מנציחים את מצבם הרווקי של הרווקים הזקנים.

בכל ישיבה נורמלית נהוג שיש נציגות רשמית או לא רשמית בישיבה המהווה כתובת לשדכנים והמציעה את סחורת הבשר התורנית של הישיבה לציבור הרחב. ברם ישיבות רבות רוצות להרחיק את אותם הבחורים כבר, בחורים שמבחינתם מזיקים לתעשיית הישיבה שלהם. הבחורים הרווקים הם בעלי אג'נדה ופחות בעלי שם טוב שהרי אנשים משערים שלא סתם הם רווקים… לפיכך אנשי הממסד מתחילים להצניע את הבחורים הללו בשוק השידוכים. וכעת הבחור הרווק המבוגר הזקן בשוקת שבורה.

בחברה החרדית הנוהג הוא שלא מתחילים עם בחורה שמוצאת חן – זה אסור או שזה מעשה שלא יעשה. וכן בחור השרוי בישיבה לא מכיר בנות ולכן לא יודע עם מי להתחיל, שהרי החברה החרדית נורא מופרדת בין המינים. וגם אם בחור הישיבה הפך לבחור ישיבה בדימוס, הוא כבר באופיו לא מורגל בעניין. ובעצם מחכה שהוריו או שדכנים ימצאו לו משהו בהתאם לתכתיב המקובל. אולם הוריו והשדכנים כשהתחיל שידוכים נכשלו בלמצוא לו שידוך שיתאים לו. לפיכך הוא בעצם מחכה לנס או לביאת המשיח.

נישואין כטקס מעבר

וכאן נכנסת בעיה חדשה. לפעמים בחור חושב שהוא כבר מתבטל או עלול להגיע לבטלה בישיבה והוא מעוניין לעבוד. הוא יתקשה למצוא משהו, מעבר לחוסר הכשרתו לחיי העבודה. בחברה החרדית ולא רק, מתייחסים לרווק כילד וכחסר אחריות וכאחד שלא משלנו. לפיכך לא ממהרים להעסיקו בתוך החברה שלנו. הוא בעצם לא עבר את טקס החניכה או טקס המעבר להתקדם לשלב הבא בחיים, שלב הנישואין.

אז כעת בחברה שלנו הרווק הופך להיות מנודה. הוא בישיבה ולא חלק מקהילה או גר בשכירות לא ליד הקהילה המשפחתית שלו. השדכנים לא אוהבים אותו כי הוא סחורה קשה וגם כשהוא בקשר עם שדכנית היא רואה בו ילד קטן שלא מבין את העולם ומעדיפה לדבר עם הוריו.

תהליך ההתבגרות של החרדי הוא "חיידר", ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, כולל, "שטעלע" (משרה תורנית). התהליך נקטע כל עוד הבחור רווק.

לכן צריך לקדם יחס חדש לרווקים ולאפשר להם להתבגר במגזר גם ללא חתונה. הם לא חייבים להתפרנס בשדות זרים. ואם לראשי ישיבה אין כוח לדאוג לרווקים מבוגרים, אז צריך לפתוח מוסד ייעודי חופשי יותר מישיבה למצב זה. שם יהיה מישהו שאחראי לשידוכים ויועצים לקידום אישי והרווק יוכל להתפתח וימצא את מקומו ולא יקבל יחס של סרח עודף.

רווקות חרדית מודרנית ובנות רווקות

אני חרדי מודרני וכבר לא בישיבה, אלא בשוק העבודה ולאחר תואר. ויהיה מי שיגיד: מה זה קשור לרווק עובד או לחרדי מודרני עובד?
דעתי היא שהיחס המגזרי שלו זוכים הרווקים מושפע מהיחס לרווקים התורניים-ישיבתיים. ברגע שיהיה יחס הוגן יותר לצעירים רווקים "קשישים" אלו, אז כל המגזר ישנה את היחס שלו כלפי הרווקים החרדיים ככלל.

