פירוש ישן בעניין ותענה שרי מאת הרבי השני, רבי קלונימוס בן טודרוס הלוי זי"ע. וורט ישן זה יוצא כנגד המחדשים וכנגד הפרוגרסיבים המאמינים באמונות משובשות, אשר פעמים מזמינות עוד צער על בני האדם, מחמת זאת שיוצרים קיבעון ללא לפנים משורת הדין. וכן שהם מאמינים בטוב שקרי שקורא לאנשים רעים לנצל המצב לטובתם ולעשות עוד רע לבני האדם. וזה ממש לפני עיוור.
בראשית ט"ז א וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. ב וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. ג וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה. ד וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. ה וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ. ו וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ.
פירש זקני רבינו שלמה יצחקי ז"ל על עינוי שרי, היתה משעבדת בה בקושי. משמע שרש"י סבר שלא הוה עינוי הגוף, אלא עינוי על ידי עבודה. ויש בעולם המבארים הביאור ברש"י, שאיך אפשר לחשוד שצדקנית, כשרה אמנו, תעשה הרע של עינוי הגוף לשפחתה הגר ולכן רש"י היה צריך לפרש שלא נטעה.
ותימה, מדוע התורה כתבה ותענה שהוי לשון עינוי גוף ולא על ידי עבודה בלבד, כדאיתא בדברים כ"א י"ד: "תחת אשר עניתה" שהעינוי גורם לאדם לענות ולצעוק ככתוב בדברים כ"ו:
ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. ז וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.
אלא לכאורה התורה הקדושה רצתה להראות לנו שאנו לא כרוב אנשי העולם שמאמינים, ברוב תמימותם, ב'המוסר' כמשהו חשוב ונכון לעצמו לנצח נצחים.
קמשמע לן שהתורה הקדושה בעי למימר, שמה דקודשא בריך הוא מצוה לעשות, צריך לעשות. לא כי זה טוב או נכון או כלשון דאמרי הטיפשי 'מוסרי' החושבין ש'מוסרי' זהו דבר טוב וראוי באופן מוחלט לתמיד, כי עם מה שהתורה הקדושה אומרת לעשות, כמו שמצינו במחיית עמלק ושאר מקומות, כלומר, מה שנכון מה לעשות.
ודבר זה פשוט מאוד, היות שהקב"ה קבע את העולם, אזי לא יכול להיות 'מוסר' אמיתי שזה הוה כעין אחיזת עיניים או פיקציה בלע"ז. ובאמת כתוב בווערטערבוך ש'המוסר' הוי כללים שהאנשים פועלים לפיהן.
ולכן צריך לפרש לפי דברים אלו ברש"י שהתורה גם לימדה אותנו איך מבצעים עינוי:
- לא מתחילים בעינוי קשה כשיש עינוי קל, שהרי לפעמים האדם מרגיל נפשו ואז בורח. פשוט צריך תמיד להפחידו שיכול להיות רע יותר. וככתוב במסכת שמחות פרק ב':
"הלכה ד מעשה בבנו של גורנוס בלוד שברח מבית הספר והראה לו אביו באזנו ונתירא מאביו והלך ואבד עצמו בבגד, ובאו ושאלו את רבי טרפון, ואמר אין מונעין הימנו כל דבר.
הלכה ה מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששבר צלוחית בשבת, והראה לו אביו באזנו, ונתירא מאביו, והלך ואבד עצמו בבור, ושאלו את רבי עקיבא ואמר אין מונעין הימנו כל דבר.
הלכה ו מכאן אמרו חכמים: אל יראה אדם לתינוק באזנו, אלא מלקיהו מיד או ישתוק ולא יאמר לו כלום. ר' שמעון בן אלעזר אומר: יצר, תינוק, ואשה — תהא שמאל דוחה וימין מקרבת."
רואים שעינוי טוב זה שיש פחד וזה אפילו עניין מסוכן היכול לגרום לאיבוד לדעת.
- לא צריך לעשות הרבה רע להאדם ולהשפילו יותר מידי כשאפשר לעשות זאת בדרך עקיפה, של עבודה. צריך להיות אדם עדין גם כשאת האדונית והיא השפחה וכדומה.
ולגבי עינוי, צריך להבין שבשעבוד יפת תואר יש עינוי הגוף של אונס או שאם היא בורחת מותר להחזירה כמו שמשיבים הצאן להבית גם בכח היד או המקל וכד'. וכן לגבי עינוי בעבודה במצרים היו נוגשים בנו. וכן לכאורה על ידי כל עינוי שפחה על ידי הגבירה. וכאן בשרי והגר שכתוב עינוי, זה לא כי היא חזרה להשתעבד בה בעבודה שהרי מה החידוש בעינוי הזה, אלא פשוט שהיא דאגה לענותה יותר מהרגיל כדי להענישה או להחזירה למוטב וכד'.
קהילת קודש נימאנדעסלאנד ירושלים דאשכנז 