תגית: ציונות

הרצל – מאת כתבנו לענייני חילונים

כתבנו לענייני חילונים ראה מאמר של חברת פרלמנט לשעבר במדינה הציונית. כתבנו לא הסכים עם מה שהיא אמרה שהרצל תמך בדת ישראל ולכן החליט לאזור עוז ולהגיב כנגדה. לאחר שהדברים פורסמו חשבנו שכדאי לחלוק העניין עם הציבור של הקהילה.


עליזה לביא במאמרה אומרת שיחסו של הרצל היה חיובי לדת ולא כאל תפיסות מיושנות שצריכות לחלוף מן העולם. היא גם אומרת שהרצל לא היה הציוני הראשון. היא כן מודה שהרצל היה מנותק מעמו במידה רבה ממורשת עמו. היא גם שמה דגש על כך שהרצל רואה תפקיד לכהני הדת בהובלת הקהילות לציון. בנוסף היא רואה שהרצל קרוב ליהדות כי הוא רוצה בתי כנסת יפים ונישאים וכן כי הוא מכיר בכך שהדת שימרה את העם היהודי. היא גם מתרגשת מכך שהרצל אמר שהציונות היא שיבה אל היהדות. היא גם מצטטת גם את הרצל לגבי בנין בית המקדש וכן את תיאור כניסת השבת והיא רואה זאת כשיא הקרבה לדת היהודית. מסקנתה שהרצל לא התנגש עם היהדות אלא היה חלק מהיהדות ובעצם היה לא רק חוזה המדינה אלא חוזה המסורתיות בארץ ישראל.

אני ארצה להגיב לה על דבריה על סמך הבנתי הפשוטה בנושא:

  • ניתן לדון האם הרצל היה הציוני הראשון – ברם אם נגדיר את הציונות כפתרון בעיית היהודים הוא אכן היה הציוני הראשון ומחדש בתפיסתו ביהדות הלאומית ש-1. היא תפתור את הבעיה היהודית. ו-2. שהלאום מגדיר את היהדות ולא הדת. דברים אלו לא כל כך מסורתיים ומתנגשים עם היהדות הרבנית האורתודוקסית. התפיסה היהודית הדתית לא רואה כל כך מבחינה יהודית את הלאומיות כפתרון הבעיה היהודית וכן מתנגדת שהלאום יחליף את הדת.
  • למעשה הרצל היה פוליטיקאי טוב, ככזה הוא ידע שהוא צריך לגבש קונצנזוס ולכן להביא ראיה מנחמדות לחלקים מן העם זו לא ראיה מובהקת. לפיכך איני מתרגש מכך שהוא רואה תפקיד לרבנים, שהרי הוא צריך אותם שיעבדו בשביל הפרויקט שלו. לפיכך הוא גם לא מתנגש עם הדת בכל נושא, אלא מנסה לגייס מהדתיים תמיכה, וכמו שהוא עשה עם המזרחי. ולכן הוא היה צריך לתאר את השבת של המאמינים בצורה יפה על אף שהוא לא שמר שבת. הוא היה צריך לגייס הסכמה עממית.
  • בנוסף הרצל רצה שידברו במדינה גרמנית, כלומר הוא ראה עצמו כגרמני שרוצה מדינה יהודית גרמנית. יהודית בלאומיותה וגרמנית בנשמתה. הוא האמין שניתן לשלב, ניתן להיות בני אדם מתוקנים לאחר הקמת המדינה, להחזיק בארכיטקטורה יהודית זה לא אומר שהוא לא מתנגש עם היהדות הרבנית. וכן לגבי בית המקדש, מה זה שונה משחזור עתיקות כמו האקרופוליס ביוון. הוא יכול להיאבק ביהדות המסורתית ועדיין להתגאות בעבר של העם היהודי. הוא לא טיפש הוא ידע שסוג של לאום חדש צריך פרויקטים לאחד את העם. לכן הוא מתגאה על כך שעם ישראל שרד כל כך הרבה שנים מחוץ לארצו וכן שזה בזכות הדת.
  • ניתן לראות שהוא מזלזל קצת בזה שהוא מדגיש שהיהודים המאמינים מאמינים באל הבלתי נראה. וכן בזה שהוא אומר שהציונות היא שיבה אל היהדות, כלומר יכול להיות אדם שאוכל חזיר וחי עם גויה, אולם אם הוא ציוני הוא שב ליהדותו.
  • לא ניתן לראות בהרצל מסורתיות גדולה במיוחד. הרצל היה לאומי פרוגרסיבי אירופאי קלאסי שמקדם סדר-יום לאומי של עולם הזה נגד הסדר-יום הרוחני של גאולה וגן עדן של הדתיים. מדובר כאן בכיוון אחר לחיים. הוא ראה בעולם הזה טרקלין ולא פרוזדור.
  • למעשה מי שלומד על הרצל יודע שהוא חי חיים חילונים אירופאיים. לאחר שהוא ראה שההשתלבות אינה מצליחה, הוא לא חווה הארה רוחנית וחזרה בתשובה, אלא הוא מצא דרך חדשה, במקום להשתלב בין הגויים כי זה לא עובד, צריך לנרמל את העם, נרמול העם יגיע על ידי מדינה מתוקנת ואז הגויים ילמדו להעריך אותנו והבעיה היהודית תפטר, כלומר כעת יהיה קל יותר להתבולל ולהשתלב בין הגויים. וכן אם אין כבר שאלה יהודית בעולם אין להרצל הנמקה מדוע צריכה להיות מדינה יהודית. מבחינתו אין לו בעיה (כלומר יש לו בעיה לעומת ארץ ישראל, אבל במצב סכנה הוא מעדיף להתחיל באוגנדה גם לבסוף לא יהיה ציון החדשה הלאומית בארץ ישראל) להקים מדינה יהודית באוגנדה ליהודים שאינם נחשבים כיהודים מבחינת ההלכה כל עוד הם ממוצא יהודי.
  • ואסיים בציטוט ממדינת היהודים:

"האם ניתן את כוהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חופשים אנחנו בכח החכמות והמדעים ועל כן לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ."

והנה כאן ניתן לראות את הרצל הלא מסורתי. היהודי המסורתי הוא בעל כבוד רב לרבנים ולדת וגם אם הוא רואה לעצמו היתר הוא חש בעניין חולשה, לפעמים עושה תשובה ובוודאי שלא יכלא את הרבנים בבתי הכנסת כמו חיילים לבסיס. הוא רוצה בהם תפקיד יפה, משהו לראווה אבל חסר מהות. הוא לא מוכן לנקוט בלשון יפה ורואה ברצון הרבני לקבע נורמות רבניות עניין של דחף לא רציונלי ובהמי כביכול. הוא היה נאור ומתקדם בעיני עצמו שהיה בטוח שהוא יכול להחליט לעם מה לרצות, ובמקום לעשות בחירות על תפקיד הרבנים והדת, הוא פשוט כבר דוחף לכך שהם יהיו שוליים ונוקט במילים משפילות שאותן הדגשתי. בנוסף הוא רואה בבתי הכנסת עניין שלהם ולא נקט בביטוי "שלנו". הוא מחוץ לבית הכנסת המייצג את הדת והמסורת.

תודה רבה לחברת הכנסת לשעבר עליזה לביא על כך שהעלתה הנושא וגרמה לי לחזור וללמוד את הרצל שוב פעם.

"חרדיה עממית" – נאום של אקטיביסטית חרדית – מאת כתבנו לענייני חילונים

נאום מקדש שם שמים מאת גברת וילהלמינה דיכטער אשתו של המשורר הידוע בקהילה ובעולם. את הנאום נאמה בארץ ישראל מול חרדים מודרנים אוהבי-החופשיים וחופשיים. יש לציין שהיא אשה חשובה ומעניינת ואם ירצה ה' נעלה עוד אמירות שלה. כתבנו לענייני חילונים נכח שם והביא את נאומה לידיעת הציבור.


"הייתי פעם בטקס ושמעתי נושאת דברים חזקה במיוחד, את וילהלמינה דיכטער, להלן חלק מהנאום שהוקדש לזכרו של אל-חאג' מאלִכּ אל-שבאז ועורר רעש גדול בקרב השומעים.