אני לא מכיר מספיק את עולמה של הרווקה החרדית ולכן אני מדבר על עולמו של הרווק החרדי. אולם אני נתקל בעדויות שמיעה מנשים שגם רווקות מבוגרות סובלות מחוסר עניין של שדכנים וכן מיחס עוין של המבוגרים בחברה ולפעמים גם השפלות.

מה הפתרון לרווקות בחורות איני יודע. אולם גם פה אני מאמין שאם ימצאו פתרון לרווקים זכרים זה יעזור גם לרווקות.

הרווק הבודד והמסכן כשוט חברתי

למעשה אני חושב שאין אינטרס לממסד החרדי לשנות המצב. בחברה החרדית יש צורך לעודד צעירים להתחתן ולהיכנס לתלם גם במחיר של עוני כבד שהרי אחרת סרבני הנישואין עלולים להיות רווקים לנצח או לזמן ממושך. לכן צריך את מוסד הרווקות המאוחרת כשוט המונף אל על מעל ראשי הצעירים למען ישמעו ויראו ויכנסו בעול נישואין בחברה על ידי טקס מעבר-חניכה-נישואין. וייתכן שממסד צודק…

שנזכה לבנות אחת מחורבות ירושלים

ההפחדה משחררת – מעולם הישיבות

2 תשובות

בעקבות ההצלחה הגדולה של המדור מעולם השידוכים, עלתה דרישה וצורך להקים מדור חדש בשם מעולם הישיבות. והנה כעת העלנו רשומה העוסקת בישיבה הקטנה. הכותב גם דאג לטבל את דבריו עם מוסר השכל לתועלת הקהל שרוצה לשפר את מידותיו. נקווה שתהנו, הציבור כמובן מוזמן לשלוח למערכת סיפורים על עולם הישיבות ואם הם יתאימו לפרסום נשמח לפרסמם.

בעולם שלנו יש הרבה אנשים טובים וגם אנשים רעים. ולפעמים אותם אנשים רעים משתחלים למוסדות דתיים. אין זה אומר שהדת מושחתת, אלא הדת היא עשירה ומכילה מאוד ולכן יכולים לשהות בה גם אנשים רעים. ועל כן שומה עלינו להוקיע את האנשים הרעים ולבער הרע מקרבנו, גם לאחר זמן. והמשימה שלנו היא לא לברוח לעולם אינדיבידואלי או לתחום שהוא חסר דת כמו עבודה בבנק או עבודה כטוען רבני, לעומת עבודה בישיבה או כרב. אנו צריכים להיות האנשים הטובים במערכת. זו טעות לנטוש המערכת. אם ננטוש המערכת אנו מפקירים אותה בידי האנשים הרעים. עצוב מאוד.

ברצוני לספר לכם קוראים יקרים סיפור על אבנר שיפמן המכונה הרב שיפמן. אבנר שיפמן היה אחד הר"מים הישיבה (ראש מתיבתא – מרצה בישיבה), הוא לא האמין שצריך לחייך לבחורים הצעירים, נערים בין גילאי 13-17. הוא האמין בהפחדה משחררת. אני לא זוכר אותו מחייך אף פעם, אפילו לא חיוך של רשעות.

הוא האמין בהפחדה שיטתית. תמיד היה הולך עם מבט מצמית. גבות כפופות ועיניים חודרות. גם היה מקפיד לקפוץ את פיו בצורה מאיימת. הוא היה גם בעל מבנה גוף חזק ודאג לרתק פיזית בחורים כשבא לו. אולם הוא לא היה מכה. (לא ברור אם הוא היה תמיד מפחיד משחר נעוריו או הפך לכך).

היה לו מצח אדמדם ואני חשתי תמיד שכתוב לו על המצח Danger ᛋᛋ ☠ ולכן התאמצתי לתפוס ממנו מרחק. אם הוא היה עובר במעבר בין הטורים שאני עברתי בו, הייתי עובר לצד השני. אם הוא היה בכניסה להיכל, הייתי חושב פעמיים האם שווה לעבור לידו. אם הוא היה אחראי על השבת-ישיבה, לא הייתי מגיע.

