תגית: פרקש

בואי הרוח – חיים סבתו | הגיגים על הספר – מאת כתבנו לענייני תרבות

כתבנו לענייני תרבות סיים לקרוא ספר מרגש על יהודים בירושלים עיר הקודש שלאחר המלחמה העולמית השניה. הוא נורא התרגש ושלח לנו קטע קצר שלו שהוא כתב בהשראת הספר. משום רצון לא למנוע טוב מהעולם, ככתוב: "אל תמנע טוב מבעליו, בהיות לאל ידך לעשות". הוא חשב על מספר תובנות חשובות בהקשר למסורת וחשבנו שאולי הן יעניינו את עם ישראל.

מאת כתבנו לענייני תרבות.


סיימתי לקרוא הספר של חיים סבתו בשם בואי הרוח, הספר די בסדר. הנני ממליץ על הספר בכל ליבי. גם לסופר יש סגנון כתיבה ייחודי המתאים למי שגדל באווירה תורנית, ביטויים רבים מן המקורות ונטיה לעברית עתיקה.

ואגיד מעט מחשבות שצצו במוחי בהקשר לספר. נשמע שהדמות שם, איש בשם פרקש (דוד של אבישי בן חיים), היא של היה איש משכמו ומעלה, איש שלא רואים ביום יום. אדם העושה טוב על צעד ושעל למרות זכרונותיו מן העולם ההוא.

ושמתי לב בהקשר אל התנהגותו שאני קיבלתי חינוך נורא קפדן שלא נתן מקום לרגשות מסוג מסוים כ"כ. ולעומת זאת כאן פרקש הוא ניצול שואה, הוא בעצם רוצה לדבר, הוא לא חש חסום, רק הוא חש שזה לא מתאים או קשה לשומע. ולבסוף בזמנים מיוחדים כמו חגים או מקרה מיוחד הוא מדבר ויוצר רגעי נשגבות אנושיים. וזה מה שמקשר המסורת בין הדורות בספר. החינוך שאני קיבלתי, נכשל בלעשות זאת ואז אין פלא שמי שלא מתחבר ליהדות מעצמו בעצם חי חלול. ובעצם השואה אולי תרמה לנתק מסוים בהעברת המסורת בגלל הקושי של חלק לשמוע או להעביר המסורת.


אני חושב מספר שנים על שאלה. אני הרי אדם שיחשב בחזית המודרנה ומצד שני אנטי-נאורות. ועדיין מה משמר אותי כשאני יודע שאין לי מנדט על האמת?

ואני חושב לעצמי שחלק מהעניין זה הסיפורים שדאגתי לקרוא ולשמוע על היהדות, על המשפחה ואז ממילא כשהבנתי שהיהדות שלי רגשית הרגשות שלי הוליכו למקום שבו אני כעת ולא למקומות חדשים אם חוויתי שאלה ללא פיתרון מספק.

אולם אני מגלה יותר ויותר בורות אצל חברי הנמצאים במודרנה היחסית במגזר לגבי סיפורי מורשת יהודיים, ואז אני אומר לעצמי אין פלא. הרי אנו חיים בחברה גלובלית ולאט לאט רעיונות מערביים בין לאומיים חודרים אלינו במקום הפרטיקולריות הישנה שלנו. ולכן אין פלא שאנו נהפכים לאספסוף גלובלי משעמם כמו כל העולם.