והנה הנאום:

יש שני סוגי חרדים במרחב במדינה מדרום לסוריה:

יש את החרדי המחמד שאוהב את החילוני יותר מאשר החילוני אוהב את עצמו, שאוכל מהאוכל החילוני, משאריות האוכל שהחילוני 'ברוב טובו הגדול' השאיר לו. הוא יודע גם גששים בעל פה והוא מכיר את כל שירי ארץ ישראל יותר מאשר החילוני בעצמו. הוא חילוני (ישראלי) בלבוש חרדי.

כשהישראלי אומר 'אנחנו', החרדי המחמד אומר 'אנחנו'. וכשחרדי עממי נורמלי מציע היפרדות, הוא חושב שהוא, החרדי העממי נפל מהירח, 'אתה מציע להפרד מהישראלי הנחמד שאוהב אותנו, עוזר לנו ודואג לנו?!'

החרדי המחמד גם אוהב לגור ליד הישראלי ולחוש אני השחור השפוי היחיד שנמצא פה. הנה אני יותר טוב משאר השחורים, אני השחור הכי לבן. איזה כיף שיש חילונים.

ויש את החרדי עממי ותמיד היה יותר חרדים עממיים מחרדים מחמדים.

החרדי העממי יודע שהוא הרוב לעומת חרדי המחמד. הוא שונא את הישראלי, הוא לא עומד בצפירה ולא שר התקווה. ולא מעריץ את אלו ששונאים אותו.

כשיש בעיה במדינה, החרדים-מחמדים אומרים אנחנו בצרות או הממשלה שלנו בצרות, החרדים העממיים אומרים, לעומת זאת, הממשלה הציונית בצרות או הממשלה שלהם בצרות.

יש אפילו חרדים מחמדים שאומרים 'חיל האויר שלנו' הפציץ פה והפציץ שם, חיל האויר שלנו? אפילו לא יתנו להם להתקרב למטוס…

אנו לא ישראליים, לא ביקשנו להיות ישראלים. הישראליות נכנסה בנו. אנו לא חוגגים עצמאות, אנחנו עדיין בגלות. כל עוד שאין מדינה יהודית-חרדית אנו עדיין בגלות, 'בגלות בארצנו'.

יש התנגשות בלתי נמנעת בין החילוני (הישראלי) לבין החרדי. החילוני מקדם סדר יום של עולם הזה, ואנו מקדמים סדר יום של עולם הבא – העולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא דומה לטרקלין.

אני לא חרדיה מחמדית שחולה על החילונים, אני חרדיה עממית!

הציבור לא ממש אהב הנאום. חלק מחאו כפיים בהתלהות למשך זמן ממושך. וחלק ביקשו מהמארגנים להרחיק אותה. היה שישו ושמחו.

האם צריך מדינה יהודית? – שיחת בנו של הרב עם בן האצלניק | מאת כתבנו לענייני חילונים

כתבנו לענייני חילונים עובד גם עם חילונים כדרך להביא פרנסה הביתה, לקדם הדתה במרחב הציבורי ולקיים את מאמר הכתוב בזיעת אפך תביא לחם – לכן הוא עובד בעבודה קלה ששם מזיעים אולי רק באף.. ושם יש אנשים חופשים מן המצוות האוהבים ונהנים לשאול אותו שאלות בסוגיות של יידישקייט. ויצא לו לאחרונה לדבר עם ציוני ימני אחד בעבודה. וחשבנו שמצווה לפרסם הדברים.


כידוע אין אנו בנימאנדעסלאנד ציונים כלל ועיקר. וזאת כי אין אנו נצינוליסטים. אין אנו מאמינים שהלאום הוא מגדיר האדם בצורה מהותית, אלא אנו חושבים שהדת מגדירה האדם אם האדם פועל לפי מצוות הדת. ואם תרצה לומר שיש נציון-לאום האם יש לאום יהודי או מספר לאומים או שאין לאום יהודי, אלא רק לאום ישראל או גרמני וכדומה, הרי מה הקשר בין יהודי מקהילת נימאנדעסלאנד לבין יהודי מקהילת משהד או טריפולי או מוסקבה? ואם יש קשר האם הוא לא קשר דתי בלבד? בנוסף לא הוכח שיש לאום, שזה הרי עניין שאי אפשר לראות בחמשת החושים – מה שכן אפשר לראות זה המעשים של האדם.

