פון איינץ הצעיר מודיע בפומבי שהוא מסופק

מעשה מוזר שנמצא לפני שנים הרבה בדף בתוך השס בבית המדרש. ונחלקו הקהל בבית המדרש האם העניין כפירה או לא. ונועצו ברבי והרבי פסק שזה אלף בית. ועד היום לא גילו הכותב, אולם ניכר שהוא מחובשי בית המדרש.

מעשה בפון איינץ הידוע המחליט להיות מסופק כאופנת הצעירים וכתוצאה מכך נאלץ להזמין משטרה בגלל גניבה. ועל אף שהמשטרה לא הגיעה הגניבה חזרה.

יום בהיר אחד רגיל ככל שאר הימים גאורג פון איינץ הלך לבית הקפה כדרכו לפעמים. היה שם אדם שעמד עמידת מסיונאר ומטרד אנשים ונשים. אותו האיש היה מומחה בעל שם עולמי בהצקת אנשים, מה שנקרא שוטה הכפר או כומר הכפר, כי היה בעיני עצמו כהן דת ללא קהילה – הצקתו אומנותו.

אותו האדם אשר היה קתולי אדוק היה מנסה לשכנע את כל הסובבים אותו, שחייבים הימה להאמין בבתולה הקדושה, ולא, רע ומר יהיה גורלם בגיהינום. הוא הטריד את כולם עד שהם עזבו את בית הקפה ונשמטו מאותו האיש באמתלאות שונות.

פון איינץ אינו אדם אשר יברח בגלל אדם המציק. כשנשאל על ידי המציק, האם מאמין אתה "בבתולה הקדושה"? ענה שאינו יודע כלום והוא אדם המסופק בכול, ועל כן מה ברצונך מעמדי?

שאלו המטריד מה הכוונה 'מסופק בכל'?

הסביר לו פון איינץ שכל דבר בעולם שלנו אינו מובן ואינו מוכח. לפיכך אי אפשר לדעת כלום והכל אפשרי.

אותו האדם הכניס את ידו בחוזקה לכיסו של פון איינץ ושלף את ארנקו של פון איינץ, ואמר לו: אם אתה מסופק בכול אז אולי ארנקך זה אינו שלך? ובהתאם לזאת אזי אינך יכול לקחת זאת ממני בחזרה, יען כי הארנק לא שלך. ובכך ניסה המציק לכפות על פון איינץ להסכים עימו שאין ספק לגבי הידיעה בעולם.

פון איינץ נאלץ לבקר מסכן מסוים אשר הוא היה מסייע למסכן הלז לעתים תכופות. אמר פון איינץ למציק: ביום רגיל הייתי מדבר עמך זמן רב ומסביר לך את מה שלא מובן לך. אך היום יש לי זמן עד השעה ארבע אחרי הצהריים, יען כי יש לי פגישה עם אדם מסוים. והיה אם לא תשיב את הארנק ובו מעות הנסיעה לפגוש את אותו האיש, אשלח שליח ואזמין את השוטרים.

הצורר החצוף לא החזיר את הארנק. ופון איינץ אחרי הענקת אולטימטום זמן קצוב של כמחצית השעה שלח שליח למשטרה.

בעוד המשטרה בדרך, האיש המציק נרתע והחזיר את הגניבה ואמר שהוא אינו מפחד כלל מהמשטרה, אך מפחד הוא מחילול הקודש שיגידו שאדם קתולי אדוק כמוהו גנב.

חיש פון איינץ שלח שליח לבטל את הגעת השוטרים.

ובכך על אף שפון איינץ הזמין משטרה והמשטרה לא באה הגניבה חזרה לבעליה כדבר הספקנים. ולבסוף פון איינץ טירד את המטרד והפך את השולחן על המציק שלא כדרכו.

מעשה בבת מלך שאהבה חומות

סיפור מבת מלך שאהבה חומות ולא רצתה למצוא את זיווגה ונוהגים לספר העניין לבנים ובנות שהגיעו לפרקן ולא מצאו את זיווגם או לאחר שאלטער-בחור או בתולה זקנה נתארסו או נתחתנו לאחר שהיו ברווקותן שנים הרבה מאוד.

---

היה מעשה פעם לפני שנים הרבה במלכות קטנה באשכנז בת מלך נאה וחכמה שאהבה חומות. נהגה היא לדבר על חומות, תלתה ציורים של חומות עירה בחדרה, סידרה את שיערה החום כחומה. והייתה אוכלת אוכל בצורת חומות מעוכות ומעמידה המזון בהצלחת בצורה של חומה ומגדל. גם בגדיה היו כמו חומות ונהגה לפשוט אותם דרך שער הבגד שהיה שער החומה כביכול ומקפדת הייתה לרכוש בגדים יקרים וכך לחוש שהיא מוגנת על ידי לבושה היקר המראה שהיא נאה ובעלת מעמד משאר בני אדם. וכן, ולא הרבה ידעו זאת, היא לא יצאה מחומת עירה כלל. והמלך ואנשי החצר לא חששו לייחודה התמוה בעניין. אמרו, עד חתונתה העניין יעלם אף כי לא הבינו מה פשר עניינה בחומות.

