דברי הרבי, ר' וולף הירש בן ר' טודרוס הלוי זצ"ל בעניין 'חרושת הצדיקות'. הדברים חשובים לתועלת המהרהרים בעניין התוהים בנוגע למעשים שבכל יום המתפרסמים על ימין ושמאל בנוגע לאינשי דלא מעלי הזוכים לכבוד רב ושמצליחים להשתרר על הציבור.
משרבו הקופצים להיות צדיק, בטלה הצדיקות. ופעמים הרבה נהפך הצדיק לחצי אל והאדם מרתת לא להקשיב להצדיק, משום שהוא נחשב מיוחד ומרומם מעל שאר ישראל. ומיד כשמקבל על עצמו עולו שלזה נהפך האדם הלז למת-מהלך (זומביאי).
והוא נחשב כמת, כרש שאין לו מאומה, כהסגי נהור שאין לו עיניים, כהערירי שאין לו שם וכהמצורע הנמצא מחוץ למחנה.
ועל זה נאמר: "רשעים בחייהן קרויים מתים", כיוון דהוי מת-מהלך שאין חייהם נחשבים חיים כלל. (וזומביאי הויא מילה בלע"ז, ופירושה על פי חלק מן המפרשים, אדם שאינו חי כשאר בני האדמה והוה חצי חי וחצי מת והוא אינו שולט במעשיו, אלא נשלט בכוח על ידי אחר).
וכתיבי בברכות דף ח"י: "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים". ויש לבאר שלפיכך הצדיק במיתתו קרוי חי, שהרי שמו ממשיך לשעבד את בני האדם גם זמנים הרבה לאחר מותו.
ופעמים הרבה הצדיק נהיה צדיק יותר לאחר מותו ומשעבד במותו יותר מאשר בחייו. כלומר, שאם בחייו היה מפחותי הצדיקים שבדור פעמים ששמו עולה לגדולה, כמחיר התבואה בשוק בזמן המלחמה, אפילו שמת שנים הרבה. ולכן גם נחשב חי יותר מאשר בחייו עצמן.
והנה, צריך ביאור גדול מדוע קוראים להצדיק 'רב'?
אלא שקבלה ומסורת יש בעם ישראל, שרב הווי מלשון ריבוי שיש לו רב-הרבה. כמו שמצינו שכתוב: "מה שקנה העבד קנה רבו" ומי שיש לו רב (ממון) יכול להחזיק עבדים.
ושמא על כן נהיה שם כבוד חדש והוא 'רב', שהוא כאדון לכל דבר. בתחילה היה אדן שיש לו רב, בסיעתא דשמיא. אולם לאחר שיש לו רב הוא מכונה רב מלשון אדנות ושררה. ובמאמר המוסגר – אולי זה הפשט באבות אהוב המלאכה ושנא הרבנות – אדם צריך לאהוב העשייה והיצירה ולא הכוח והשליטה. וידוע שהמשעבדים בעלי הסמכות בעם שולטים לא רק על ידי הממון, הרשויות וכוח שריריהן, אלא גם על ידי הכבוד שהאנשים רגילים להעניק להם. כמו שאדם זקן שולט בבנו, בנכדו ובשאר האנשים מכח זאת שהוא בא בשנים ונהוג לרוממו על פי מנהג הציבור.
ואסור לו לאדם הדיוט להמרות את פי הצדיק. ונהגו לחנך ולחנק התינוקות של בית רבן שהצדיק צודק תמיד, ושלכן נקרא שמו 'צדיק', שהרי תמיד צודק, וכל החולק על הצדיק חייב מיתה ונבילה טובה הימנו.
ומשעה שנהגו בני ישראל כך, נעשו עבדים. וידוע מהגמרא שעבדא בהפקרותא ניחא ליה ושטופים ישראל בהפקרות, ר"ל.
ומפורסם שאחד מחכמי יוון נשאל על ידי אחד מתלמידיו מהו הצדק? ויען שצדק זה מה שהחזק קובע על החלש, והנה מצינו שהרבנים קרויים צדיקים.
תמונת אדם המשמש כרב
ולפי זה יתבאר שיש אנשים עם טבע של רצון לשלוט. והם מחנכים הציבור לציית לערכיהם. ודבר כעין זה קרוי בלע"ז קולטור-אימפיראליזמוס או קולטור-קלוניאליזמוס ויש הקוראים לזה קולטורע העגמונייע. וקוראים לעצמם צדיקים בריש גלי בכל מקום כדי שהאנשים יקבלו מרותם.
ואין הם צדיקים אמיתיים כלל, אלא רק עשירים בכוח המשעבדים את בני ישראל כמו פרעה במצרים, ועתידים ליתן על כך את הדין. והם מבזים את התורה ומחללים שם שמים וחופרים בה כבקרדום. ועל זה כתוב: "במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב".
ומצאתי דכתיבי בנדרים פ"א.:
ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור. רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי. רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה.
וכן כתוב בפסחים מ"ט:
תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור.
רואים שיש רבנים מתגדרים, מתגברים, לא מברכין בתורה, כלומר שלומדים לשם שמים, אלא רודים העם כאילו הם חמורים ומשימים אותם כחמורים ולכן רצה ר' עקיבא לנשכם כחמור, וזהו מידה כנגד מידה. אך לאחר שנהיה כמותם, בוודאי עשה אמתלא ואמר לעצמן שלא מצא ת"ח ראוי שצריך לנשכו או שהוא נושך בלימוד, שהרי לא מצינו שנשך.
וכתב הרמב"ן בשער הגמול:
"אבל המינין והמשומדין והאפיקורסין, שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור – ושנתנו חתיתם בארץ מחיים, והם הפרנסים ה-מ-ט-י-ל-י-ם א-י-מ-ה י-ת-י-ר-ה על הציבור שלא ל-ש-ם ש-מ-י-ם, כגון מלכי גויים, אף על פי שאינו מחטיא אותן, אלא מוליכן בדרך ישרה, אלא הצבור מכוונין דעותיהן ומעשיהן הטובים לעבודתן, ולא לעבודת אדון-הכל… יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות, שנאמר: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי" וכולהו".
רואים אצל הרמב"ן שמטילי האימה היתרה שלא לשם שמים יורדים לגיהינום, ואין זה משנה הרבה אם הם נדמים כצדיקים. אך הנוהגים לשם שמים הוי צדיקים (כלומר שמעשיהן מעידים על כוונתם, שאם לא כן איך יוודע העניין). ואפשר גם לומר שהנוהגים לשם שמים אין דרכן להתגדר, להתגבר, לרדות ולשים הציבור כחמורים עד כדי שהציבור מקקים המצוות להפיס את דעתם במקום לקיים את מצוות ה'.
דברי הרבי, ר' וולף הירש בן ר' טודרוס הלוי זצ"ל בעניין 'חרושת הצדיקות' – גרסה עתיקה יותר
מדרבו הקופצין להיות צדיק, בטלה הצדיקות. ופעמים הרבה דנהפך הצדיק לחצי אל והאדם מרתת לא להקשיב להצדיק, משום דהוא מיוחד ומרומם. ומיד נהפך האדם הלז לזומביאי. וחשוב כמת, כהרש דאין לו מאומה וכהסגי נהור דאין לו עיניים וכהערירי דאין לו שם וכמצורע הנמצא מחוץ למחנה. ועל זה נאמר: 'רשעים בחייהן קרויים מתים', כיוון דהוי זומביאי ודאין חייהן נחשבים חיים כלל. וזומביאי הויא מילה בלע"ז, ופירושה על פי חלק מן המפרשים, אדם דאינו חי כשאר בני האדמה והוה חצי חי וחצי מת והוא אינו שולט במעשיו אלא נשלט בכוח על ידי אחר.
וכתיבי בברכות דף ח"י: "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים" ויש לומר דלפיכך הצדיק במיתתו קרוי חי, דהרי שמו ממשיך לשעבד את בני האדם גם זמנים הרבה לאחר מותו. ופעמים הרבה הצדיק נהיה צדיק יותר לאחר מותו ומשעבד במותו יותר מאשר בחייו, כלומר, דאם בחייו היה מפחותי הצדיקים פעמים דשמו עולה לגדולה אפילו שמת. ולכן גם נחשב חי יותר מאשר בחייו עצמן.
