תגית: רב

שלוימלע המתמיד בקורונה

מעשה מבהיל ומפורסם בבחור ישיבה ששנה ופירש בגלל הקורונה לאחר שהרג את רבו בגרמא.

"וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם‎"


שלוימלע המתמיד החליט להמשיך להידבק ברבו גם לאחר גזירת המלכות הציונית בעניין הריחוק החברותאי בעת מגיפת הקרונה ובטוח היה שבזכות התורה לא יארע כל נזק. שלוימלע לא היה העילוי של הישיבה, אולם הוא גם לא היה קטלא קניא. והוא ידע שבדרך כלל הציונים הרשעים סתם מפחידים בלשון גוזמא וגוזרים גזירות משונות על עולם התורה בישיבות. וזה כי יש להם תאוות נגד עולם התורה שמכאיב להם ומזכיר להם את מלכות שמיא. ולכן אין פלא שהם סתם אמרו שצריך עשות מסיכה ולבטל הישיבות ובתי הכנסת. זה הכל מזימה נגד היידישקייט.

חשב בליבו שהם סתם אומרים והכל שקר. ולכן המשיך יום יום ללמוד בישיבה עם חברותות ואפילו היה מאריך בלילה מאוחר. והחליט יום אחד לשאול את רבו הקשיש שאלה בלימוד. ונדבק לרבו במניין חצרונה ושאל אותו שאלה בלימוד, ובטעות שלוימלע ירק עליו מרוב התרגשות כששאל השאלה בחיפזון טרם יברח לו רבו המגיד-שיעור, שכבר בתחילת המגפה הכריז לבחורי הישיבה שחושש מן הקורונה. ואכן אמר לו רבו שהוא אינו יכול כעת והוא צריך ללכת. אולם התלמיד התאבק ברגליו וראה הרב שהוא לא עוזב, אז הסכים לדבר עימו בלימוד זמן מועט כדי שיניח לנפשו לכל הפחות.


ויהי לאחר כמה ימים שלוימלע הצטנן ויאמר לעצמו שזה רק צינון מן היצר הרע שרוצה להחליש את הלימוד שלו ולכן המשיך ללמוד בבית המדרש במסירות נפש. והיה הולך לבית מדרש של מחבלים (עצניקים אנשי פלג ירושלמי). ועל אף שהוא לא מן הצד שלהם במחלוקת, אמר לעצמו שחשוב ללמוד כדי להחזיק את העולם – וזה פיקוח נפש. והשכן יצחק החרד"ק, שאוהב לקרוא ספרי מינות על רפואה, הלשין עליו לשלטון לאחר ששמע את שלוימלע משתעל שיעול יבש – שלוימלע חשב לעצמו שזה מקרה אחד ולא נחשב יבש, אלא דרך מקרה. ובאו עליו קלגסי המשטרה (בעקבות פנייתו של יצחק "המוסר") עם אנשי רפואה לבדוק אותו. ונתברר שהוא חולה במחלת הכתר היא הקורונה. ועשה גם כל המחבלים חולים, ויהיו ללעג וקלס על כך שהם חיות מסוכנות לשאר האדוקים. אך כעת שלוימלע למד שהמחלה אמיתית ויכלא עצמו בביתו בהבידוד.

אך גם רבו החל משתעל כך נודע. ויגמור שלוימלע המתמיד ק"נ פעמים את ספר התהילים לרפואתו, וניצחו אראלים את המצוקים בעזרת הקורונה. והוא לא זכה להשתתף באשכבתיה דרבו ויצטער מאוד.

בצר לו, ויאמר לנפשו, מה עשיתי?! הרי הרגתי את רבי. אני רוצח קרוב למזיד, שהרי היה לי להקשיב למלכות ולרבנים שאמרו שיש מגיפה. ולי היה תאוה להיות צדיק, וגאווה לא להקשיב למחשבה אחרת ולכן אני כמזיד ברציחה בגרמא. וכעת אני התחייבתי בנפשי ויורש גיהנום. אוי לנפשי.

ויתחיל לחשב בליבו איך להינצל מדינה של גיהנום. יום אחד אמר שיתחזק במחשבה ובצניעות. וביום השני אמר שזה לא די, ויעש תענית דיבור. ביום השלישי, חש שאין זה מכפר ולכן צם. וכך המשיך מסיגוף לסיגוף. עד שיום אחד אמר לעצמו שעשה כבר כל הסיגופים.

