בזכות זה אני חרדק – מעשה בסלולר והראששיבה ר' ברוך ויסבקר בבית מתתיהו – מעולם הישיבות

סיפור שאחד העורכים קיבל מאת בעל המעשה.

"קלמן, צ'מע סיפור בשבילך, הייתי 'נחום הלמדן', בחור מוכשר הלומד בישיבה ודופק סדרים, אבל גיוואלד, היה לי פלאפון בכיס. הייתה חשובה לי החירות והיכולת לתקשר עם המשפחה, הרגשתי שזה בריא לנפש שלי.

וכך כמה שנים למדתי מצוין, אבל הפרתי את הכללים התמוהים והנוקשים של הישיבה הקדושה. אנו בני מלכים ולא צריכים להיות עבדים.

פוחוביץ המק"ק (משגיח קטן קטן) הלשין לראש ישיבה. הוא מסכן זו הייתה עבודה בזויה. כנראה שלא הייתה לו ברירה וזו הייתה הדרך שלו להתפרנס. ממש לא נעים.

פוחוביץ המקק השיג את המספר שלי מאחד הבחורים בוועד והוא צלצל אלי מהמערב של הבייסמדרש, ויצאתי בתמימות לדבר ליד הטלפון הציבורי. בדרכי קלטתי שעושים לי תרגיל אמבוש, אז חזרתי למקום בבייס מדרש. אולם הם הבינו שיש לי בכיס סלולר, אבל לא יכלו להוכיח.

ר' ברוך ויסבקר ציווה עלי לעלות עימו לחדר. עליתי מאחוריו, והבנתי שהוא יכפה עלי חיפוש, ובמדרגות דחפתי לבחור משיעור א' את הפלאפון. בחדר של הראש-ישיבה, אחרי שהוא היה בטוח שיש לי פלאפון, הוא הפך בעצמו לסוהר הראשי בכלא שלו וכפה עלי להראות לו את הכיסים הריקים, ממש להוציא ולמשוך את הבד הפנימי של הכיס החוצה. לא ידעתי בכלל שלפי החוק יש לי זכות להתנגד, מזל שהוא לא עשה בי דברים אחרים… ור' ברוך לא ידע איך זה קרה שאין לי מכשיר סלולר. ומבטו התקיף הפך להבעת אכזבה. הפרצוף הנדהם שלו היה כנראה כמו של הקלגס הרומאי עם התפילין של אלישע בעל הכנפיים…

כשירדתי למטה כל הבית מדרש כבר נייס על הפלאפון. כי הבחור "העילוי" (ישיבה הזויה) סיפר לציבור שהבאתי לו פלאפון כשהייתי ביחד עם הראש ישיבה. המקק פוחוביץ קלט, אז הוא דיווח לראש ישיבה את הקומבינה.

אחרי חצי שעה כשרכושי האהוב חזר אלי, ראש הישיבה ויסבקר, קרא לי שוב פעם באופן אישי. ווהפעם אמר לי לעלות לפניו כשהוא סורק לי את הכיסים מאחורה, הרגיש לי ממש לא צנוע. נלחצתי כולי, אבל לא אמרתי נואש, בסיבוב-עיקול המדרגות בין חצי קומה לחצי הקומה השניה, העברתי בזריזות את הפלאפון מקדימה לכיס האחורי שעבר כבר את סריקת עיניו החודרות והבוחנות של מרן ראש הישיבה.

וכשהיינו בחדר הוא אמר לי: "עכשששיו תוציא את הכיסים!". כמובן שהוצאתי והוא שוב אכל קש ונורא כעס. הוא אמר לי "אני בטוח שה-י-ה ל-ך פ-ל-א-פ-ו-ן ב-כ-י-ס".

לאחר הדברים האלה, אחרי שבועיים, פוחוביץ המקק כבר שמע את כל מה שקרה דרך המלשינים הרבים בישיבה. ואגב חשוב להגיד שהעניין פשוט משחית הנפש. פוחוביץ המקק דיבר עם הצוות. והמשגיח קרא לי ואמר שחושבים מה לעשות, בגלל שביזיתי את ראש הישיבה שליט"א. תבין ראש הישיבה רדף אותי והציק לי והמשגיח ברויאר אומר שאני ביזיתי את ראש הישיבה – תקלוט עד כמה הכוח משחית. אפילו בעל המוסר הכי גדול, כביכול, בעולם הישיבות מדבר כמו ילד קטן ולא מצליח להסתכל על המצב כאדם בוגר, אלא כילד המשחק שוטרים וגנבים. עצוב מאוד. מה שווה שיטתת המוסר עם כהן ראשי שלה כך מתנהג? ביזיון!

