תגית: משה רבינו

מדוע קרח לא היה אנוס – הרי חשב שצדק? – פרשת קרח

דבר תורה מבהיל של הרבי שליט"א. הרבי דרש זאת בכמה מקומות לאחרונה וכעת אנו מביאים זאת לתועלת הציבור היקר והקדוש.

ברש"י במדבר טז פסוק ז כתוב: וְקֹרַח שֶׁפִּקֵּחַ הָיָה, מָה רָאָה לִשְׁטוּת זֶה? עֵינוֹ הִטְעַתּוּ: רָאָה שַׁלְשֶלֶת גְּדוֹלָה יוֹצְאָה מִמֶּנּוּ, שְׁמוּאֵל, שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אָמַר: בִּשְׁבִילוֹ אֲנִי נִמְלָט; וְעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת עוֹמְדוֹת לִבְנֵי בָּנָיו, כֻּלָּם מִתְנַבְּאִים בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן" (דה"א כה). אָמַר: אֶפְשָׁר כָּל הַגְּדֻלָּה הַזֹּאת עֲתִידָה לַעֲמֹד מִמֶּנִּי וַאֲנִי אֶדֹּם? לְכָךְ נִשְׁתַּתֵּף לָבֹא לְאוֹתָהּ חֲזָקָה, שֶׁשָּׁמַע מִפִּי מֹשֶׁה שֶׁכֻּלָּם אוֹבְדִים וְאֶחָד נִמְלָט, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ – טָעָה וְתָלָה בְּעַצְמוֹ. וְלֹא רָאָה יָפֶה, לְפִי שֶׁבָּנָיו עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹאֶה. תַּנְחוּמָא (ה).

וקשה מדוע קרח לא אנוס?

ולכאורה אפשר היה לומר שקרח רודף ולכן נענש אלא רק נהרג – אין פה אנוס. אדם שמהווה סכנה לעם ישראל נהרג.

אולם מצינו בגמרא סנהדרין קט עמ' ב:

עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא שנאמר: 'ותכס עליהם הארץ' בעולם הזה 'ויאבדו מתוך הקהל' לעולם הבא דברי ר"ע. רבי אליעזר אומר: עליהם אמר הכתוב – ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל:

רואים מכאן שלפי כולם הם נענשו ולא רק נהרגו, דלר"ע אין לקרח עולם הבא ולרבי אליעזר ה' שמורידו לשאול הגיהנום, מוציאו ויעל.

הרעיון כשלעצמו נאה שגם אדם המסוכן שאנוס יכול ליהרג, אולם אין כאן ראיה מקרח.

ואולי יותר נכון להגיד שאין הוא אנוס כיוון שמוסר של טוב ורע נקבע לפי התחושה ולא רק לפי הספר – לא רק לפי הראיות. קרח הרגיש שכנראה לא פעל נכון ואם כן מדוע המשיך, כי ראה שיצאו ממנו צאצאים גדולים? כלומר, הייתה לו סתירה בין הרגשתו לבין הראיות שלו. והוא היה צריך לעצור ולבדוק עצמו ולהיוועץ.

כלומר, הוא נגד משה רבינו מייסד הדת היהודית וגואל ישראל מן שעבוד מצרים. וגם על אף שהוא מבין שהוא צודק משהו אמור להרגיש אצלו לא נכון. הרי משה רבינו בעל מופתים, מעביר התורה, מושיעם של ישראל וגדול הנביאים. קרח היה צריך להתעכב בדבר ולא ללכת עם התוצאה של מעשיו – שיש לו שלשלת של בנים צדיקים. סוף העניין לא מצדיק מעשים רעים. היה אסור לו לזנוח את תחושתו – את חוש המוסר.

ובייתר ביאור, קרח חשב שכל העדה כולם קדושים. וראה ברוח קדשו שיזכה לצאצאים גדולים. והרי בניו גם היו עימו. אז בהכרח שהוא צודק. הוא לא הספיק לחשוב עד הסוף שאולי הם לא עימו לבסוף ואז אין ראיה. והוא לא אנוס כי היה צריך לחכות עוד ולהרהר בדבר כי כנראה משהו לא הרגיש לו טוב בזה שמורד נגד אבי הדת היהודית, נביא ה' ושופט. ולכן נענש.

ונשאלת השאלה הרי כל אדם רוצה להיות טוב, אז אם חוטא בהכרח שחושב שזה טוב, ואם היה חושב שהוא לא פועל נכון וטוב, הרי לא היה עושה זאת. ואם כן קרח חשב שהוא צודק ולכן עשה מה שעשה, אזי מדוע נענש?

והפשט הפשוט הוא שהשי"ת נתן כוח לחכמים בדור להחליט בעניין. והם לפי התורה מענישים החוטאים. הקב"ה נתן הכוח לבעלי הרשות, הדיינים והמלכים להכריע, לתיקון העולם. והם מכריעים בדיני אדם, ובדיני שמים אין אנו יודעים מה שקורה.