ואז החל לפלפל מי אמר שהוא מזיד, אולי הוא שוגג, שהרי בישיבה גדולה לא מספיק הזהירו ולא לימדנו מה זה נגיף ומה זה חיידק וכן לא לימדוהו לציית להשלטון למען תיקון העולם – ואין עונשין אלא אם כן מזהירין.

ואז אמר לעצמו אולי כמו שפשעו פה, אולי פשעו ושיקרו בדברים אחרים. ולא עבר זמן הרבה ויזרוק את כיפתו ויאמר שאין אלוקים ואין גיהנום ולכן הוא לא מפחד מכלום. והיה מסביר, שהרי היה מפחד רק מהקב"ה, וכעת נודע לו שאין הוכחה לקיומו של השי"ת, ולפיכך הוא יכול לעשות מה שליבו חפץ. וכל זה היה, על פניו, בשביל להשקיט את ליבו מפחד גרמא דרציחה שלו.


ובמשפחתו ראו שהוא ירד מן הדרך הישרה, ויהי מצר להם כל יום בקושיות של דופי מול כל המשפחה והצעירים. ויאמרו לו אביו ואימו שישהה בקורונטינה במלון של חילונים, אם הוא אפילו רוצה, העיקר שיעזוב הבית ולא ידבק אותם בהכפירה והחטאים שלו. ובפרט שלא יקלקל האחים הקטנים ויהרוס לאחותו שושנה בשידוכים.

והלך למלון של חילונים ויפגוש שם חופשיים מחברת מוסף (כמו חברת תהילים ומשניות, אבל להרע). ויאמרו לו שהם עושים מוסף לאדם ולכן כל אדם שהוא אדוק צריך להתקדם ולהיות יותר מתקדם על ידי שהופך לחופשי ולכן הם קראו לעצמם מוסף, כי הם מוסיפים על המענטשקייט של האדם.

וינטוש את משפחתו ולא נודע לאן הלך ונטמע בין עם הארץ. ולכן חשוב למען חינוך בנינו להזהיר מפני המגיפה הארורה, מגיפת הקרונה שרבים חללים הפילה לא רק בנפש אלא גם בנשמה.

זלזול ברב

אחד מאנשי הקהילה נוהג ללעוג ולבוז לפעמים לאדם המשמש כצלם על גבי מודעות המשמשות לגביית כסף מן העם.

אמרו לו: "מדוע אתה מזלזל בהרב הזה?!".

ענה האיש: מאז שהאיש הפך לעבודה זרה מותר לבוז לו. ככתוב: "כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא". "גם רב גדול יכול להפוך לעבודה זרה או עבודה זרה בשיתוף".

עוד בעניין:

בית ממכר הצלמים

מעשה מרעיש הנוהגים לספר כשמדברים על ע"ז ועל רבנים המוכרים את גופם ודמותם לחברות אנשים הרוצים להוציא כסף מן הציבור.


מעשה ביהודי שהגיע לרייפלאנד וראה שם חנויות הרבה לממכר צלמים של רבנים בכל מיני פוזיצייעס. היה שם רב עם זקן ארוך שעמד עם נר דלוק ואחר מגולח עמד עם כוס מלאה יין ואחד עצם את עיניו בתשוקה עילאית במצוה טאנץ והיה אחד שפיו אמר שירה תוך כדי אכילת קוגעל.

וישאל האנשים בחנויות, מדוע אתם מוכרים זאת ומי קונה? ויענוהו שזה מביא ברכה להאדם וזו סגולה מיוחדת למי שסובל מעצירות בבית הכסא ולשאר המחלות אם לא עוזר לפחות לא מזיק.

ובחנות אחת אחרת ראה נער ומסביבו כל צלמי התמונות של הרבנים קרועים על הארץ וחלק מן התמונות מסומנות בצלב, בצלב-קרסים, במגן דוד ובסדר אנרכיסטי.

