תגית: תרבות

מענדל רוצה אהבה – צריך נישואי אהבה בחברה החרדית

כידוע בארץ הקודש אצל האדוקים הקוראים לעצמם חרדים יש הרבה בעיות. וה' ישמור ויציל אותנו מהנזק שלהם.

והנה איש יהודי המתקרא 'חסיד' בשם מענדעל הוציא ניגון-מראה בשם ליבע-ניגון 'ניגון האהבה' ששם הוא מספר שרוצה להיות כמו אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה וכולהו. הוא בוכה במר ליבו על כך שהוא רוצה להרגיש חיבור חזק קדוש כמו אצל אבות האומה היהודית.

וכך מישהו מאנ"ש בקהילה הפיץ פאמפלעט דיגיטלי וחשבנו שהעניין חשוב לציבור הקוראים של הקהילה מרחבי תבל. והנה הכתוב:

"יש כאלו שיחושו שמשהו לא ברור, מה הבעיה של מענדל, הוא יכול לאהוב כל נערה שירצה. מענדל ראטה כוכב המגזר החסידי השיק שיר חדש לאחרונה שבו הוא מציג את האהבה בתורה אצל אבות האומה היהודית. הוא בעצם בא להראות לצעירים חסידים שזה לגיטימי גם במגזר החסידי לחוש אהבה לפני הנישואין.

למעשה כתוב בגמרא "אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך". כלומר ברור שהאדם צריך לחוש משיכה ולא להיות כפוי לעשות זאת.

אולם מענדל ראטה מתאר תופעה בעייתית הלכתית מוסרית במגזר החרדי. שם ההורים קובעים לצעירים עם מי להתחתן מבלי הרבה בחירה. ההורים מוצאים משפחה מתאימה לאינטרסים שלהם הרוחניים והגשמיים ואז פוקדים על הילדים להפגש לשעה קצרה ולהתארס.

מענדל ראטה היה שם, הוא נפגש לרבע שעה ולא רצה. הופעל עליו לחץ אדיר ללא שהוא ידע שיש לו הזכות לסרב. הוא לא נמשך לארוסתו. ולפני החתונה אביו אמר לו מה אתה בכלל מבין באהבה?! אהבה באה אחרי החתונה. לבסוף הוא התחתן ולאחר זמן של סבל התגרש.

מענדל גם אמר בדרך אגב שהוא נזהר מהבאת ילדים לעולם ובכך חסך צער גדול לילדיו וצער ותלות לו ולאשתו לשעבר.

צריך שצעירים חרדים ידעו שיש להם אוטונומיה לאהוב, לסרב להורים ולסביבה הדתית קהילתית שלהם לקשר כפוי. כואב הלב.

מענדל ראטה צודק! והקמפיין שלו חשוב וקדוש".

וחשוב לנו לומר שעל אף שמענדעל ראטה חסיד ואין דרך הקהילה ללכת בדרך העקלקלה של החסידות, הוא אומר אמת, ואנו אוהבים האמת.

מהדרין מן המהדרין – פשט נאה לחנוכה

הרבי דרש בחנוכה דברי תורה נפלאים בעניין מהדרין מן המהדרין, והגבאין היו עסוקין ולא הצליחו להעלות החידושים עד עכשיו. ואם לא עכשיו אימתי, ואנו מעלין זאת כאן לשמחת הציבור שתמיד רוצה ושמח ללמוד פשטים נאים ונפלאים.

"תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, ב"ש אומרים: יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך; וב"ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך." (שבת כא ב).

ונשאלת השאלה מדוע החג היחיד שיש בו הלכה של מהדרין מן המהדרין זה חנוכה? מה מייחד את חג החנוכה שבו רשום בהלכה מהדרין מן המהדרין?