בנוסף לכך שהציונות ההרצליסטית היא נציונליסטית היא גם מאמינה, כביכול, שפתרון בעיית היהודים הסובלים בין הגויים היא על ידי טריטוריה ששם יהודים רבים יגורו וכך יהיה להם בית. ואין אנו מאמינים בכך, אנו מאמינים שאנו יכולים לחיות במדינות של חסד האוהבות יהודים. בדיוק כמו שאנו האדוקים חיים אצל שלטון הציונים… ולפני שנים הרבה לפני שהוקמה הישות הציונית, היה חבר אנשים בשם אצ"ל וזה ראשי תיבות של ארגון צבאי לאומי. והם אנשים המשתייכים לימין של הפוליטיקה. והם נחמדים להאדוקים ולמסורת על אף שהם חופשיים וזאת יותר מן אנשי השמאל


במסגרת העיסוק בדת הציונית נוצרה שיחה בעבודה בין בנו של רב חרדי (אני) ובן של לוחם אצ"ל (אצלניק) עז נפש. וחשבתי שכדאי לפרסם העניין כדי לתת כוח בנפש האדם של הקוראים לעשות מעשים גדולים.

בן הרב לא התרגש מהמדינה ואמר שהוא יכול לחיות בחו"ל. בנו של לוחם האצל חלק עליו בכבוד אך בתוקף, ממש הדר ותגר…

בנוגע לויכוח בין האדוק לרוויזיוניסט, סיפר בן לוחם האצל שדודתו הייתה אחות בשיירת הדסה ונהרגה על ידי הפורעים הערבים.

מדובר היה בהתקפה על שיירה בדרך לבית החולים הר הצופים שהיה תחת הגנת הבריטים. משום מה הבריטים (שלך) נטשו את את הגנת השיירה והערבים החלו לתקוף. והיה שם פשוט טבח במשך כמה שעות. כשלאחר שהוא הופסק המשיכו להתעלל בגופות והיה קשה לזהות רבים מן הגופות[1]. בגלל שהגופות לא היו מזוהות אז הן נקברו בקבר אחים[2].

אולם דודה שלי קבורה בסנהדריה בקבר משלה. וזה בגלל שאבי ידע ערבית והוא התחפש לערבי מקומי ופשוט הגיע למקום בלילה ואסף את הגופה וצעד עמה 14 קילומטר חזרה[3].

המשיך איש השייך לדת הציונית, תבין למה חשוב שיש לך, לנו מדינה. הבריטים שלך לא ידאגו לנו כמו שהמדינה דואגת לך.

בן הרב אמר לאצלניק: סיפור מדהים ממש מרגש, אם הייתי רוצה להיות חילוני, הייתי רוצה להיות חילוני כמו אבא שלך.

[1]הערת הכותב, רבים מהגופות לא היו מזוהות עקב שריפה שפרצה בכלי רכב בעקבות הצתות.

[2] הערה היו כמה גופות שזוהו ולא רק גופה אחת.

[3] כנראה חזר בסיבובים למנוע התגלות, שהרי מדוע הוא סוחב גופה בלילה.

הנה, למרות שיש אנשים חופשיים הם עדיין עושים מעשים של מסירות נפש ויש לנו מה ללמוד מהם וגם אפשר לכבד את מעשיהם וכך לקדם שלום בעולם.

 

יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשע"ט – מאת כתבינו לעניינו חילונים ותרבות

כתבינו לענייני חילונים ותרבות מביאים את דברי הרבי על הימים הנוראים של החילונים הבאים עלינו המכונים בפי העם "צפירת העומר". הדברים נאמרו הבוקר ומובאים פה לטובת חברי הקהילה הקדושה בארץ ישראל.

הרבי שליט"א סיפר הבוקר לאחר תפילת השחרית, שלא מזמן פגש מטורניתא אחת חילונית. והיא החלה לדבר עימו על יום השואה. ואז היא אמרה לו שאתה בטח כאדם אדוק לא תעמוד בצפירה. אמר הרבי: "אמת הדבר. מדוע שאעמוד?". שאלתהו מה הוא מתכנן לעשות? ענה הרבי: שהוא מתכנן להמשיך את עיסוקיו הרגילים, ברם אם הוא יהיה בפרהסיא, מפני דרכי שלום וכבוד הבריות של אתם החילונים הוא יעמוד ויכבד את מצות דתם כמנהגם. הוא גם הוסיף שהוא לא ילך למקום הנאה שמא הם יפגעו, לא יעשה בדווקא כדי לפגוע, אבל כן ימשיך בחייו.

היא החלה לכעוס ולהגיד מילות גנאי כנגד החברה האדוקה המכונה בארץ ישראל החברה החרדית. אמר לה הרבי שאין לה מנדט על דת השואה. השואה קרתה לפני שהמדינה הציונית בארץ ישראל קמה, ושיש לו גם בני משפחה שנהרגו במלחמה על ידי האשכנזים ימ"ש, מה זה שואה שיש לה מדינה?! החילונים לא יגידו לנו מה לעשות ואיך לזכור את העוול שנעשה לעם ישראל. לא די שסבלנו מידי האשכנזים, אין עניין להמשיך לסבול תחת הציונים בגלל השואה וזה מה שמכונה בלעז אבסורד. מבחינתנו, אנו כבר חיים תחת כיבוש החופשים מבחינה מדינית ואין עניין להשתעבד גם בעניין הדת והתרבות. לאחר אמירת דבריו, החופשית נתרככה קמעה ואמרה לרבי: "יש לך כושר ביטוי!". אמר הרבי: ראו, כך מקדשים שם שמים..

הרבי הודיע לשומעים שיפרסמו שלא חייבים לעמוד בזמן הרעש המשונה של החילונים בזה היום. ברם אין עניין להכאיב להם. לפיכך יש ללמד האנשים לעמוד במקום הפרהסיא וכך למנוע צער להם וחשש חילול ה'. בתוך הבית במקום המוצנע אפשר להמשיך בסדר היום הרגיל של האדם. ויש לעמוד גם במקומות של ערבים או או של אנ"ש מפני הצלמוניות.

מעבר לכך, כשמגיע חילוני ושואל שאלה על מנת לקנטר, לא צריך להבהל ואין עניין לשקר. אפשר לעמוד על האמת בצורה מכובדת ולהסביר שאין זה תרבותינו ואנחנו יודעים לזכור את מאורעות רדיפת עם ישראל בימי מלחמת העולם השניה בדרכנו אנו ואין אנו כפופים לדת השואה של המדינה הציונית.

למעשה, אמר הרבי שהדברים נכונים גם ליום הזיכרון להרוגי המלחמות ופעולות האיבה, אבל כאן מכיוון שזה מאוד פוגע בהם, אין עניין להגיד להם האמת בראשונה וכדאי להתחמק.

ורק אם החופשי מפציר שוב ושוב, אזי אפשר להגיד לו בדרכי נועם שאין זה תרבותינו ואנו עדיין בגלות בארצנו ולכן אנו לא רוצים להגיד מה שאנו חושבים על הנושא מיד פן החופשים ירצו להרע לנו. ואז להסביר לו בסבר פנים יפות ובכבוד שאנו חיים בתרבות אחרת וכן אין אנו שותפים להציונות ולכל מה נעשה בשמם למען עם ישראל. אולם אנו כן מעריכים, חלקם הגדול התכוון לעשות טוב ושמסר את נפשו על אף שהרבה מאוד פשוט נחטפו לצבא בכפיה על פי החוק הציוני. ויהי רצון שיבולע המוות לנצח.

לפלפולים של הרבי בנושא יש לעיין פה – בעניין ימי אבלות ופה -בעניין הכחשה.