מעשה נחמד שהופץ בקהילה בארץ ישראל.
פעם בליל שבת הלכתי לתפילת ערבית בבית הכנסת המרוחק יחסית מביתי, וזאת כדי לקבל שכר פסיעות ולפגוש רב יקר לי שאני אוהב לשוחח עימו בדברי תורה.
לאחר מכן צעדתי חזרה לכיוון ביתי. החלטתי לעצור ולבקר בבית של ידיד נוסף שלי המשמש כמגיד שיעור חשוב מאוד. ביציאתי, אולי כחלק מ'שכר פסיעות', קיבלתי שקית עם חלה רכה וריחנית מאשתו שהיא מומחית לאפיית אוכל טעים הערב לחיכי.
תוך כדי צעידה לביתי אני חש מרוצה ומרומם, נהנה מאווירת השבת וחושב לעצמי שהדבר היחיד שחסר לי זה לשרוק מארש חסידי נחמד. אולם כעת שמתי לב למשהו. ראיתי צעירה המטיילת עם אחיה הקטן במהירות. חלפתי על פניה במהירות. ופניתי מרחוב הפסגה לרח' החיד"א ואז פניתי לרח' הרב שאג.
רק נכנסתי לרחוב האחרון שמעתי צעקות חלשות המופנות אלי. לא הבנתי מה עשיתי שגורם למצב זה. לפיכך התעלמתי והמשכתי בדרכי.
הקריאות לעברי נמשכו, אזי החלטתי לעצור ואז ראיתי אותה, את אותה הצעירה מלפני כן רצה עם העגלה ומתנשפת כולה מבוהלת בכבדות. והצעירה אומרת לי בקול מקוטע שיש שם איש אחד מפחיד מאוד:
"האם אתה יכול ללוות אותי הביתה?", שאלה.
אמרתי שאשמח לעזור. בדרך היא הראתה את החשוד. הוא היה נראה לי איש פשוט עם מעיל ובלי מגבעת הצועד לו בשקט בשכונה (אולי הוא היה נראה לה גם ספרדי…) לא התווכחתי עימה וליוויתיה לביתה באמצע רחוב החיד"א שעדיין קרוב לביתי.
בדרך היא סיפרה לי שהאיש הלך ברחוב הראשי, רחוב הפסגה לכיוון צפון ולפתע הוא שינה את דעתו חזר על עקבותיו ונכנס לרחוב החיד"א, היא שמה לב לכך והגיעה למסקנה שהוא איש (זכר) מסוכן.
כשהגענו קרוב לבניין, היא אמרה לי שזה ביתה. לפיכך נעצרתי ואז היא בקשה שאלווה אותה לתוך הבניין. וגם אחר כך היא ביקשה עדיין בקול מתנשף שאחכה עד שהיא תעלה לבית שלה.
חזרתי לכיוון ביתי וחשתי עצמי מסובב במצוות, הלכתי לדבר עם הרב לצורך לימוד תורה, קיבלתי חלה לצורך עונג שבת והצלתי עלמה מפחד אלימות מינית. חשבתי לעצמי שיפה מאוד שיש כאלו המעניקים חינוך טוב לבני ביתם ומלמדים אותם חשדנות. זו הפעם הראשונה שנתקלתי במשהו כעין זה.
ואז לאחר הסעודה שבה עינגתי את השבת עם החלה המדהימה בביתי המכובד. חשקה נפשי ללכת לאיזשהו מקום לפגוש חברים שצריכים להתחזק – אמרתי נעשה קירוב קרובים. זו לא חוכמה לקרב חילונים מבחוץ כשיש לנו לקרב קרובים מבפנים. היו שם גם סטודנטים חרדים או בוגרים, ממכון לב.
ראיתי אותם מחללים שבת בריש גלי בצורות שונות כשאחד שם בעל חסד הציע לי סיגריה. והציבור שם התפלא מדוע איני מעשן על אף שהייתי עם מגבעת וחליפה.
כל האווירה המרוממת שלי התנדפה. ושאלתי את עצמי האם בשביל זה יצאנו מהגטו, האם זה מה שיוצא מהאקדמיה לחרדים?
אמרתי להם שאני לא מעשן כי שבת היום ואני לא גוי.
הם התווכחו איתי ואמרו לי שהם לא גויים ושזה נורא מעליב שמישהו קורא להם גויים.
אמרתי להם שאם הם נעלבים זה אומר שהם בעצמם לא מכבדים את הגויים, שהרי אני לא אמרתי שהגוי הוא בעייתי, אלא רק שאני לא מעשן כמותו. הוספתי גם שהם גם מבחינתי עם תרבות גויית ויותר גויים ממני על פי תחושתי.
הוויכוח נדם לאחר שהכלבה החילונית שלהם קפצה עלי ונשכה אותי. לא נבהלתי והם לקחוה. וכעת הם החלו להקניט אותי ואמרו: "אם אתה לא מפחד מכלבים בהכרח שאתה חילוני גוי כמותנו".
אמרתי להם בתגובה שאנשים לפעמים שואלים אותי: "האם אתה לא מפחד מנשים או שונא נשים לאחר שנעשה לך עוול רומנטי כשהשידוך שלך התבטל?", ושתקתי, בשביל המתח וההפעלה האינטראקטיבית.
הם שאלו אותי – מה אני עונה?!
עניתי להם שפעם אחת כלבה נשכה אותי ועדיין איני שונא כלבות…
החלטתי לפרוש בשיא ואני ואחד מהחברים צעדנו לטייל עם הכלבה החילונית אשר שמה בישראל, רוז.
ונודע לי מהחבר שהחליט לקיים מצוות לוויה שהיא שונאת חרדים ונוהגת לנבוח עליהם ולנסות לנושכם, לא ברור מדוע, אולי כי חרדים מפגינים מולה פחד וזה מפעיל לה האינסטיקנטים.
בסוף הדרך הכלבה החילונית כבר לא נבחה עלי וכבר לא ניסתה לתקוף אותי. נפרדתי מהחבר החילוני החדש ואיחלנו גוטשאבעס האחד לשני וצעדנו לנו לעולמנו הנפרד.
וכשצעדתי לבדי לכיוון ביתי חשבתי לעצמי, "הצלחתי להחזיר כלבה בתשובה" וחייכתי בחיוך של גן עדן.
קהילת קודש נימאנדעסלאנד ירושלים דאשכנז 