הבן שלו שלמד איתי באותו שנתון היה טיפוס די שנוא בשיעור (כיתה, שכבה). ולא היה ברור לי מדוע, אולי כי הוא היה תקופה קצרה אלים קצת, הוא למד להפסיק וכך החל להיות אהוד. הזיכרון הראשון שלי בישיבה ששפרלינג הנאצי (הוא היה נראה כמו דמות הנאצי בספרי הקריאה החרדיים כגון אפור השיער ב'בין קורי העכביש' של ח. אליאב, הוא היה שחור אפור כסוף שיער, חיוור עור ועם עיניים כחולות בכחול כהה חזק) אמר לו למה אתה לא הולך להיכן שאמא שלך נמצאת? ולא הבנתי מה מעליב בזה. ואז נודע לי שאשתו של מגיד השיעור המפחיד ואימו של בנו שלמד איתי בשיעור נפטרה והוא יתום. אוטומטית התחלתי לחוש כלפיו אמפתיה ועד סוף דרכי בישיבה שמרתי מרחק משפרלינג הנאצי.

הזיכרון השני שלי מהישיבה זה כששון סובב בכוח את היד של שמואל יוסף קרקובר (הוא היה נראה כמו מוזלמן פג והיה חלוש מאוד ואיטי, הוא גם היה מוכר לי מהכיתה המקבילה בת"ת ששם למדנו ביחד תקופה) ומצווה עליו להרים לו משהו מהרצפה. קרקובר התפתל בהתאם ליד המסובבת שלו, והתנגד לבצע את הפקודה בצורה מרשימה. אולם לבסוף הוא נאנס להכנע ולהתכופף לכאורה כדי לבצע את מה שהוא צווה לעשות, הוא התכופף ועשה כאילו שהוא מרים, אולם הוא לא הרים, ואז ששון שיחרר אותו ושמואל יוסף קרקובר צחק לו בפנים בפיו המעוות. וכשששון קלט, הוא חזר לסובב היד של קרקובר הגיבור. ברם שיפמן קלט זאת ואמר לששון שיריב עם חזקים, לא עם חלשים.

לי העניין לא מצא חן בעיני ליבי החלש (בפרט שהישיבה לא עשתה דבר בנושא) ודאגתי לקחת את קרקובר תחת חסותי ולמנוע ממנו לסבול מאלימות. קבעתי עימו חברותא, וחוץ משפרלינג הנאצי כולם החלו לכבדו ומעשי האלימות נגדו נפסקו. הוא היה עילוי מלא שמחה ונהנתי עימו כל רגע.

מעניין מה קורה עימו כעת?! שמעתי שבישיבה ברחובות הוא יום אחד קרע ספר של הרב שך (אחד מספרי האגרות שלו). לפני כמה שנים פגשתי אותו בתקופת בחירות והוא אמר לי שהוא מתכנן להצביע למפלגה המשפחתית שלו כי הוא מעריץ ומפחד מר' חיים וברור לו שמי שיציית לו יקבל הצלחה.

לאחר שמעשי האלימות נגדו נפסקו הוא הפך להיות פרובוקטור העושה מעשי קונדס, והוא הביא לשיעור שלנו הרבה שמחה. כמובן שאני הואשמתי בהשחתתו אולם בפועל אני לא עשיתי מעשי קונדס ורק הגנתי עליו מפני אלימות שהוא היה מורגל אליו. על שפרלינג שמעתי שהגיע לחברון הנחשקת והמשוחררת בעיניו, ואני לא זוכר האם מה ששמעתי על שפרלינג מחברון, שהתגרש זה אחיו או הוא (שמעתי משהו על שפרלינג אחד שנתפס מניח תפילין בשירותים, לאחר שהתחתן. התברר שהוא קם מאוחר ורצה להספיק ללכת לכולל והתבייש שאשתו תדע שהוא לא התפלל בבית כנסת, אז הוא היה מניח תפילין בשירותים ואולי גם מתפלל ושם וכך מספיק להגיע בזמן לכולל כשהוא חוסך את זמן התפילה במניין. יום אחד האברך הקטן שכח לסגור הדלת. אשתו ראתה בזה חילול הקודש והתגרשה וייתכן שהוא יצא בשאלה, אני לא זוכר).