והנה, צריך ביאור גדול מדוע קוראין להצדיק 'רב'? אלא דקבלה ומסורת יש בעם ישראל, דרב הווי מלשון ריבוי דיש לו רב. כמו דמצינו דכתוב: 'מה שקנה העבד קנה רבו' ומי שיש לו רב (ממון) יכול להחזיק עבדים. ושמא על כן נהיה שם כבוד חדש והוא 'רב', דהוא כאדון לכל דבר. וידוע דהמשעבדים בעלי הסמכות בעם שולטים לא רק על ידי הממון, הרשויות וכוח שריריהן אלא גם על ידי הכבוד דהאנשים רגילים להעניק להם, כמו דאדם שולט בבנו, בנכדו ובשאר האנשים.
ואסור לו לאדם הדיוט להמרות את פי הצדיק. ונהגו לחנך ולחנק התינוקות של בית רבן דהצדיק צודק תמיד ודלכן נקרא שמו 'צדיק', דהרי תמיד צודק, וכל החולק על הצדיק חייב מיתה. ומשעה נהגו בני ישראל כך, נעשו עבדים. וידוע מהגמ' דעבדא בהפקרותא ניחא ליה ושטופין ישראל בהפקרות. ר"ל. ומפורסם דאחד מחכמי יוון נשאל על ידי אחד מתלמידיו מהו הצדק? ויען דצדק זה מה שהחזק קובע על החלש והנה דהרבנים קרויים צדיקים.
תמונת אדם המשמש כרב
ולפי זה ייתבאר דיש אנשים עם טבע של רצון לשלוט. והם מחנכים הציבור לציית לערכיהן. ודבר זה הקרוי בלע"ז קולטור-אימפיראליזמוס או קולטור-קלוניאליזמוס ויש הקוראים לזה קולטורלע העגמוניע. וקוראין לעצמן צדיקים כדי דהאנשים יקבלו מרותם. ואין הם צדיקים אמיתיים כלל אלא רק עשירים בכוח המשעבדים את בני ישראל כמו פרעה במצרים, ועתידין ליתן על כך את הדין. והם מבזין את התורה ומחללין שם שמים וחופרין בה כבקרדום ולכן כתוב במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב.
ומצאתי דכתיבי בנדרים (פ"א.): "ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצבור. מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור. רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי. רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה". וכן כתוב בפסחים (מ"ט:(: "תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". רואין דהרבנים מתגדרין, מתגברין, אין מברכין בתורה, כלומר דלומדים לשם שמים, אלא רודין העם כאילו הם חמורין ומשימין אותן כחמורין לכן רצה לנשכם כחמור, וזהו מידה כנגד מידה. אך לאחר דנהיה כמותם, בוודאי עשה אמתלא ואמר לעצמן דלא מצא ת"ח ראוי דצריך לנשכו. וכתב הרמב"ן בשער הגמול: "אבל המינין והמשומדין והאפיקורסין, שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור – ושנתנו חתיתם בארץ מחיים, והם הפרנסים ה-מ-ט-י-ל-י-ם א-י-מ-ה י-ת-י-ר-ה על הציבור שלא ל-ש-ם ש-מ-י-ם, כגון מלכי גויים, אף על פי שאינו מחטיא אותן, אלא מוליכן בדרך ישרה, אלא הצבור מכוונין דעותיהן ומעשיהן הטובים לעבודתן, ולא לעבודת אדון-הכל.. יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות, שנאמר: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וכולהו".". רואין אצל הרמב"ן דמטילי האימה היתרה שלא לשם שמים יורדין לגיהינום ואין זה משנה הרבה אם הם נדמין כצדיקים, אבל הנוהגין לשם שמים הוי צדיקים (כלומר דמעשיהן מעידין על כוונתן). ואפשר לומר דהנוהגין לשם שמים המברכין בתורה אין דרכן להתגדר, להתגבר, לרדות ולשים הציבור כחמורים.
קהילת קודש נימאנדעסלאנד ירושלים דאשכנז 