ויש לדבר ב' פשטים:

א. נס פח השמן – שטומאה הותרה בציבור וחיפשו דווקא טהור. כלומר, הנס היה שחז"ל הבינו בזמן בית חשמונאי שצריך לחנוך את בית המקדש כמו שצריך בטהרה. ואולי לא היו מבטלים הדלקת המנורה, אבל עשו מאמץ גדול וחיפשו ומצאו רק פח שמן אחד וזה הספיק לשמונה ימים עד שהכינו שמן טהור חדש. ויש לעיין מדוע טומאה בציבור כשהיה לבסוף שמן טהור ליום אחד. ואולי אפשר לומר שהם פסקו שטומאה הותרה בציבור בזמן מלחמה. אולם הקב"ה האיר לעם ישראל פנים והשמן דלק לח' ימים. וכן אפשר לומר שבאת הם פסקו דחויה, וטומאה הותרה בציבור לעניין הדלקה רק מהיום השני והיה נס לח' ימים.

וזה מראה שאם הנס היה על מהדרין, אז תיקנו הלכות הדלקה מהדרין מן המהדרין זכר לנס. ויש כאן מוסר השכל גדול, שגם אם קשה צריך לנסות עוד והקב"ה נותן ישועות או פותח העיניים ואנו מגלים שהקב"ה דאג לנו כבר בשעתו ורק כעת שמנו לב. ולכן חוגגים שמונה ימים גם על גילוי פח השמן הטהור שהיה קיים ולא נוצר בנס.

ב. ועוד יש לומר, שבמלחמה על התרבות היהודית מול התרבות הגויית היוונית צריך תשובה של מאבק על ידי תרבות תורנית, לא רק המינימום של ההלכה. בקולטורא קאמפף עושים המקסימום, כמו שאדם רוצה לקרוא את הספר הטוב ביותר בתרבות שלו, אזי אנו עושים המצווה החזקה ביותר בתרבות שלנו. אנו מגבירים את האש הרוחנית שלנו על ידי כמה מדרגות של מצווה.

ורואים מכאן את חשיבות התרבות היהודית בעם ישראל. ודבר זה הוא מצווה להציל את ציפור הנפש של עם ישראל. ופעמים יש אנשים שהם שומרים ההלכה כמו שצריך אבל ציפור הנפש שלהם כבר התייוונה ואז בניהם יוצאים לתרבות רעה וכדומה. והם צריכים ללמוד שפה ושם יש להחמיר כדי להרוויח החיבור הפרטי של האדם לתורת ה'. ואם אדם עושה מה שחייב יכול חלילה לחוש משועבד. וכשעושה יותר הוא כמו אינו מצווה ועושה והרבה יותר מחובר לתורה.

ואולי לכן גם חייבו גדר לכל הפחות בהלכה שיהיה מצווה ועושה, שיהיה הצער של חיוב המצווה – מים גנובים ימתקו. ומאידך גיסא נתנו אפשרות לעשות יותר מן לכל הפחות שיהיה אינו מצווה ועושה. וכך האדם מקיים בחדא מחתא בהדלקת נירות המנורה בחנוכה מצווה ועושה ואינו מצווה ועושה ומקבל יותר שכר, אבל גם יותר מחובר לתורת השם. ודבר זה סוד גדול. (ואולי לכן גם אפשר להבין בקלות מדוע נשים מקיימית נר חנוכה על אף שזה דרבנן דהזמן גרמא גם המהגרים מן המהדרין).

ועניין זה יכול גם להסביר ההבדלים שיש בין הנשים להאנשים בהחיבור לתורה. אצל האשה הרבה מצוות שהן פטורות זה בהתנדבות והן עושות זאת כמו הגוי והעבד. ואצל האנשים זה מחובת המצווה ולכן החיבור של ההתנדבות חלש יותר. ואולי כך נולדו החומרות ותוספת המצוות. וידוע שכיום הנשים מצד אחד אוהבות התורה יותר מהאנשים על אף שהן לא כל כך יודעות מה כתוב בתורה לעומת האנשים. וכן הן מתנדבות ולא מקפידות ללמוד ההלכה ולקיים כראוי. וזה מובן כי הן מחוברות חזק יותר מן האיש על דרך ההתנדבות.