בקיצער, המעיישה, הוחלט להרחיק אותי מהישיבה. וכך הפכתי לחרדי עובד, חרד"ק שיש לו נטפליקס אפילו…

ואוסיף, משהו, זה היה בדיוק אחרי שמרן הרב שטיינמן בא לדבר על פלאפונים ואז החתימו את כל הישיבה שלא יחזיקו פלאפונים. ואני לא רציתי לחתום.

כשהרב רפפורט אמר לי לחתום, אמרתי לו: 'בכיף'. אז הוא אמר לי איך אתה חותם וברור שיש לך פלאפון?! צחקנו… רפפורט הבין שהראששיבע מגזים.

חחח עד היום פוגשים אותי בחורים מהישיבה, בייסמאטעס החדושע שלומדים שם צעירים נשיים כאלו ששמעו מהסיפור וזה הדרך שלהם לחוות חירות.

בזכות זה אני חרדק, ברוך ה'.

מבוסס על סיפור אמיתי עם שינויים ספרותיים קלים.

טקס חיפוש הגמרא בישיבה – מעולם הישיבות

אחד מחברי הקהילה ביקש שנפרסם משהו במדור מעולם הישיבות לתועלת הכלל בנושא חשוב. והנה דבריו:

כעת מתחיל זמן חורף תשפ"ב המוני בית ישראל עשרות אלפי בחורי ישיבות הולכים ללמוד בבתי המדרש של הישיבה ולהפוך יהודים טובים יותר.

וכל בוקר יש טקס החוזר על עצמו. טקס חיפוש הגמרא.

למדתי בשלוש ישיבות גדולות ונודעות ובאף אחת מהן לא היה מדף לגמרות של הבחורים.

כתוצאה מכך כמעט כל יום היינו מחפשים הגמרות שלנו בישיבה. שזה אומר לחפש סימונים חיצוניים על הגמרא. למשל גמרא בהוצאה מיוחדת או מדבקה בצבע מסוים. ברם לא תמיד זה היה קל למצוא הגמרא, שהרי מישהו היה חוטף הגמרא ולומד בה בקולי קולות ובמסירות נפש ותוך כדי שהוא נמרח על הגמרא עם בטנו או נשען עם מרפקיו על הגמרא כאילו היא גמרתו הנאמנה – ושלא אכפת לו ולה מכך שהוא מבלה את גמרתו במהירות.

יום אחד חשבתי שאולי הגמרא שלי נעלמה בגלל שכתוב: "ניחא ליה לאיניש דתיעבד מצווה בממוניה". זה אומר שמישהו לא מצא הגמרא שלו והחליט להשתמש בגמרא היפה והנוחה שלי. כלומר, לפי מחשבתו אני שמח שהוא יכול לקיים המצווה בגמרא שלי. ומה לגבי זאת שלי אין גמרא לעצמי ללמוד בה?!

לפיכך חשבתי שאמצא דרך להציל הגמרא הקדושה שלי. כתבתי היכן שנהוג לכתוב השם בגמרא. אין רשות להשתמש בגמרא ללא רשות בשום פנים ואופן. ושוב הגמרא נעלמה עד שמצאתיה לאחר טרחה רבה.

כמובן שלאחר מסעות חיפוש הגמרא, פעמים רבותי גיליתי שהיא נפגמה והושפלה. אולי חומד הגמרא החליט שמכיוון שהגמרא לא שלו הוא יכול להתעלל בה. ושמא לא אכפת לו לבזות הגמרא שהרי הוא גם בז לתורה שאומרת לא תגזול.

וכמובן שהיו פעמים שתהיתי הרי מדובר בבחור ישיבה, בן תורה, והוא כעת לן בעולמו של תורה, מדוע שיבזה התורה? ואז לימדתי על חוטף הגמרא זכות, שקשה לו. הרי הוא לא רצה לגמרי לבוא לישיבה. העניין נכפה עליו בצורות שונות. לכל הפחות הוא משתדל ללמוד, ומאידך קשה לו להקפיד על ההלכה שהרי הוא צריך להתחיל ללמוד שמא הישיבה וחברת הישיבה לא יאהבו אותו ואז יזיקו לו. כמובן שאז הוא לא בא לזלזל, הוא פשוט רוצה לשרוד. והוא גם חסר אידאליזציה והוא עייף ולכן קשה לו להחזיק עצמו והוא נשען או נמרח על הגמרא ולפעמים גם ישן עליה עם מצחו המזיע והשומני. קשים חייו של בחור הישיבה.