ונשאלת השאלה אזי איך נדע למי יש גיהינום?

ונראה לומר שאין אנו כאלוקים לדעת מה יהיה לבסוף אם האדם.

ואם כן חוזר היסוד שאולי הוא לא נענש אלא הפך למזיק לעם ישראל ולכן נהרג.

ואם כן מה הפשט במדרש של רבה בר חנה (בבא בתרא דף עד) שהראה לו הסוחר הישמעאלי את בלועי קרח במדבר – ושמע שהם אומרים שוב ושוב "משה ותורתו אמת ואנחנו בדאין" ובגמ' בסנהדרין שהזכרנו מקודם.

וחייבים למימר שזה משל להציבור להתחזק, אבל אין אנו יודעין מה גורל איש ואיש.

והנה בדברי רבה בר חנה שהוזכרו למעלה רואים שהם מודים שמשה אמת ואומרים שהם בדאים. וצריך להבין מדוע הם צריכים להוסיף שהם בדאים אחרי שאמרו שמשה ותורתו אמת? מה תוספת דבריהם מוסיפה. ורואים שרבה בר חנה לא רצה לקבל שהם היו אנוסים אלא שהם שיקרו ביודעים. ודבר זה תמוה שהרי אין אדם שרוצה לסבול בגיהינום ואין אדם שעושה שקר בנפשו מבלי משסביר לעמו מדוע הוא צודק. ואם כן במה התוספת שהם שיקרו, אולי הם חשבו שעל אף שהם ישקרו הם פועלים נכון וראוי ואין לדבר סוף. בהכרח שאין אנו יודעים ודברי רבה בר חנה הם לשון גוזמה הבאים לתת לנו תפיסה בחוש של מעשה קרח ובכך נחוש יותר חלק מהתורה ונזכור לקבל את דברי החכמים ממשיכי משה רבינו עליו השלום מבלי לעורר מחלוקת יתרה.

לוורט אחר על פרשת קרח עיינו בהקישור:

ברכת משה לבוני המשכן – פרשת פקודי

הרבי שליט"א התארח בשמחת חתן וכלה בשבת קודש פרשת פקודי. ביקשו מהרבי לדרוש. הרבי לא הכין. אולם ביקש חומש ומצא משהו חיש. כאן המקום להגיד שהרבי נוהג לומר שמי שמקפיד להגיד דבר תורה כל שבת למשך כמה שנים יכול למצוא דבר תורה בכל פרשה. הקב"ה נותן לו סייעתא דשמיא למצוא תורה חדשה ולחדש חידושים. וכל המרבה לומר דברי תורה, הרי זה משובח.

"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה יהוה כן עשו ויברך אתם משה" – שמות פרק ל"ט פסוק מ"ג.

א. שאל הרבי, מדוע משה בירך, אם מישהו עושה מה שצווה וחייב לעשות מגיע לו ברכה?

ב. הקשה הרבי עוד, מדוע כתוב כאשר ציווה ה' ולא כאשר ציווה משה או ה' את משה כמו במקומות אחרים. וכמו שמצינו בסמוך: "ככל אשר צוה יהוה את משה כן עשו בני ישראל את כל העבדה" – פרק ל"ט פסוק מ"ב.

ענה הרבי שלגבי א. יש אנשים, ואנו רואים זאת גם בניהול הקהילה, שלא מסיימים המלאכה, הם לא גומרים. הם באים עם תירוצים מדוע לא הספיקו. וכל פעם יש להם תירוץ חדש. הם לא מנסים לפתור הבעיות. הם לא אנשי ביצוע "בולדוזרים". לפיכך מכיוון שהם לא חזרו עם תרוץ, אלא עשו מה שצריך לעשות – ולכן כתוב מפורש וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה! בלשון פליאה… לפיכך מגיע להם ברכה.

ולגבי ב. לכן כתוב כאשר ציווה ה'. הם הבינו שמשה לא סתם מצווה אותם, אלא רוצה מה שה' רוצה. ולפיכך שינו דברים כדי לעשות את רצון ה'. גם אם משה אמר להם בצורה אחרת. הם הבינו דבר מתוך דבר ועשו את רצון ה' בדיוק כמו שמשה רבינו גם רצה ולכן לא היה סתירה. וזה דרכו של המבצע הבולדוזר.

ודבר זה חשוב בבניין הבית. אם האשה שולחת בעלה לשוק לרכוש מיני מאכל לביתה שלא ישוב עם תירוץ. ואם האיש שולח האשה לרכוש משהו לצרכי הבית. שלא יהיו כמו השליח של מרתא בת בייטוס – בבלי גיטין דף נו.