בחושך שהייתה הישיבה, שזה אומר גם לקום בחושך להגיע להסעה שתביא אותנו לפני התפילה ולחזור חזרה בחושך להסעה הביתה מאוחר בסוף היום, כך שבקושי נחשפנו לשמש, קרקובר היה לנו אור גדול במעשי הקונדס שלו. בישיבה בקושי היה לנו זמן לעצמנו שלא היה מפוקח ומנוהל בידי אנשי הצוות.

ואני מאמין שמטרת הישיבה הייתה למנוע מאיתנו מלהיחשף לפיתויים ולרחוב החילוני. ברם היה גם משטר של פחד, היה אסור רדיו, עיתונים שהם לא מפלגתיים וחלק מהספרים החרדיים – ולא ברור איזה. כל רגע יכול היה לבוא מגיד שיעור ולקרוא לך לחדר ר"מים ולהעניק לך סטירות הגונות כמו שמיכאל קוט היה עושה. וכל רגע יכלו לחטט לך בחפצים בחדר או בכיסים ולהעליל עליך ולהרחיק אותך הביתה כשהם ידעו שיהיה לך בושות או שההורים שלך יענישו אותך בגלל שהפרת את הוראות הישיבה.

הישיבה הייתה בחסות המדינה הציונית, מוסד של דת, חינוך ומשטר, כך שלמעשה חשנו כלואים ולמדנו תורה כי זה מעניין, נחמד, מצווה ומסיח הדעת. וכך העברנו את הזמן וקיווינו לעבור את השלב הזה במשחק של החיים ולהגיע לישיבה גדולה הוגנת יותר. ואם לא נמצא ישיבה כזו, אז קיווינו שנמצא אישה נחמדה ונוכל להיות אדונים לעצמנו בכולל. ממש ציפינו לישועה.

ובגלל החושך הכלאי הזה נעשו בישיבה המון מעשי קונדס כדרך להעביר הזמן וכדרך לחוש חופש יחד עם הוצאת עצבים ואגרסיות. ואני חוזר לסיפור.

בסוף שיעור ב', ממש לקראת הסוף, כמה שבועות לפני סוף הזמן (סוף הסמסטר) אריה שיפמן החליט להפוך את הפך שהיה ליד האולם של הישיבה ששימש דרך להשיג הכנסות לראש הישיבה, כי היו עושים שם שמחות קטנות כגון בריתות. הוא הפך זאת בחדר שיעורים שלנו והחדר שלנו הפך להיות מטונף, הוא כנראה חשב שזה דרך לבטל השיעור של אבא שלו לאותו היום…

ובאותה תקופה אבנר שיפמן המשעמם והמפחיד הפך להיות מגיד שיעור שלנו בגלל שהיה בלאגן בישיבה כי בר חיים מהנח"ל החילוני היה צריך ללכת לחו"ל לטיפולים רפואיים, אז התחלפו אצלנו אחרי הצהריים ר"מים רבים. אבנר חש הוא צריך להפעיל משטר. ודאג להפחיד אותנו ופשוט חיכינו שהשנה תגמר. ואבנר בא למסור שיעור וחשכו עיניו, הוא ראה את הרצפה מלאה בלכלוך קייטרינגי מאולם השמחות בחדר שיעורים. הוא החל לנבוח עלינו להגיד לו מי עשה זאת או לנקות את הלכלוך. כל העבדים החלו לנקות. ואני סירבתי. אך במקום להגיד שאני חייב ללכת לשירותים או כואב לי הגב פשוט המשכתי בשלי. הוא ציווה עלי שוב לנקות ואני סירבתי. הוא שאל אותי, למה אני לא מקשיב לו? אני חשתי חיזוק מזה שבנו עשה זאת ולכן שידאג ללכלוך בעצמו, פשוט סירבתי ואמרתי: שלא אני עשיתי זאת ולכן אני לא מבין באיזו זכות הוא דורש ממני לעשות זאת. הוא הודיע לי שאני משחק עם העתיד שלי שנה הבאה ולשכן כדאי לי לציית. לא צייתי.