וישאלהו מה קרה? ויען הנער: "פשוט מאוד, כל כמה ימים העניין קורה באחת החנויות כשאחד המוכרים הולך לבית הכסא לעשות גדולים ומשאיר החנות ריקה. ופתאום תמונה אחת של רב כדוגמת רב מחבל עצניק גדול קורעת את תמונתו של רב שונא ולהפך. ואז נהיה שמחת מלחמה ורב ספרדי קורע לרב אשכנזי והפוך. ורב מתנועת המזרחי קורע לרב אנטי ציוני וכדומה. עד שכל צלמי התמונות הושחתו. וכל התמונות של הרבנים הקטנים מקשקשים דברי גנאי על התמונות ולכן את רואה המצב כמות שהוא.

ויעזוב האיש את העיירה בבהלה ובריצה ויפול ארצה ופיו היה בדרך לנשק את העפר ונס אירע לו ונפל על פה של רב מציור נייר שעף מן החנות החוצה וינשק להרב בעל כורכו. ויאמר בליבו: "מהיום הוא הרבי שלי". ומני אז יש סגולה חדשה לתמונות של צלמים. ויש כעת מחלוקת בין העדות בעם ישראל לאיזו עדה היה שייך פיו של אותו רב.

עוד בעניין:

מוגן: מסירות הנפש של האיש שביקש למצוא לעצמו רב

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

בביאור 'הצדיק' ותעשיית הצדיקים והרבנים

דברי הרבי, ר' וולף הירש בן ר' טודרוס הלוי זצ"ל בעניין 'חרושת הצדיקות'. הדברים חשובים לתועלת המהרהרים בעניין התוהים בנוגע למעשים שבכל יום המתפרסמים על ימין ושמאל בנוגע לאינשי דלא מעלי הזוכים לכבוד רב ושמצליחים להשתרר על הציבור.

משרבו הקופצים להיות צדיק, בטלה הצדיקות. ופעמים הרבה נהפך הצדיק לחצי אל והאדם מרתת לא להקשיב להצדיק, משום שהוא נחשב מיוחד ומרומם. ומיד נהפך האדם הלז לזומביאי.

וחשוב כמת, כרש שאין לו מאומה וכהסגי נהור שאין לו עיניים וכהערירי שאין לו שם וכהמצורע הנמצא מחוץ למחנה. ועל זה נאמר: 'רשעים בחייהן קרויים מתים', כיוון דהוי זומביאי שאין חייהם נחשבים חיים כלל. וזומביאי הויא מילה בלע"ז, ופירושה על פי חלק מן המפרשים, אדם שאינו חי כשאר בני האדמה והוה חצי חי וחצי מת והוא אינו שולט במעשיו אלא נשלט בכוח על ידי אחר.

וכתיבי בברכות דף ח"י: "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים". ויש לבאר שלפיכך הצדיק במיתתו קרוי חי, שהרי שמו ממשיך לשעבד את בני האדם גם זמנים הרבה לאחר מותו.

ופעמים הרבה הצדיק נהיה צדיק יותר לאחר מותו ומשעבד במותו יותר מאשר בחייו. כלומר, שאם בחייו היה מפחותי הצדיקים פעמים ששמו עולה לגדולה כמחיר התבואה בשוק בזמן המלחמה אפילו שמת שנים הרבה. ולכן גם נחשב חי יותר מאשר בחייו עצמן.

והנה, צריך ביאור גדול מדוע קוראים להצדיק 'רב'? אלא שקבלה ומסורת יש בעם ישראל, שרב הווי מלשון ריבוי שיש לו רב-הרבה. כמו שמצינו שכתוב: 'מה שקנה העבד קנה רבו' ומי שיש לו רב (ממון) יכול להחזיק עבדים.

ושמא על כן נהיה שם כבוד חדש והוא 'רב', שהוא כאדון לכל דבר. וידוע שהמשעבדים בעלי הסמכות בעם שולטים לא רק על ידי הממון, הרשויות וכוח שריריהן אלא גם על ידי הכבוד שהאנשים רגילים להעניק להם, כמו שאדם זקן שולט בבנו, בנכדו ובשאר האנשים מכח זאת שהוא בא בשנים ונהוג לרוממו.

ואסור לו לאדם הדיוט להמרות את פי הצדיק. ונהגו לחנך ולחנק התינוקות של בית רבן שהצדיק צודק תמיד ושלכן נקרא שמו 'צדיק', שהרי תמיד צודק, וכל החולק על הצדיק חייב מיתה.