כשהגיעה לגיל כ"ח, בת המלך עדיין לא הסכימה לפגוש לדין ודברים כלל בני מלכים נמוכים כי אמרה שאינם נראים כחומה גבוהה וחזקה. אמרה היא שרוצה בעל כמגדל תלפיות. ולא ידעו המלך, המלכה, השרים ואנשי החצר מה לעשות. ניסו לשחדה במטעמים ומיני מגדנות ולא עלתה בידם. ניסו לעוור עיניה על ידי דורונות תכשיטים ולא הועילו. ויעמידו בפניה תנאים וגם לא הצליחו. וישלחו לאנשי הדת בקשה שיתפללו לפני האל יתברך למענה, ולא נתקבלה תפילתם. ויוואשו ויגידו כי מה' נעשה הדבר.

והם לא ידעו שהיא אהבה פעם בן מלך שנודע לה בחצר אביה והבן מלך לא נהג בה כהוגן, היה מזלזל בה והיא חשבה לבסוף שהוא אהבה רק בשביל כספה וכבוד משפחתה ולא אהבה באמת כאהבה שאינה תלויה בדבר, אלא כאהבה התלויה בדברי אביה.

ויום אחד הגיע איש דת החשוב ביותר בהמלכות ואמר להמלך והמלכה, מצאתי בספרי הקדמונים עיצה להעניין. ויאמר שראה כתוב במגילת ספר עתיקה מאוד שצריך להפחיד את הבת ולמרר את חייה כדי שתרצה לעזוב את ביתה וזה אפשר בדרכים הרבה מכליאתה בחדר, צמצום מאכלה ולבושה עד החרמתה מעולם הבא ולאיים עליה במעשיות יראה ופחד שיבואו עליה יסורים נוראים בשמים. וכך תציית לרצון הוריה ותביא להם פרי בטן ונחת מצאצאיה שהרי אין אשה אלא ליופי ובנים להבעל ולמשפחתה. והמלך והמלכה לא רצו לעשות רע לביתם, אבל איש הדת הביא פסק שהם חייבים מפני שאם לא יעשו כך, כל בנות המלכות עלולות חלילה לנהוג כך ולהפוך המלכות לתוהו ובוהו. ויעשו כדבר אדון הדת וללא הואיל, הבת הפכה עצובה וכבר לא נתפחדה מאנשי הדת והחלה עושה דין לעצמה כנגד דת האל על פי המסורת ותאמר שיש כאן דברי רמאות המעורבים בדברי אמת ולא כך הוא רצון השמים – ומני אז נהגה בשרירות ליבה לפי הבנתה את האל ונעשה נזק מהעניין.

ויום אחד הגיע איש דת שלא היו לו תלמידים הרבה שיש שאמרו עליו שהוא כופר והוא אמר להפסיק הרדיפה, וחצר המלך קיבלה את דבריו. אמר בליבו שיש לחשוב ולהבין מדוע נוהגת כפי שנוהגת. והוא החל מדבר עמה ולשמוע את קורותיה. ופעמים שהיה מציע לה לצאת עימו ברכיבה מחוץ לעיר והיא אמרה שאין רצונה בכך והוא לא הבין מדוע אך הוא שמר הדבר.

ויהי היום ויגיע בחור אציל אל העיר ונימוסיו ומראהו היו ללא דופי. והאיש היה חכם ומדבר דברי טעם ואהבו אנשי החצר להאזין לדבריו. ויום אחד יצא לטייל עם בת המלך והוא הציעה לה לצאת מן העיר אל היער והיא אמרה שאינה רוצה אותו. הוא לא הבין מדוע, וינסה שוב ותמאן. ויבקש ממנה ביאור ותאמר שאינה חפצה לבאר. ויתיעץ עם איש הדת ויאמר לו איש הדת שכנראה בזה טמון הסוד, היא הורגלה לא לצאת ממקום המוקף חומה שבו היא חשה בטחון ואולי בעניין טמון סוד פחדה לצאת מן החומות ולהינשא.

