תגית: תנ"ך

וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים

ווארט מבהיל מהרבי שליט"א בעניין ריחום על הבריות. ודברי הרבי הם על דרך צחות ויש להבין את דבריו שאין לעשות יותר מידי עד שהאדם נהיה חלש ואז העולם הבזוי בז לו ומצר את צעדיו.


תניא ר' גמליאל ברבי אומר (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים.

ואומרים בק"ק נימאנדעסלאנד ירושלים דאשכנז על דרך צחות שמי שמרחם על כל הבריות, אזי הבריות לועגים לו וחושבים אותו לחלש ורוכשים לו בוז ומשטמה וכן מצרים את צעדיו ולכן הוא זקוק לרחמי שמים.

אך מי שאין מרחם על הבריות אינו זקוק להתערבות ניסית של רחמים מהשמים המבזבזת את זכויות האדם, אלא העולם יודע לכבדו ולקלסו.

פרשת פנחס – אקטיביזם, פנחס ובנות צלפחד

בפרשת השבוע – פרשת פנחס יש שני עניינים חשובים של אקטיביזיסמוס ואין הדבר דרך מקרה, אלא קשור האחד לשני בעבותות של מוסר השכל. ואמר על זה הרבי דרוש נאה ורצינו לזכות הרבים.


וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא.
במדבר כה י-טו

העניין הראשון מדבר על אדם ממשפחת המכובדים, בן בנו של אהרן הכהן שלא זכה בלהיות חלק מן הכהונה כמו אביו ואחיו הקטנים. למעשה, פנחס בעצם הושפל לעומת שאר משפחתו שזכו לשמש ככהנים. הוא לא נכנס למרה שחורה ואמר שהוא מנודה או מוקצה ולא יכול לעשות כלום.

יום אחד הוא ראה במעשה נבלה וועביד דיניה לנפשיה. דבר שמשה השופט כעין מלך של עם ישראל לא עשה מאומה בנושא, כי נשתכחה ממנו הלכה. וכן לא העם הפשוט ולא שאר בכירי העם כמו הנשיאים והכהנים וכן לא השבעים זקנים. עניין זה מראה שיש כוח לאנשים מתוך העם לפעול בעצמם ולא לחכות שהשליטים ופקידיהם יפסקו בעניין מעצמם.

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֵאמֹר: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה', וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן."
 במדבר, פרק כ"ז

בסמוך לעניין בהמשך הפרשה, יש עוד סיפור דומה על בנותיו של אדם שעבר על חילול שבת או המרה את פי השי"ת לגבי ההעפלה לארץ כנען-ישראל לאחר חטא העגל שנאמר: "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם" (במדבר יד מב). ונהרג.

ובנותיו רצו להמשיך זכר אביהן בעל העבירה. הן הבינו שאף על גב שהוא נהרג בחטאו עדיין הן יכולות להמשיך את שמו אם הן יזכו בנחלה. ובני משפחתם, לכאורה, פסקו שבאמת הנחלה הולכת לקרובי האב הזכרים, ואי אפשר להן השאיר זכר לשם אביהן בנחלה. וכך הן היו צריכות לפנות למשה רבנו, ולא שקרובי האב יפנו כדי למצוא דרך להנצחת שמו. בנות ההרוג החוטא, לא התבוששו, פנו אל משה, ומשה פנה להקב"ה והביא פסיקה למענם. ודבר זזה לא נאמר למשה עד שאלה זו שהקריב משה משפטן להשי"ת.

רואים פה עניין נכבד, חשוב שאנחנו בני האדם נאמין ברצון שלנו ונקדם את חזונינו ולא נחכה לאחרים. כך היא דרכה של תורה.

פרשת בלק – פתיחת פי אתונו של בלעם

הרבי שח השבוע למקורביו פשט שחידש בעניין בלעם וחשבנו שכדאי לפרסם להציבור.


וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים, כִּי הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ.

וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה', בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים – גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה', עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה – הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא.
ספר במדברפרק כ"ב,  כ"אל'

שואל הרבי שליט"א מדוע הקב"ה גרם לאתונו של בלעם לדבר? מה מיוחד דווקא בה או בבלעם? מדוע הקב"ה לא דיבר עם בלעם על ידי מלאך ה' או עצמו בלבד?

רואים שה' רצה ללמד את בלעם עניין חשוב. ואולי אפשר לומר שהקב"ה בא להראות לבלעם הקוסם והנביא שהוא כעין החמור-אתון וכמו שאתון מדברת, כך הוא מדבר. הוא לא יכול להמרות את רצון ה'. לכן ה' בחר לפתוח את האתון להראות לו העניין בחוש ולהשפילו לפני מבקשי נבואותו וקסמותו.