ומשעה שנהגו בני ישראל כך, נעשו עבדים. וידוע מהגמרא שעבדא בהפקרותא ניחא ליה ושטופים ישראל בהפקרות. ר"ל.

ומפורסם שאחד מחכמי יוון נשאל על ידי אחד מתלמידיו מהו הצדק? ויען שצדק זה מה שהחזק קובע על החלש והנה מצינו שהרבנים קרויים צדיקים.

jmeyer

תמונת אדם המשמש כרב

ולפי זה יתבאר שיש אנשים עם טבע של רצון לשלוט. והם מחנכים הציבור לציית לערכיהם. ודבר כעין זה קרוי בלע"ז קולטור-אימפיראליזמוס או קולטור-קלוניאליזמוס ויש הקוראים לזה קולטורלע העגמונייע. וקוראים לעצמם צדיקים כדי שהאנשים יקבלו מרותם.

ואין הם צדיקים אמיתיים כלל אלא רק עשירים בכוח המשעבדים את בני ישראל כמו פרעה במצרים, ועתידים ליתן על כך את הדין. והם מבזים את התורה ומחללים שם שמים וחופרים בה כבקרדום. ועל זה כתוב במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב.

ומצאתי דכתיבי בנדרים (פ"א.):

ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור. רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי. רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה.

וכן כתוב בפסחים מ"ט:

תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור.

רואים שיש רבנים מתגדרים, מתגברים, לא מברכין בתורה, כלומר שלומדים לשם שמים, אלא רודים העם כאילו הם חמורים ומשימים אותם כחמורים ולכן רצה לנשכם כחמור, וזהו מידה כנגד מידה. אך לאחר שנהיה כמותם, בוודאי עשה אמתלא ואמר לעצמן שלא מצא ת"ח ראוי שצריך לנשכו.

וכתב הרמב"ן בשער הגמול:

אבל המינין והמשומדין והאפיקורסין, שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור – ושנתנו חתיתם בארץ מחיים, והם הפרנסים ה-מ-ט-י-ל-י-ם א-י-מ-ה י-ת-י-ר-ה על הציבור שלא ל-ש-ם ש-מ-י-ם, כגון מלכי גויים, אף על פי שאינו מחטיא אותן, אלא מוליכן בדרך ישרה, אלא הצבור מכוונין דעותיהן ומעשיהן הטובים לעבודתן, ולא לעבודת אדון-הכל.. יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות, שנאמר: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וכולהו.

רואים אצל הרמב"ן שמטילי האימה היתרה שלא לשם שמים יורדים לגיהינום ואין זה משנה הרבה אם הם נדמים כצדיקים, אבל הנוהגים לשם שמים הוי צדיקים (כלומר שמעשיהן מעידים על כוונתם). ואפשר לומר שהנוהגים לשם שמים המברכים בתורה אין דרכן להתגדר, להתגבר, לרדות ולשים הציבור כחמורים.


דברי הרבי, ר' וולף הירש בן ר' טודרוס הלוי זצ"ל בעניין 'חרושת הצדיקות' – גרסה עתיקה יותר

מדרבו הקופצין להיות צדיק, בטלה הצדיקות. ופעמים הרבה דנהפך הצדיק לחצי אל והאדם מרתת לא להקשיב להצדיק, משום דהוא מיוחד ומרומם. ומיד נהפך האדם הלז לזומביאי. וחשוב כמת, כהרש דאין לו מאומה וכהסגי נהור דאין לו עיניים וכהערירי דאין לו שם וכמצורע הנמצא מחוץ למחנה. ועל זה נאמר: 'רשעים בחייהן קרויים מתים', כיוון דהוי זומביאי ודאין חייהן נחשבים חיים כלל.  וזומביאי הויא מילה בלע"ז, ופירושה על פי חלק מן המפרשים, אדם דאינו חי כשאר בני האדמה והוה חצי חי וחצי מת והוא אינו שולט במעשיו אלא נשלט בכוח על ידי אחר.

