תגית: רצון ה'

כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו – אבות ו, י-יא

בפרקי אבות מחובר פרק של ברייתות שזה אומר שזה טקסט מחוץ למשנה הוא נחשב פרק ו. הרבי שליט"א לקח על עצמו ללמוד מסכת אבות לאיזו נפטרת חשובה. הרבי שליט"א הגיע למשנה י' ולא חידש שום דבר. אולם במשנה יא שקשורה למשנה י' הרבי חשב על רעיון חזק באמונה, שכר ועונש והשגחה פרטית. וחשבנו לזכות את עם ישראל בדברי התורה הללו. הרבי דרש על העניין בבית המדרש ואחד התלמידים זריזי הקולמוס שלח לנו לפרסום.


אבות ו, י. חֲמִשָׁה קִנְיָנִים קָנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד, יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד.

תּוֹרָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב, "יְהֹוָה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז".

שָׁמַיִם וָאָרֶץ מִנַּיִן דִּכְתִיב "כֹּה אָמַר יְהֹוָה, הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי", וְאוֹמֵר, "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה, כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ".

אַבְרָהָם מִנַּיִן, דִּכְתִיב וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קוֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, דִּכְתִיב, "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהֹוָה, עַד יַעֲבוֹר עַם זוּ קָנִיתָ", וְאוֹמֵר "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה, וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם".

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן, דִּכְתִיב, "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהֹוָה, מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ", וְאוֹמֵר "וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ, הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ":

הבריתא באה להראות דברים החשובים בעולמו של הקב"ה ומראה אלו דברים יש בהם שם קניין. אולם מה לגבי שאר הדברים שעליהם לא נאמר קניין? על כך צריך לעיין במשנה הבאה.

כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו", וְאוֹמֵר "יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד":

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "יְהֹוָה חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר":

רואים שרצונו של הקב"ה הוא כבודו ולכן גם אם לא נאמר עליהם שם קניין, הם עדיין חשובים בעולמו של הקב"ה. וזה כמו שאנו אומרים, להבדיל, רצונו של אדם זהו כבודו, אז על אחת כמה וכמה רצונו של הקב"ה מלך מלכי המלכים.

רואים כאן יסוד פשוט חשוב שמי שרגיל להאמין שמה שהמלמדים אומרים לו בחיידר אז הוא לא שם לב למה שכתוב כאן. הקב"ה לא ברא את העולם למען תכלית מעבר לכבודו. וזה אומר לנו שרצונו של הקב"ה הופך מעשי האדם לטובים או רעים בהתאם לרצון ה'. ודבר זה לא חידוש בדבר המשנה, הוא פשוט חידוש לעומת דבר ההמון. מה שחשוב בתורה זה רצון ה', אין עוד מלבדו. (ולגבי הרשות שיש לאדם כלפי הקב"ה יש להרחיב במקום אחר אי"ה) וכן הקב"ה לא מסתלק מעולמו, אלא הוא מולך עלינו ועושה רצונו לעולם ועד

ועל זה הדרך אנו רואים בחלק השני של הבריתא, אצל רבי חנניא בן עקשיא, שהשי"ת רצה לכבודו לזכות את ישראל לפי רצונו בתורה ומצוות. וכן כתוב בהמשך ה' חפץ למען צדקו, מה שה' רוצה זה צדק ולמען החלת צדקו הוא מגדיל תורה ומאדירה.


לע"נ מרת רינה בת ר' שמעון יהודה

מה נשתנה בין דורינו לעומת דורות עברו שהיו אז רבים פורקי עול?

הרבי שליט"א נשאל לאחרונה על ידי אנשי חינוך איך אפשר למנוע התקלקלות של הדור כשאנו רואים שהיום אי אפשר להבדיל לפעמים בין היהודים לגויים והחופשיים. ואם כן, אזי יש סכנה שהמצב שהציבור מתדמה לגוי הוא עלול להמשך במעשיו אחר הגוי ולהוריד נשמתו לשאול תחתית.