מרתא בת בייתוס עתירתא דירושלים הויא. שדרתה לשלוחה ואמרה ליה: זיל אייתי לי סמידא (סולת) אדאזל איזדבן. אתא אמר לה: סמידא ליכא, חיורתא איכא. אמרה ליה: זיל אייתי לי. אדאזל איזדבן. אתא ואמר לה: חיורתא ליכא, גושקרא (לחם גס) איכא. א"ל: זיל אייתי לי. אדאזל אזדבן. אתא ואמר לה: גושקרא ליכא קימחא דשערי איכא. אמרה ליה: זיל אייתי לי. אדאזל איזדבן. הוה שליפא מסאנא, אמרה איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל. איתיב לה פרתא בכרעא ומתה (כי הייתה איסטניסית). קרי עלה רבן יוחנן בן זכאי: "הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה". איכא דאמרי: גרוגרות דר' צדוק אכלה ואיתניסא ומתה. למי שצריך ביאור.

השליח של מרתא בת בייטוס חזר עם תירוצים. הוא לא הבין שהיא העשירה ביותר בירושלים ושלכן יקנה הכל. הוא העדיף לחזור שוב ושוב לשאול. גם אחרי שידע שכל פעם אמרה לו לקנות מה שהיה. כך מביאים חורבן. צריך לחשוב ולא להביא תירוצים וכך מביאים עלינו בניין – בניין עדי עד.

מרגלים, ניסים ופוליטיק של דור המדבר – פרשת שלח לך

הרבי שליט"א התארח אצל הנגיד ר' יחזקאל מארגנטינה. היה בהמקום המון רב של אנשים שהפצירו ברבי שליט"א להגיד מעט תורה. הרבי חשב לקח חומש וחשב פתח החומש וחשב ודיבר. הרבי דיבר בעניין הנהגה והמרגלים.


הרבי קרא פסוקים בתחילת הפרשה בפרק במדבר יג:

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם.

א. שאל הרבי על הפסוק א. מדוע היו צריכים בכלל לשלוח מרגלים, הרי כעת יצאנו ממצרים וראינו ניסים. ועוד, מה זה משנה המצב בארץ כנען, הרי הקב"ה ציווה אותנו ללכת לארץ כנען?

כה וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם. כו וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ… לא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. לב וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. לג וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם

ב. מדוע המרגלים לא חששו שהעם יעשה בהם לינץ' או יבוז להם על כך שהם נגד העניין של העליה לארץ?

ב שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. ג וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.

ג. הכיצד משה רבינו ממנה שליחי העם והם יוצאים כנגדו, האם הוא לא יכול היה למנות נציגים שיסכימו עימו?

וענה הרבי על הקושיות:

א. א. לא בטוח שהם, המרגלים ועם ישראל שתמכו במרגלים, ראו את מה שקרה ביציאת מצרים כנס שנותן להם ביטחון ניסי גם בכיבוש הארץ. ב. אולי ה' רצה לחנך את העם להלחם על פי טבע ללא ניסים ולכן שלח מרגלים. ג. הרשב"ם אומר שהיה צריך לדעת בכמה מזון להכין צידה לדרך, מבחינת האם הארץ יכולה לכלכל את עם ישראל לאחר המלחמה, אבל עדיין קשה לגבי ניסים של יציאת מצרים והמן שהרי היה להם הנס של המן בהמדבר… אלא יש להגיד שהעם רצה "חדשות"… וכששולחים את סופרי הנייעס הם גם עושים מה שנקרא בלשון אשכנז של אנגליה – 'פייק ניוז'…

ב. לא כתוב בפרשה הקודמת, פרשת בהעלתך, על מה המתאוננים התאוננו.

כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. ל וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. לא וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. לב וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ. לג

חטא המתאוננים נמצא פרשה (פרשיה) אחר ההיפרדות מיתרו, כלומר, הוא כלא ישראלי, היה לו הזכות לא לעלות לארץ. אך לעם ישראל הייתה חובה ואז הם התאוננו בתואנות שונות, שהתורה לא טרחה להזכיר, בהקשר לכך שלא רצו לעלות ארצה ואולי הם גם אמרו שחסר את יתרו שהיה לעיניים. ויחר אף ה' בקצה המחנה, אז המרגלים הבינו שיש מבקשים בעם לא לעלות. ולכן הם לא פחדו מעם ישראל.

ג. א. משה רבינו החליט למנות שלוחי העם שהם לא נאמנים לו כי הוא חשב שזה טוב לעם לשמוע דעות שונות ולא לחוש שיש דעה אחת כופה או שהוא רצה להראות שהוא מקשיב לכל העם ולא רק לתלמידיו. כמובן שהמרגלים שלוחי העם המרו את פיו וראשי המידע השבטי (ראשי המודיעין של כל השבטים בלשון עברית של היום) חוץ משנים תקפוהו. ב. אפשר להגיד משהו אחר שהמרגלים שמונו על ידי משה חשו צורך טבעי לתקוף אותו, כמו שאנו רואים רואים בארץ ישראל שזה דברים שבכל יום וזה כי הם רוצים להחליף את משה.