תגית: תרבות

קומזיץ המשוררים בירושלים החרדית – מאת כתבנו לענייני תרבות

כתבנו לענייני תרבות קיבל הזמנה ייחודית לערב שירה חרדי מחתתרתי מהפכני במיקום סודי ביער ירושלים. כתבנו נהנה מהערב והחליט לכתוב על העניין.


ביער ירושלים באחד מהלילות החמים של השנה התכנסו 30 צעירים חרדים נבחרים. מדובר במשוררים ואוהדי השירה והתרבות במרחב החרדי הירושלמי.

הצעירים באו במסירות נפש על אף החום הכבד והפתיעו את המארגנים בזאת שבאו לבסוף. אולם הם באו כי הם חשו צורך לחוות תרבות חרדית. מדובר היה באירוע בשם "קומזיץ משוררים" מטעם "תרבוס – חרדים עושים תרבות" בשיתוף פעולה עם קו 400. ןהציבור שמר על מרחק והקשיב למשוררים המרתקים בהנאה גלויה תוף כדי צחוק משוחרר.

לאחר השעה 21:00 נערכה מדורה קטנה לצורך הכנת הקומזיץ בסגנון של הקיבוצניקים, תפוחי אדמה, בצל ונקניקיות. איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק – חסיד אחד בזמן הזה הכין פופקורן וליטווק במקביל הכין קפה ותה ואחרים העבירו מגשי כל טוב לקהל. כמובן שעקב החום הגדול ניתנה הנחיה לקהל להביא הרבה מים ולשתות הרבה וברוך ה' אף אחד לא התמוטט.

בתוך היער, מול האש עמדו חבר'ה והקריאו, הסבירו וסיפרו על עצמם ועל השירה שלהם והקהל היה מרותק. הייתה אווירה קהילתית חזקה מאוד, אולי בגלל הקורונה ואולי מחמת השירה והסעודה המשותפת ושמא בכלל התחושה הקמאית של מדורת השבט.

ישנה שאלה מדוע החרדים מודרנים מתקשים לקדם את האג'נדה שלהם. ואולי הסיבה היא כי חסרים המוסדות והכלים לקדם קהילתיות מסורתית. ברם ייתכן שהפתרון הוא לקדם אירועי תרבות בשיתוף פעולה ואחדות של כמה ארגונים ובכל לקדם אווירה של אחדות, משפחתיות, ביחד ולבסוף נוצרת קהילה מאליה.

דיוויד 2012 Duvid – מאת כתבינו לענייני חילונים ותרבות

כתבינו לעניני חילונים ותרבות צפו בסרט על השפעת החילוניות על החרדים ועל חרדים היוצאים למסע במערב החילוני. כזכור כתבנו לענייני חילונים חושב שחרדים מודרנים רבים בדומה לבעלי תשובה הם גשר בין החרדיות לחילוניות. לפיכך חשוב לסקר את הקבוצה הקטנה הזו כדי להבין מה האתגרים והסכנות שאנו עומדים לפניהם במאבק האידאי והערכי כנגד האויב החילוני.



האם היציאה בשאלה קשורה להתפרקות מוסרית?

בסרט המצורף פה מהפייסבוק רואים את דוויד Duvid החסיד נפגש עם טובה, בחורה "חרדית-מודרנית" הקוראת ספרים חילוניים. טובה אינה מקבלת את העניין שאסור לבטל תורה ושאין זמן לקרוא ספרים לא תורניים. היא גם חושבת על ילדים ובית ורואה זאת בעיני רוחה. "לכולם יש זמן", (בתגובה שאין לו זמן לקרוא כי הוא חייב ללמוד תורה כל הזמן), כך היא אומרת לדוויד.

הוא אינו נלהב ממנה. הוא מדבר עם ידידו ג'ואל שגורר אותו למאורת 'אנוסים' (חרדים מפחד ולכן הם כמו אנוסי ספרד שמקיימים את מצוות הדת הנוצרית – יש אנוסים מפחד מעונש על ידי החהר ויש כי הם לא רוצים להיות חילונים, הם חרדים אתניים ולא חרדים דתיים) בליל השבת. שם הוא מכיר את לינדזי שמשכנעת אותו לחלל את השבת ולהוסיף עץ למדורה ומדברת בהתלהבות רבה על דיג'יי רנגון ועל חומרים משני תודעה.