החרדי הרך, החרד"ק והפקח בקורונה בקרון – מאת כתבנו לענייני תרבות

אחד מאנשי הקהילה שלח לכתבנו לענייני תרבות מעשה שאירע ברכבת הקלה בירושלים עיה"ק. מעשה שניתן ללמוד ממנו על תרבות חלק מאנשי ירושלים, הרבה מוסר השכל כיצד לא לעשות חילול ה' וכיצד לעורר עבריינים הטוענים שהם שומרי תורה ומצוות להתנהגות של דרך ארץ. והנה הסיפור להלן:

היום הייתי בירושלים בבוקר עם חולצה לבנה של מתנחלים ועם כובע מצחיה ומותניה – לבוש נדיר במגזר ובכך נראיתי תייר, לא ירושלמי או חלילה חילוני לא עלינו.

התיישב לידי ברכבת אדם עם חולצה לבנה של חרדים שחבש כיפה כהה ונראה כחרדי ספרדי – המכונה כיום חרדי רך. האיש נהג כלפי בגסות ואלימות בדרכו להתיישב לידי – אדם חסר נימוס מערבי מעצבן החושב שהכל שייך לו ונוהג ממש בניגוד לכינוי של הזרם הסוציולוגי שלו בחברה החרדית.

לאחר שגמר לדחוף ולאחר שזזתי למענו כי לא הסכים לשבת במקום ליד החלון, הודעתי לבריון: אסור לך להיות ברכבת.
הוא שאל: למה?
אמרתי לו: כי אתה לא חובש מסיכה.
הוא טען לי שהוא כן חובש מסכה.
אמרתי לו: אתה מסרב לשים המסכה כראוי על האף. אתה מפר החוק. אסור לך להיות ברכבת.
הוא טען שהוא כן שם.
אמרתי לו: אתה לא שם מסכה לפי החוק פה בישראל.
הוא אמר שהוא שם.
אמרתי לו: אבל אתה לא שם, שוטר יכול לתת לך קנס.
הוא: מלמל בקול לא ברור באותה מנגינה מתנצלת ומתגוננת כמקודם.
אמרתי לו: אחרי זה אתם לא מבינים מדוע אומרים שאתם החרדים לא שמים מסכה ואתם אומרים שסתם שונאים אתכם ומחפשים אתכם.
אז הוא אמר במלמול ברור יותר: בוא לא נדבר על זה.
ומייד ושם המסכה, סוף כל סוף, כראוי.

ממש חרדי רך הנוהג כילד בגיל הרך.

בהמשך הדרך הגיע פקח ועבר אחד אחד תוך כדי שמכריז בקול כמוכר בשוק, מסיכות, כרטיסים, להציג כרטיסים בבקשה, שימו מסכות.

הפקת היה נחמד ואני התאפקתי מלהציג לו את כרטיס הרב קו השני שלי שאותו לא העברתי, אני מתאפק בנושא כבר שנים רבות מאז שהחלטתי להציג פעם אחת בלבד לפקחית שצרחה ברכבת ועשתה לי חור באוזן "בטעות", כרטיס רב קו אחר שהיה עמדי שאותו לא העברתי. ואז אחרי הדרישה של הפקח לפרטי המזהים לצורך הקנס, אני "נזכרתי" שיש לי כרטיס אחר תקין ופשוט "בשגגה" נתתי לה לבדוק כרטיס הלא נכון.

אין זה הפלא ופלא שהבריון שישב לידי לא העביר כרטיס ובכך חמק מתשלום.

פקח: אדון אתה צריך להעביר כרטיס.
בריון: העברתי.
פקח: לא העברת.
בריון: העברתי, אתה יכול לבדוק.

הפקח מעביר הכרטיס במגנט ומתקף הנסיעה.
הפקח הכריז: כעת זה עבר, עד עכשיו לא העברת.
הבריון שתק.

אמרתי: אתה רואה, גם לא שם מסיכה וגם לא משלם על הנסיעה ואז אתם מתפלאים ששונאים אתכם ולא מבינים למה.