והאציל חשב על העניין זמן רב, ויום אחד הציע לה לרכב יחדיו על סוסים ברחובה של העיר. ויבעט בחזקה בסוס ליד שער החומה ויפול מן הסוס אפים ארצה. ותבהל הנערה בת המלך ותבוא לעוזרו ויאמר לה בחיוך היה כדאי ליפול למען שתצאי מן החומה בלא ששמת ליבך והנה לא קרה עמדך דבר, "חומות הן לאויב, לא לאוהב". ויגיד לה אולי תחפצי לעשות משחק מי רוכב יותר מהר על הסוס שעימו? ותאמר הן. ויגיעו אל היער וילכו ביער אנה ואנה ויגידו מה נורא יפה מראה השמיים, העצים והארץ ושאר מיני אמירות כגון זה, וישובו העירה. ולא הרחיק הזמן והיו דוהרים על הסוס לכל מקום, וישם לב המלך שהם מעבירים הזמן הרבה יחדיו. וישאל האב את ביתו האם נפשה נקשרה בנפשו? ותען: הן. ותבקש ממנו לארגן הנישואין.

מסירות הנפש של האיש שביקש למצוא לעצמו רב

מעשה המספרים כשיש מישהו המנסה להסתפח להקהילה ולנחול בנו בתקיפות בבת אחת ולא בצורה מתונה. וזאת כנגד רצון הציבור המתון בהקהילה. וידוע שהרבי שליט"א אומר שהספחות המבקשים להסתפח בקהלנו חלקם משמשים כשלוחים של הסטרא אחרא לשבש סדר דתנו מימים ימימה על ידי עירוב מנהגים של גויים אנטי התורה עם היהדות. אולם כמובן שיש מבקשים מיוחדים שמצווה לקרבם לעבודת השי"ת. וצריך לחשוב בעניין בשום השכל.

---

מעשה היה באדם שרצה להתחזק בעבודת ה' ושמו היה דוד פריי ומארץ ליטא מוצאו. והיה משתוקק לידבק ברב מובהק ותמיד היה אומר, "והיו עיניך רואות את מוריך – איה מורי להעריצו?". וידוע שאמר לעצמו שכל עוד הוא לא ימצא רב הוא לא ישוב לביתו.

והיה מורגל לומר דברים כגון: אם אין לי רב איך אדע מה לעשות בחיי? ואם אין לי רב הכיצד אידע מהי ההשקפה הנכונה? איך אוכל לדעת האם אני נוגע בדבר בלי רב? איך אראה בחושך העולם מבלי רב מובהק?

החליט האיש למצוא רב ששמעו יצא למרחוק כצדיק נפלא ושמו היה יהונתן קעניגזון. הוא לא ידע מדוע הוא נחשב צדיק, אולם הוא הסביר לעצמו שלא יכול להיות שזהו רק עניין כעין פרסומי ניסא אצל הציבור, ברור שיש כאן אמת. ומרוב דבקות ברעיון הוא החל לחבר פיוטים על אותו הרב שהוא לא זכה כלל להכיר.

ולא נשמרו בידינו הפיוטים
של דוד פריי המבקש

כל המוצא מוזמן לשלוח
למחבר

ואנו נשים הפיוט בסיפור המעשה
פה

יצא המבקש לגלות, במסע חיפוש הרב שהיה נוהג כרב נסתר ועובר ממקום למקום מסיבות שונות, דוד הגיע לארץ ישראל וחלה במחלה שלא אומרים את שמה מטעמים מובנים ועמוקים. וכשהיה גוסס נוטה למות נודע לאותו הרב הנסתר על קיומו של המחפש השרוי בצער.

הרב מיהר אל מיטת החולה שכבר לא פקח את עיניו זה מספר ימים, הורה למשמשי החולה לצאת ונשאר עימו לבד. כעת החולה שם לב שאותו הרב הנפלא הגיע לבקרו. הוא פקח את עיניו ובהתרגשות רבה הודה לה' על הזכות הגדולה והחל לנשוק את ידו של הרב. באין רואים הרב נשק לחולה נשיקה עזה ומלאת רגש, וחיש החולה דוד נפטר בזרועות הצדיק הנסתר.

מרוב התפעלות וצער גדול הרבי הנסתר הקים לנפטר מצבה מפוארת עם שבחים גדולים והעמיד ישיבה על קברו. ועקב הצער הגדול על מות המבקש הנאמן שמסר את נפשו במסעו, הרב יהונתן קעניגזון החליט להפוך ל'פרוש' ויצא מכלל הציבור והחל לשבת בבית המדרש שהקים על קברו ולא יצא ממנו עד יום מותו.

יש אומרים שבית הקבר ובית המדרש שעל הקבר היו בצפת ויש אומרים שבכלל העניין היה בעיר האבות בחברון. ברם כך התפרסם.

הסיפור מובא משמו של האדון יוסף רודלבליט והתגלה לפני שנים הרבה בכתב יד בתוך 'הגניזה'.