הרבי הקשיב לשאלה ואמר שהוא היה רוצה להרחיב השאלה, לשאלה כואבת יותר. וזו שאלתו של הרבי: "מפני מה בדורות עברו, כגון בתקופת הרפורמה-"הארה" ותקופת הנציונליזיסמוס והסוציאליזיסמוס עם ישראל שיחת נפשו בהמוניו והיום לא?".

וענה הרבי שליט"א, שבעצם עם ישראל הוא כעין תמונת שפיגל-אסקפלריא (תמונת מראה) וכשהגויים מאמינים בעבודה זרה, אזי הוא ראי של הגויים ונמשך לפולחן עבודה זרה או הצדיקים לעבודת הקרבנות. כשלגוי נמשכת נפשו לתאוות בשרים אזי עם ישראל נמשך לעניין. כשהגויים נמשכו לאידאולוגיזיסימוס, אזי עם ישראל נמשך לעניין, כגון תנועת המוסר, תורה ודרך ארץ, אגודיזם וכדו'. בעצם העם מבדל עצמו מן הגוי על אף שהוא מושפע מן הגוי.

אולם כיום הגויים נמשכים סתם להנאות של מאכל, מלבוש והתבוננות בשח-רחוק-מיטלטל, ועל כן הצעירים בעם נמשכים להיות עם-ארצים עצלים וצעירי האדוקים גם נמשכים להעניין. ובדרך אגב הם מתדמים להגויים ולא כי רוצים להיות כמותם. הם אפילו לא חשבו על זאת. וכך הם יכולים ממש להראות כגוי ולקיים המצוות כי אין הם נמשכים לכפור. והם נהנים מהיהדות ולא רואים הבדל גדול בין עשיית המצווה להתבוננות במיני אסקפלריא. ולכן הם לא נהיים גויים וחילונים.


וכעת יש לדון האם מצב זה רע לעם ישראל. יש האומרים שזה אומר שעם ישראל חופשי באדיקותו או בנוסח אחר – תינוק שנשבה ביהדותו, בעצם הוא חי כגוי שומר תורה ומצוות. ודבר זה אמר הרבי מוציא לעג, שהרי כך דרכו של אדם, לאנשים אין זמן לחקור הכל והוא הולך בדרך אבותיו ורוצה להיות טוב. וכך נהגו אימותינו שנהגו לשמור המצוות ולהאמין בדברים המקובלים בדור ולא ראו הבינו את המחשבה הנכונה על פי הרמב"ם – עד כדי כך שהרמב"ם אומר שיש אמונת הנשים השוטים והקטנים שאינם יכולים להבין כראוי כי דעתם אינה שלימה, ככתוב:

"כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהם ומחשב בלבו שהם אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתם אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתם שלימה". רמב"ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים יא טז.

ועדיין אין הרמב"ם מכנה אותם מינים וכופרים. והתורה על פניו ידעה את טבע הנשים, השוטים והקטנים ולא הזכירה חובה אצלנו להאמין בכל דבר או להכריז כאילו, אלא יש לעשות – וכמו שבראשונים כתוב שאין חטא בדיבור אלא למסית – וכל שכן במחשבה. וכן אנו רואים שהקב"ה הוא לא רק אלוקינו אלא אלוקי אבותינו, כלומר שאנו יורשים את הקב"ה ממשפחתינו כדבר שבו אנו רגילים ומקבלים כדבר פשוט ולא כחידוש.

ומה שהקב"ה על פניו רצה זה שעם ישראל ילך לו כמנהגו על פי טבעו והיחידים בעלי מקום למסור נפשם למען עם ישראל בשונה משאר העם. וצריך עיון מה ההבדל בין טבע היחיד לבין טבע העם? ולכן יש לומר שכל אחד ילך לפי דרכו.