וכאן אני קורא לישיבות לארגן מדפים לגמרות פרטיות ולא לעודד תרבות גזל. לחילופין אפשר לעשות גמרות קומוניסטיות שיתופיות, כלומר, הבחור לא מביא את גמרתו, אלא הישיבה מביאה גמרות וכל אחד יכול להשתמש בגמרא שמוצא, מבלי לבצע טקס חיפושים כל בוקר.

שיהיה לכולנו חורף בריא וזמן טוב

החרדי הרך, החרד"ק והפקח בקורונה בקרון – מאת כתבנו לענייני תרבות

אחד מאנשי הקהילה שלח לכתבנו לענייני תרבות מעשה שאירע ברכבת הקלה בירושלים עיה"ק. מעשה שניתן ללמוד ממנו על תרבות חלק מאנשי ירושלים, הרבה מוסר השכל כיצד לא לעשות חילול ה' וכיצד לעורר עבריינים הטוענים שהם שומרי תורה ומצוות להתנהגות של דרך ארץ. והנה הסיפור להלן:

היום הייתי בירושלים בבוקר עם חולצה לבנה של מתנחלים ועם כובע מצחיה ומותניה – לבוש נדיר במגזר ובכך נראיתי תייר, לא ירושלמי או חלילה חילוני לא עלינו.

התיישב לידי ברכבת אדם עם חולצה לבנה של חרדים שחבש כיפה כהה ונראה כחרדי ספרדי – המכונה כיום חרדי רך. האיש נהג כלפי בגסות ואלימות בדרכו להתיישב לידי – אדם חסר נימוס מערבי מעצבן החושב שהכל שייך לו ונוהג ממש בניגוד לכינוי של הזרם הסוציולוגי שלו בחברה החרדית.

לאחר שגמר לדחוף ולאחר שזזתי למענו כי לא הסכים לשבת במקום ליד החלון, הודעתי לבריון: אסור לך להיות ברכבת.
הוא שאל: למה?
אמרתי לו: כי אתה לא חובש מסיכה.
הוא טען לי שהוא כן חובש מסכה.
אמרתי לו: אתה מסרב לשים המסכה כראוי על האף. אתה מפר החוק. אסור לך להיות ברכבת.
הוא טען שהוא כן שם.
אמרתי לו: אתה לא שם מסכה לפי החוק פה בישראל.
הוא אמר שהוא שם.
אמרתי לו: אבל אתה לא שם, שוטר יכול לתת לך קנס.
הוא: מלמל בקול לא ברור באותה מנגינה מתנצלת ומתגוננת כמקודם.
אמרתי לו: אחרי זה אתם לא מבינים מדוע אומרים שאתם החרדים לא שמים מסכה ואתם אומרים שסתם שונאים אתכם ומחפשים אתכם.
אז הוא אמר במלמול ברור יותר: בוא לא נדבר על זה.
ומייד ושם המסכה, סוף כל סוף, כראוי.

ממש חרדי רך הנוהג כילד בגיל הרך.

בהמשך הדרך הגיע פקח ועבר אחד אחד תוך כדי שמכריז בקול כמוכר בשוק, מסיכות, כרטיסים, להציג כרטיסים בבקשה, שימו מסכות.

הפקת היה נחמד ואני התאפקתי מלהציג לו את כרטיס הרב קו השני שלי שאותו לא העברתי, אני מתאפק בנושא כבר שנים רבות מאז שהחלטתי להציג פעם אחת בלבד לפקחית שצרחה ברכבת ועשתה לי חור באוזן "בטעות", כרטיס רב קו אחר שהיה עמדי שאותו לא העברתי. ואז אחרי הדרישה של הפקח לפרטי המזהים לצורך הקנס, אני "נזכרתי" שיש לי כרטיס אחר תקין ופשוט "בשגגה" נתתי לה לבדוק כרטיס הלא נכון.

אין זה הפלא ופלא שהבריון שישב לידי לא העביר כרטיס ובכך חמק מתשלום.

פקח: אדון אתה צריך להעביר כרטיס.
בריון: העברתי.
פקח: לא העברת.
בריון: העברתי, אתה יכול לבדוק.

הפקח מעביר הכרטיס במגנט ומתקף הנסיעה.
הפקח הכריז: כעת זה עבר, עד עכשיו לא העברת.
הבריון שתק.

אמרתי: אתה רואה, גם לא שם מסיכה וגם לא משלם על הנסיעה ואז אתם מתפלאים ששונאים אתכם ולא מבינים למה.