באמת כשבוע וחצי לפני סוף השנה אמרו לי להגיד להורים שלי לצלצל לישיבה ולא לחזור או משהו כעין זה. ההורים שלי דיברו עם הישיבה וכך נודע לי שאני צריך למצוא ישיבה חדשה כי נזרקתי. ולא הבנתי מדוע, הם פשוט אמרו להורי שאני לא מתאים.

אני כמובן חשתי גיבור גדול על כך שלא הלשנתי ושמתי עוד איקס על מערכת חינוכית\דתית\משטרתית במגזר שלי ונעתי לעבר עצמאותי המחשבתית. והיה תמוה לי שבנו אריה לא מתוודה לאביו שזה הוא מי שהפך את פך הזבל. אולם שתקתי כי הבנתי שאולי הוא יתום המפחד פחד מוות מאביו המפחיד, הוא אולי בעצם מפחד הרבה יותר ממני. וכך אפשר להגיד שההפחדה לבסוף שחררה אותי…

נ.ב. מעבר לכך שבר חיים מהנחל החילוני עבד בישיבה כמשגיח והיה שותף מבחינתי למעשיה הנפשעים (הוא פעם הבטיח לכמה בחורים שאין להם עולם הבא – הוא פשוט רשע שחרג מסמכותו, אולי נכתוב על זה פעם), עבד אצלנו גם דמות הכי נחמדה בישיבה, בשם אברהם ישעיהו הבר מארגון מתנת חיים. והוא גם לא התנגד למעשים הרעים שנעשו בחסות הישיבה. הבר באופן עקרוני התרחק מכוח והיה רך כחמאה ופיו לא פסק מלחייך ולספר סיפורים, הוא היה נקודת אור קטנה בישיבה החשוכה. והוא מצא דרך לנטוש את עולם הישיבות כמעט לגמרי ולעסוק בחסד, וחבל שהוא לא קידם חלופה חבל שלבסוף הוא נטש גם אותנו ועלה למרומים .

נ.ב. 2 שימו לב לתופעה אצלנו של התנתקות מאחריות קהילתית. הישיבה לא ניסתה לעזור לי ללכת לישיבה אחרת. הישיבה לא חשה מחויבת אלי על אף שסיימתי שם שני שיעורים. הישיבה הפכה כביכול קפיטליסטית אינדיבידואלית. היא כעת ב'עידן שלנו' מוצר יצרני לבחורים שלא שייכת לאל ,אלא לתעשיית המצוות של ראש הישיבה. ולפיכך אם מישהו מתאים לו הוא מתקבל ואם מישהו לא מתאים לו הוא גם יעוף. וזאת ללא מחשבה האם הטראומה הנפשית הזו תגרום לו להפוך לנער נושר וכד'. העניין הזה הוא חלק מתופעת תעשיית הדת בימינו, אנשים רוצים מפעל ישיבות מוצלח במאמץ קטן עקב מחסור במשאבים לשכור אנשי חינוך טובים רבים. ולכן הם רוצים את הבחור התעשייתי המושלם, ואז חונקים לו את המחשבה ולמעשה אנו הופכים לעבדים בניגוד לרצון התורה ככתוב: "עבדיי הם ולא עבדים לעבדים".

וגם הרב עצמו מתנוון לאחר שנים שגידל רובוטים והוא חש חוסר סיפוק והבחורים כלואים וחסרי חיים, ואז הציבור שלנו חי בחשכה דיכאונית גדולה. וזה הפך רצון התורה. ושימו לב שראשי ישיבות גדולות בתחילת דרכם כשאין להם משטר, יש להם יותר תלמידים והם שמחים. אולם כשהם מתחילים לשחק שוטרים וגנבים באופן מוגזם הם כבר לא בעלי תלמידים והופכים עצובים.

זה קפיטליזם של מצוות שממחיש שאין באמת קהילה חרדית, אלא אוסף של אינטרסנטים שבשונה מהאדם המצוי בכלל לא חשים צורך לפעול למען רעיון משותף כמעט, אלא אם כן יש חילוני פרובוקטיבי בתמונה או תקופת בחירות, זו לא קהילה אלא בדיחה.