לאחר השבת הוריו אומרים לו, לאחר שהם רואים שהוא לא מתארס עם טובה, שאם הוא לא יתחתן כעת הוא לבסוף יתחתן עם אלמנות ושאם הוא לא ימצא לעצמו שידוך הם ימצאו לו.

דוויד מחליט להפגש שוב עם טובה. אחרי הפגישה הוא מתכנן ללכת למסיבה. לפני הדייט שלו הוא מתדלק בסמים ומגיע לפגישה מסומם.

לאחר הפגישה הוא נפגש עם ג'ואלי ולינדזי במסיבת הריקודים של 'רנגון'. הוא עדיין בטריפ ונלהב מאוד מן העולם המערבי החילוני הנוצץ והמהבהב בפניו.

הוא ולינדזי מזדווגים. לאחר זאת הוא מתחיל לדבר איתה על זה שהוריו לא יקבלו אותם. לינדזי אומרת לו: זה לא יעבוד כי יש לי חבר שאני אוהבת אותו.

דיויד חש נבגד על אף שהוא בעצמו בגד (או ממקבל) בבחורה טובה שעמה הוא נפגש כעת. הוא מחפש את ג'ואל ורואה אותו מתנשק עם גבר, כלומר, הומו-סקסואל, וכן שהוא בוגד באשתו אשר ילדה לו ילד וכעת בהיריון שני ממנו.

מרוב גועל מן העולם החילוני-גויי הבוגד דוויד רץ לאחר המסיבה עם "בגדי היום-טוב" המסיבתיים החילוניים שלו לטובה. וכך ללא כיפה הוא מציע לה נישואין. היא מבינה שהוא 'קוקו' ואומרת לו שהיא מחבבת אותו, אולם היא לא יכולה להסכים להצעה, משום שדוויד צריך לחפש את עצמו.

דוויד מגיע לביתו בלבושו המסיבתי מאמש ליל ומודיע להוריו שהוא הציע נישואין והיא אמרה לו: לא. דוויד כעת הוא מבין שהוא אינו מוצא את עצמו בקהילה. וכשהוא מגיע לחדרו הוא מגלה שעל מיטתו מונחת מתנה מטובה, ספר – הארי פוטר. ובספר הקדשה שהוא צריך להיות קוסם ולפלס לעצמו את חייו. היא הבינה זאת לפני הצעת הנישואין היות שהעניקה לו את הספר קודם.

דוויד נפגש עם ג'ואל ההומו-סקסואל שבוגד באשתו שמסביר לו שהוא אוהב את אשתו רק לא כמו שגבר צריך לאהוב. ג'ואל משאיל לדוויד את הרכב שלו ודוויד נוסע אל האופק.


החילוניות מוצגת פה לחרדי לשעבר כמסיבות, מין, אלכוהול וסמים. חילוניות זולה. אין את ג'ון רולס או את לוק ורוסו. זאת אמריקה של ג'אנק אין את החילוניות הגבוהה אלא רק את הרדידות של המערב. דוויד, לינדזי וג'ואל בוגדים בבני זוגם וזהו כל החופש שלהם.

הסרט הפורמליסטי עשוי טוב ומתאר יפה מאוד את תודעותיהם של הגיבורים. הוא מראה את סצנת היוצאים אשר סובלים מתסמינים של קולוניאליזם תרבותי. הם מאמצים את התרבות החדשה וזונחים את הישנה ובכך מאבדים את המסורת שלהם ואין להם לא עולם הבא ולא עולם הזה.

מומלץ גם לקרוא את הרשומה: (2015) Samuel 613 – אנליזה על "היציאה בשאלה" של הטיפוס הנוירוטי


    להרחבה על חרדיות אתנית:

מוגן: פיוט תפילה ליוצא מן הארון

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

סולדאט 2006 – אהרן רוז – כתבנו לענייני תרבות

סקירת סרט נפלא שהתגלגל לידי – מצחיק ומהנה בטירוף – עשרה כוכבים בעיני. מי שחפץ לראות לבטים של חרדי עצמאי מחשבתית ההולך לאיבוד עם מחשבותיו יהנה מאוד מן הפנינה. כך מקדמים תרבות יהודית חרדית. מגיע ליוצר שכוייח גדול.


