דבר תורה מבהיל של הרבי שליט"א. הרבי דרש זאת בכמה מקומות לאחרונה וכעת אנו מביאים זאת לתועלת הציבור היקר והקדוש.
ברש"י במדבר טז פסוק ז כתוב: וְקֹרַח שֶׁפִּקֵּחַ הָיָה, מָה רָאָה לִשְׁטוּת זֶה? עֵינוֹ הִטְעַתּוּ: רָאָה שַׁלְשֶלֶת גְּדוֹלָה יוֹצְאָה מִמֶּנּוּ, שְׁמוּאֵל, שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אָמַר: בִּשְׁבִילוֹ אֲנִי נִמְלָט; וְעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת עוֹמְדוֹת לִבְנֵי בָּנָיו, כֻּלָּם מִתְנַבְּאִים בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן" (דה"א כה). אָמַר: אֶפְשָׁר כָּל הַגְּדֻלָּה הַזֹּאת עֲתִידָה לַעֲמֹד מִמֶּנִּי וַאֲנִי אֶדֹּם? לְכָךְ נִשְׁתַּתֵּף לָבֹא לְאוֹתָהּ חֲזָקָה, שֶׁשָּׁמַע מִפִּי מֹשֶׁה שֶׁכֻּלָּם אוֹבְדִים וְאֶחָד נִמְלָט, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ – טָעָה וְתָלָה בְּעַצְמוֹ. וְלֹא רָאָה יָפֶה, לְפִי שֶׁבָּנָיו עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹאֶה. תַּנְחוּמָא (ה).
וקשה מדוע קרח לא אנוס?
ולכאורה אפשר היה לומר שקרח רודף ולכן נענש אלא רק נהרג – אין פה אנוס. אדם שמהווה סכנה לעם ישראל נהרג.
אולם מצינו בגמרא סנהדרין קט עמ' ב:
עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא שנאמר: 'ותכס עליהם הארץ' בעולם הזה 'ויאבדו מתוך הקהל' לעולם הבא דברי ר"ע. רבי אליעזר אומר: עליהם אמר הכתוב – ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל:
רואים מכאן שלפי כולם הם נענשו ולא רק נהרגו, דלר"ע אין לקרח עולם הבא ולרבי אליעזר ה' שמורידו לשאול הגיהנום, מוציאו ויעל.
הרעיון כשלעצמו נאה שגם אדם המסוכן שאנוס יכול ליהרג, אולם אין כאן ראיה מקרח.
ואולי יותר נכון להגיד שאין הוא אנוס כיוון שמוסר של טוב ורע נקבע לפי התחושה ולא רק לפי הספר – לא רק לפי הראיות. קרח הרגיש שכנראה לא פעל נכון ואם כן מדוע המשיך, כי ראה שיצאו ממנו צאצאים גדולים? כלומר, הייתה לו סתירה בין הרגשתו לבין הראיות שלו. והוא היה צריך לעצור ולבדוק עצמו ולהיוועץ.
כלומר, הוא נגד משה רבינו מייסד הדת היהודית וגואל ישראל מן שעבוד מצרים. וגם על אף שהוא מבין שהוא צודק משהו אמור להרגיש אצלו לא נכון. הרי משה רבינו בעל מופתים, מעביר התורה, מושיעם של ישראל וגדול הנביאים. קרח היה צריך להתעכב בדבר ולא ללכת עם התוצאה של מעשיו – שיש לו שלשלת של בנים צדיקים. סוף העניין לא מצדיק מעשים רעים. היה אסור לו לזנוח את תחושתו – את חוש המוסר.
ובייתר ביאור, קרח חשב שכל העדה כולם קדושים. וראה ברוח קדשו שיזכה לצאצאים גדולים. והרי בניו גם היו עימו. אז בהכרח שהוא צודק. הוא לא הספיק לחשוב עד הסוף שאולי הם לא עימו לבסוף ואז אין ראיה. והוא לא אנוס כי היה צריך לחכות עוד ולהרהר בדבר כי כנראה משהו לא הרגיש לו טוב בזה שמורד נגד אבי הדת היהודית, נביא ה' ושופט. ולכן נענש.
ונשאלת השאלה הרי כל אדם רוצה להיות טוב, אז אם חוטא בהכרח שחושב שזה טוב, ואם היה חושב שהוא לא פועל נכון וטוב, הרי לא היה עושה זאת. ואם כן קרח חשב שהוא צודק ולכן עשה מה שעשה, אזי מדוע נענש?
והפשט הפשוט הוא שהשי"ת נתן כוח לחכמים בדור להחליט בעניין. והם לפי התורה מענישים החוטאים. הקב"ה נתן הכוח לבעלי הרשות, הדיינים והמלכים להכריע, לתיקון העולם. והם מכריעים בדיני אדם, ובדיני שמים אין אנו יודעים מה שקורה.
ונשאלת השאלה אזי איך נדע למי יש גיהינום?
ונראה לומר שאין אנו כאלוקים לדעת מה יהיה לבסוף אם האדם.
ואם כן חוזר היסוד שאולי הוא לא נענש אלא הפך למזיק לעם ישראל ולכן נהרג.
ואם כן מה הפשט במדרש של רבה בר חנה (בבא בתרא דף עד) שהראה לו הסוחר הישמעאלי את בלועי קרח במדבר – ושמע שהם אומרים שוב ושוב "משה ותורתו אמת ואנחנו בדאין" ובגמ' בסנהדרין שהזכרנו מקודם.
וחייבים למימר שזה משל להציבור להתחזק, אבל אין אנו יודעין מה גורל איש ואיש.
והנה בדברי רבה בר חנה שהוזכרו למעלה רואים שהם מודים שמשה אמת ואומרים שהם בדאים. וצריך להבין מדוע הם צריכים להוסיף שהם בדאים אחרי שאמרו שמשה ותורתו אמת? מה תוספת דבריהם מוסיפה. ורואים שרבה בר חנה לא רצה לקבל שהם היו אנוסים אלא שהם שיקרו ביודעים. ודבר זה תמוה שהרי אין אדם שרוצה לסבול בגיהינום ואין אדם שעושה שקר בנפשו מבלי משסביר לעמו מדוע הוא צודק. ואם כן במה התוספת שהם שיקרו, אולי הם חשבו שעל אף שהם ישקרו הם פועלים נכון וראוי ואין לדבר סוף. בהכרח שאין אנו יודעים ודברי רבה בר חנה הם לשון גוזמה הבאים לתת לנו תפיסה בחוש של מעשה קרח ובכך נחוש יותר חלק מהתורה ונזכור לקבל את דברי החכמים ממשיכי משה רבינו עליו השלום מבלי לעורר מחלוקת יתרה.
לוורט אחר על פרשת קרח עיינו בהקישור: