תגית: רמב"ם

"וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" – פרשת לך לך ופשט ברמב"ם בהלכות חנוכה

הרבי שליט"א אוהב להשקיע בפשט, והנה פשט נחמד מאת הרבי בנוגע לסדר הדברים  בתורה לגבי מלחמת אברהם וארבעת המלכים וברמב"ם לגבי הלכות חנוכה בעניין פגיעת היוונים בעם ישראל.


כתוב בבראשית יד טז:

"וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם"

וצריך להבין את סדר הדברים והנה רואים: רכוש, לוט ואז הרכוש שלו, הנשים ורק אז העם. וקשה האם בני האדם פחות חשובים מרכוש? וכן האם הנשים חשובות היו בזמנם יותר מהעם? וצ"ב.

ונראה לפרש שזה עניין של המנוסה. ונתאר מה אירע, אאע"ה, רדף אחרי ארבעת המלכים והם מפסידים בקרב ומתחילים להימלט מפניו. וכדי להקל עליהם הניסה ואולי לעכב את צבא אברהם שלא ירדוף אחריהם, אלא יאסוף השלל, אזי קודם הם השאירו את הרכוש.

ואז הם ראו שהוא ממשיך, אזי הם שיחררו את לוט שהוא אחיין שלו ומכיוון שלוט היה אדם חשוב אזי הרכוש שלו לא היה עם שאר העם – ולכאורה לוט חשוב בזאת שהתורה נזקקה לבאר מה קרה עימו עוד לפני סדום.

אולם אברהם המשיך לרדוף אחריהם אולי שלא רצה אז להיתפס בעיניהם כבעל נפש רכה ואז אולי הם יחזרו שוב להצר את לוט או אפילו את אברהם. לכן הוא רצה להמשיך לרדוף אחריהם עד שיקח הכל חזרה מהם כולל הרכוש של סדום, שעל אף שהיו רשעים היו ככל הנראה בעלי ברית של לוט בן אחיו. אבל את זאת הם לא ידעו.

ולאחר שהם שיחררו את לו ואברהם המשיך לרדוף אחריהם אז הם חשבוט שהוא רוצה גם את רכושו של לוט. אז השאירו גם את רכוש לוט. אך אברהם המשיך אז הם חישבו בליבם שהוא רוצה את הנשים, אז הם שיחררו הנשים. אך אברהם המשיך אז הם החליטו לבסוף לשחרר גם את העם. ואז אברהם עזבם.


ובדומה לכך יש גם ברמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה א:

בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות; וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלהי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני.

ונשאלת השאלה מפני מה בנותיהם נמצא לאחר ממונם הרי ברור שפגיעה בהבנות יותר חמורה מענייני ממון?

אלא יש לומר שקודם היוונים פגעו בקיום התורה בפומבי ולא בסתר, אחר כך הם לקחו הממון ואז פגעו בבנות ואז הגיעו לבית המקדש וכו'. ולאחר שלקחו הממון גם אין כסף לברוח או לשחד.


רואים שהדברים אינם כתובים כסדר החשיבות, אלא כפי סדר ההתרחשות.

מה נשתנה בין דורינו לעומת דורות עברו שהיו אז רבים פורקי עול?

הרבי שליט"א נשאל לאחרונה על ידי אנשי חינוך איך אפשר למנוע התקלקלות של הדור כשאנו רואים שהיום אי אפשר להבדיל לפעמים בין היהודים לגויים והחופשיים. ואם כן, אזי יש סכנה שהמצב שהציבור מתדמה לגוי הוא עלול להמשך במעשיו אחר הגוי ולהוריד נשמתו לשאול תחתית.

הרבי הקשיב לשאלה ואמר שהוא היה רוצה להרחיב השאלה, לשאלה כואבת יותר. וזו שאלתו של הרבי: "מפני מה בדורות עברו, כגון בתקופת הרפורמה-"הארה" ותקופת הנציונליזיסמוס והסוציאליזיסמוס עם ישראל שיחת נפשו בהמוניו והיום לא?".

וענה הרבי שליט"א, שבעצם עם ישראל הוא כעין תמונת שפיגל-אסקפלריא (תמונת מראה) וכשהגויים מאמינים בעבודה זרה, אזי הוא ראי של הגויים ונמשך לפולחן עבודה זרה או הצדיקים לעבודת הקרבנות. כשלגוי נמשכת נפשו לתאוות בשרים אזי עם ישראל נמשך לעניין. כשהגויים נמשכו לאידאולוגיזיסימוס, אזי עם ישראל נמשך לעניין, כגון תנועת המוסר, תורה ודרך ארץ, אגודיזם וכדו'. בעצם העם מבדל עצמו מן הגוי על אף שהוא מושפע מן הגוי.

אולם כיום הגויים נמשכים סתם להנאות של מאכל, מלבוש והתבוננות בשח-רחוק-מיטלטל, ועל כן הצעירים בעם נמשכים להיות עם-ארצים עצלים וצעירי האדוקים גם נמשכים להעניין. ובדרך אגב הם מתדמים להגויים ולא כי רוצים להיות כמותם. הם אפילו לא חשבו על זאת. וכך הם יכולים ממש להראות כגוי ולקיים המצוות כי אין הם נמשכים לכפור. והם נהנים מהיהדות ולא רואים הבדל גדול בין עשיית המצווה להתבוננות במיני אסקפלריא. ולכן הם לא נהיים גויים וחילונים.


וכעת יש לדון האם מצב זה רע לעם ישראל. יש האומרים שזה אומר שעם ישראל חופשי באדיקותו או בנוסח אחר – תינוק שנשבה ביהדותו, בעצם הוא חי כגוי שומר תורה ומצוות. ודבר זה אמר הרבי מוציא לעג, שהרי כך דרכו של אדם, לאנשים אין זמן לחקור הכל והוא הולך בדרך אבותיו ורוצה להיות טוב. וכך נהגו אימותינו שנהגו לשמור המצוות ולהאמין בדברים המקובלים בדור ולא ראו הבינו את המחשבה הנכונה על פי הרמב"ם – עד כדי כך שהרמב"ם אומר שיש אמונת הנשים השוטים והקטנים שאינם יכולים להבין כראוי כי דעתם אינה שלימה, ככתוב:

"כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהם ומחשב בלבו שהם אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתם אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתם שלימה". רמב"ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים יא טז.

ועדיין אין הרמב"ם מכנה אותם מינים וכופרים. והתורה על פניו ידעה את טבע הנשים, השוטים והקטנים ולא הזכירה חובה אצלנו להאמין בכל דבר או להכריז כאילו, אלא יש לעשות – וכמו שבראשונים כתוב שאין חטא בדיבור אלא למסית – וכל שכן במחשבה. וכן אנו רואים שהקב"ה הוא לא רק אלוקינו אלא אלוקי אבותינו, כלומר שאנו יורשים את הקב"ה ממשפחתינו כדבר שבו אנו רגילים ומקבלים כדבר פשוט ולא כחידוש.

ומה שהקב"ה על פניו רצה זה שעם ישראל ילך לו כמנהגו על פי טבעו והיחידים בעלי מקום למסור נפשם למען עם ישראל בשונה משאר העם. וצריך עיון מה ההבדל בין טבע היחיד לבין טבע העם? ולכן יש לומר שכל אחד ילך לפי דרכו.