אהרן רוז 'סולדאט' – הנורמלי היחיד בעולם

אהרן, בחור ישיבה, מחליט שהוא רוצה להתגייס. והוא עושה זאת מול המצלמה. הוא נותן הצגה יפה, מזמר יפה ונותן דרור למחשבתו – כולל הגיגים פילוסופיים, לועג לפרימיטיבים וכועס מדוע אנשים צוחקים עליו.

אהרן שלנו שולל את החברה שלו, הוא לא מרגיש כמו השאר החברה. הוא מכריז על עצמו כאדם סקרן, ביקורתי, ציוני ושרוצה להיות ישראלי. הוא גם אומר:

"אני פילוסוף, אני רוצה לשלול את החברה. לא אנשים, אנשים הם תינוקות שנשבו. גם החרדים הם תינוקות שנשבו. עדיף מותי מחיי אם אני נשאר חרדי".

אהרן אומר שהוא לא רואה עצמו כחרדי ושהוא פחות חרדי מחילונים.

"כשאני פוגש חילוני לא סקרן, הוא מקשה עלי לשלול את החרדיות..".

מציעים לו שידוכים והוא פוסל אותם כל פעם על נושא אחר ללא התחשבות עם הבחורות. והוא עושה זאת כי הוא חושב שאם הוא מתחתן עם בת ישראל כשרה (חרדית) אז החיים שלו נגמרו והוא ממשיך לנצח את המסלול החרדי. אחת השיטות שלו לפוצץ שידוך זה לדבר עם הבחורה ולהגיד לה דברים משונים מאוד. פעם אחת הוא אמר למישהי שהוא עמלק כי הוא ספק וספק זה בגימטריא עמלק. היא נורא נבהלה כמובן ועזבה אותו…

כשאהרן מחליט להתגייס הוא אומר לצבא שהשאיפות שלו זה לעזוב הישיבה, אולי להתגייס ולעזוב את החברה החרדית. אהרן מתחייל ולובש מדים וכולהו.

ואז יש פסקול עם השיר:

אהרן לומד תורה עוזב את הישיבה, חושב על הצבא, לאן אתה בורח? לאן אתה בורח? מה אתה חושב שאתה לוקח? מה אתה חושב שאתה לוקח?

אהרן לומד תורה, עוזב את הישיבה, סוגר את הגמרא, חושב על הצבא, אולי על לימודים אולי על אוניברסיטה, לאן אתה בורח? לאן אתה בורח?

אהרן לומד תורה עוזב את הישיבה, הולך אל הצבא. אהרן לומד תורה, עוזב את הישיבה הולך אל הצבא. מחליף את המדים, שחורים בירוקים, ליי, ליי, ליי. ואם אתה בורח? מה אתה חושב שאתה לוקח? מה אתה חושב שאתה לוקח?

אהרן אומר: "אני התרגלתי למצב הזה שאני נמצא במקום ובוגד ביהודים של המקום… אני רגיל לפורר מערכות חברתיות… לכאורה אני משתגע פה אבל זה המצב הרגיל". משמע שאין לו עם מי לדבר, כולל עם משפחתו. ובהמשך כשהוא לבוש במדים צבאיים, הוא אומר שיש לו שני מדים, מדים של חרדי ומדי צבא ואת שניהם הוא לא עשה…

לבסוף אהרן לא מתגייס, הוא אומר שהוא לא רוצה להתגייס, הכל זה רק משחק.

הסרט נגמר שאהרן רץ לשום מקום…

מדובר בסרט מרתק על אופי מסוים של רבים בקרב בעלי השאלה הורדים מהדרך הישרה היהודית. הם חיים לבד, אין להם עם מי לדבר, חשים שהחיים משחק ובמקום להתקדם בעולם הם חוזרים ככלב השב על קיאו על מנטרות של ספק, משחק וחוסר רצינות.

ובכך הם נמנעים מלהיכנס תחת עול כנפי ההגמוניה כמו הרוב המצוי. הם גם חשים בוגדים, כי שנים רבות הם בגדו במערכת החברתית שלהם. ואז הם שמים על עצמם חילוניות כשיש להם חילוניות אבל הם לא הולכים לפי הקו החילוני או הקו החרדי. הם בכרת מהחיים.