וכתיבי בברכות דף ח"י: "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים" ויש לומר דלפיכך הצדיק במיתתו קרוי חי, דהרי שמו ממשיך לשעבד את בני האדם גם זמנים הרבה לאחר מותו. ופעמים הרבה הצדיק נהיה צדיק יותר לאחר מותו ומשעבד במותו יותר מאשר בחייו, כלומר, דאם בחייו היה מפחותי הצדיקים פעמים דשמו עולה לגדולה אפילו שמת. ולכן גם נחשב חי יותר מאשר בחייו עצמן.

והנה, צריך ביאור גדול מדוע קוראין להצדיק 'רב'? אלא דקבלה ומסורת יש בעם ישראל, דרב הווי מלשון ריבוי דיש לו רב. כמו דמצינו דכתוב: 'מה שקנה העבד קנה רבו' ומי שיש לו רב (ממון) יכול להחזיק עבדים. ושמא על כן נהיה שם כבוד חדש והוא 'רב', דהוא כאדון לכל דבר. וידוע דהמשעבדים בעלי הסמכות בעם שולטים לא רק על ידי הממון, הרשויות וכוח שריריהן אלא גם על ידי הכבוד דהאנשים רגילים להעניק להם, כמו דאדם שולט בבנו, בנכדו ובשאר האנשים.

ואסור לו לאדם הדיוט להמרות את פי הצדיק. ונהגו לחנך ולחנק התינוקות של בית רבן דהצדיק צודק תמיד ודלכן נקרא שמו 'צדיק', דהרי תמיד צודק, וכל החולק על הצדיק חייב מיתה. ומשעה נהגו בני ישראל כך, נעשו עבדים. וידוע מהגמ' דעבדא בהפקרותא ניחא ליה ושטופין ישראל בהפקרות. ר"ל. ומפורסם דאחד מחכמי יוון נשאל על ידי אחד מתלמידיו מהו הצדק? ויען דצדק זה מה שהחזק קובע על החלש והנה דהרבנים קרויים צדיקים.

jmeyer

תמונת אדם המשמש כרב

ולפי זה ייתבאר דיש אנשים עם טבע של רצון לשלוט. והם מחנכים הציבור לציית לערכיהן. ודבר זה הקרוי בלע"ז קולטור-אימפיראליזמוס או קולטור-קלוניאליזמוס ויש הקוראים לזה קולטורלע העגמוניע. וקוראין לעצמן צדיקים כדי דהאנשים יקבלו מרותם. ואין הם צדיקים אמיתיים כלל אלא רק עשירים בכוח המשעבדים את בני ישראל כמו פרעה במצרים, ועתידין ליתן על כך את הדין. והם מבזין את התורה ומחללין שם שמים וחופרין בה כבקרדום ולכן כתוב במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב.

ומצאתי דכתיבי בנדרים (פ"א.): "ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור. רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי. רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה". וכן כתוב בפסחים (מ"ט:(: "תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". רואין דהרבנים מתגדרין, מתגברין, אין מברכין בתורה, כלומר דלומדים לשם שמים, אלא רודין העם כאילו הם חמורין ומשימין אותן כחמורין לכן רצה לנשכם כחמור, וזהו מידה כנגד מידה. אך לאחר דנהיה כמותם, בוודאי עשה אמתלא ואמר לעצמן דלא מצא ת"ח ראוי דצריך לנשכו. וכתב הרמב"ן בשער הגמול: "אבל המינין והמשומדין והאפיקורסין, שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור – ושנתנו חתיתם בארץ מחיים, והם הפרנסים ה-מ-ט-י-ל-י-ם א-י-מ-ה י-ת-י-ר-ה על הציבור שלא ל-ש-ם ש-מ-י-ם, כגון מלכי גויים, אף על פי שאינו מחטיא אותן, אלא מוליכן בדרך ישרה, אלא הצבור מכוונין דעותיהן ומעשיהן הטובים לעבודתן, ולא לעבודת אדון-הכל.. יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות, שנאמר: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וכולהו".". רואין אצל הרמב"ן דמטילי האימה היתרה שלא לשם שמים יורדין לגיהינום ואין זה משנה הרבה אם הם נדמין כצדיקים, אבל הנוהגין לשם שמים הוי צדיקים (כלומר דמעשיהן מעידין על כוונתן). ואפשר לומר דהנוהגין לשם שמים המברכין בתורה אין דרכן להתגדר, להתגבר, לרדות ולשים הציבור כחמורים.