אל-חאג' מאלכ אל-שאבז אמר פעם:

עץ לא יכול לשנוא את השורשים שלו, שהרי אם הוא שונא את השורשים שלו הוא שונא את עצמו, שהרי הוא ההמשך של העץ.

עצוב מאוד שיש טרנס-חרדים שפשוט שונאים את החלק החרדי שבהם ורואים בכל מי שאינו סקרן חרדי. הסרט הזכיר לי דמות מפורסמת בשם אוטו וייניגר. הוא היה יהודי מפורסם בשעתו שכתב ספר בשם מין ואופי שעסק בהשמצת היהדות והיווה השראה לשונאי יהודים רבים ולבסוף התאבד.

בואי הרוח – חיים סבתו | הגיגים על הספר – מאת כתבנו לענייני תרבות

כתבנו לענייני תרבות סיים לקרוא ספר מרגש על יהודים בירושלים עיר הקודש שלאחר המלחמה העולמית השניה. הוא נורא התרגש ושלח לנו קטע קצר שלו שהוא כתב בהשראת הספר. משום רצון לא למנוע טוב מהעולם, ככתוב: "אל תמנע טוב מבעליו, בהיות לאל ידך לעשות". הוא חשב על מספר תובנות חשובות בהקשר למסורת וחשבנו שאולי הן יעניינו את עם ישראל.

מאת כתבנו לענייני תרבות.


סיימתי לקרוא הספר של חיים סבתו בשם בואי הרוח, הספר די בסדר. הנני ממליץ על הספר בכל ליבי. גם לסופר יש סגנון כתיבה ייחודי המתאים למי שגדל באווירה תורנית, ביטויים רבים מן המקורות ונטיה לעברית עתיקה.

ואגיד מעט מחשבות שצצו במוחי בהקשר לספר. נשמע שהדמות שם, איש בשם פרקש (דוד של אבישי בן חיים), היא של היה איש משכמו ומעלה, איש שלא רואים ביום יום. אדם העושה טוב על צעד ושעל למרות זכרונותיו מן העולם ההוא.

ושמתי לב בהקשר אל התנהגותו שאני קיבלתי חינוך נורא קפדן שלא נתן מקום לרגשות מסוג מסוים כ"כ. ולעומת זאת כאן פרקש הוא ניצול שואה, הוא בעצם רוצה לדבר, הוא לא חש חסום, רק הוא חש שזה לא מתאים או קשה לשומע. ולבסוף בזמנים מיוחדים כמו חגים או מקרה מיוחד הוא מדבר ויוצר רגעי נשגבות אנושיים. וזה מה שמקשר המסורת בין הדורות בספר. החינוך שאני קיבלתי, נכשל בלעשות זאת ואז אין פלא שמי שלא מתחבר ליהדות מעצמו בעצם חי חלול. ובעצם השואה אולי תרמה לנתק מסוים בהעברת המסורת בגלל הקושי של חלק לשמוע או להעביר המסורת.


אני חושב מספר שנים על שאלה. אני הרי אדם שיחשב בחזית המודרנה ומצד שני אנטי-נאורות. ועדיין מה משמר אותי כשאני יודע שאין לי מנדט על האמת?

ואני חושב לעצמי שחלק מהעניין זה הסיפורים שדאגתי לקרוא ולשמוע על היהדות, על המשפחה ואז ממילא כשהבנתי שהיהדות שלי רגשית הרגשות שלי הוליכו למקום שבו אני כעת ולא למקומות חדשים אם חוויתי שאלה ללא פיתרון מספק.

אולם אני מגלה יותר ויותר בורות אצל חברי הנמצאים במודרנה היחסית במגזר לגבי סיפורי מורשת יהודיים, ואז אני אומר לעצמי אין פלא. הרי אנו חיים בחברה גלובלית ולאט לאט רעיונות מערביים בין לאומיים חודרים אלינו במקום הפרטיקולריות הישנה שלנו. ולכן אין פלא שאנו נהפכים לאספסוף גלובלי משעמם כמו כל העולם.